"בשל החורף הקשה והשלג הגרמנים הפסיקו לירות, וכך ניצלנו"

ניצולי השואה, אלו החיים בירושלים, בישראל ובעולם כולו, הולכים ומתבגרים ולכן כל תיעוד, סיפור או אנקדוטה בעודם בחיים הוא חשוב מאין כמוהו. וכפי שנאמר – נזכור ולא נשכח.

פיני (פנחס) שרי (שרייבר), הוא שורד שואה, בן 88, שמתגורר כיום בבית הדיור המוגן אחוזת בית הכרם. הוא נולד בשנת 1935 באזור בוקובינה אשר ברומניה, לצילה ויוסף שרייבר. עד לשנת 1939 התגוררה המשפחה באזור הכפרי. לאביו היתה מנסרה והוא פרנס את המשפחה בכבוד. המלחמה שפרצה בשנת 1939 השפיעה עד מהרה על משפחת שרייבר, כמו על משפחות רבות ברומניה ובאירופה כולה. גלי האנטישמיות הגיעו אליהם והמשפחה נאלצה לברוח מהבית ולחפש מסתור במקומות שונים, כאשר ביתם נפרץ ונשרף על כל תכולתו. במשך חודש וחצי צילה, יוסף ופיני הקטן, שהיה רק בן 4, הסתתרו באסם באזור מגוריהם בבוקובינה. שני דודיו של פיני עזבו לארץ ישראל עוד בטרם החלה המלחמה.

לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון

מחפשים דירה בצפון העיר? היכנסו ללוח הנדל"ן של ירושלים

משפחת שרייבר פחדה להתגלות, וההורים ברחו ביחד עם פיני לעיר צ'רנוביץ' (כיום באוקראינה). בחודש יוני 1941 הגיעו הנאצים לעיר, וביחד עם עוזריהם המקומיים, החלו לרדוף את היהודים, כשהמטרה היתה להעבירם ליעד הסופי – אל מחנות ההשמדה.

"הם לקחו את כל נכבדי הקהילה היהודית ואת הגברים אל הנהר, וביצעו טבח נוראי כשירו בכולם בגב", משחזר השבוע פיני שרי בשיחה עם "כל העיר", "הייתי אז רק בן שש. תחשבו שאלה החוויות שילד קטן רואה. אבי נרצח על ידי הנאצים, וכך נותרנו אני ואמי ביחד עם סבי, סבתי, ודודתי, אחות של אמי".

פיני שרי

בספטמבר 1941 נשלח פיני שרייבר ביחד עם בני המשפחה שנותרו לגטו צ'רנוביץ'. "סבי וסבתי יכלו להינצל ולא ללכת איתנו לגטו כיוון שהיה להם אישור מיוחד, כי אחד מבני המשפחה היה חיוני למלחמה", אומר פיני בכאב, "אבל סבי לא יכול היה לשאת על עצמו את התחושה הקשה שבה הוא מפקיר את משפחתו. הוא אמר לנו: 'לא אוכל להסביר לא לעצמי ולמשפחתי, ולא לאלוהים שאפשרתי לבת שלי, אלמנה עם יתום בן שש ללכת למחנות לבד', וכך הוא וסבתי החליטו להצטרף אלינו למרות שיכלו להינצל".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

החורף של שנת 1941 היה מהקשים שאירופה ידעה, וזה היה גם הזמן שבו הם נשלחו מהגטו למחנה הריכוז. "נסענו כחצי יום ברכבת והיתה צפיפות נוראית", מספר פיני. "אז הודיעו לנו הגרמנים שאנחנו צריכים לרדת מהקרונות, ומשם צעדנו במשך שבועות ארוכים. מאות קילומטרים של הליכה במזג אוויר קשה ומושלג, כשבדרך היו כאלה שלא שרדו או שפשוט ירו בהם עד שהגענו למחנה הריכוז בטרנסניסטריה (מחנה מוות בדרום מערב אוקראינה, שבו נרצחו עשרות אלפי יהודים, נ"ש). "במשך ההליכה לא היה לנו מים, ומדי פעם עברנו דרך כפרים והתושבים המקומיים התחשבו בנו והביאו לנו מים כדי לשרוד. בין לבין ירו הגרמנים ביהודים, אבל הם לא הצליחו לקבור את כל הגופות כי האדמה היתה קפואה. בגלל החורף הקשה והשלג הגרמנים הפסיקו לירות וכך ניצלנו".

כמה זמן נשארתם במחנה הריכוז? אתה זוכר איך נראתה שגרת היום שלך?
"היינו במחנה כמעט שלוש שנים, עד לשנת 1944. במשך אותה תקופה אמי שלי וסבי עבדו עבודת פרך קשה. מי שלא עמד במכסת העבודה שנקבעה לו, נשלח לגרמנים והם ירו בו. אוכל כמעט לא היה, היינו צריכים להסתדר עם המעט שהצלחנו להשיג. רבים לא שרדו".

פיני שרי

בשנת 1943 חלו חמשת בני המשפחה בטיפוס הבטן, מה שגרם למותה של סבתו. מספר שבועות לאחר מכן נרצח סבו. "כפרי מקומי פשוט רצח אותו עם גרזן", מספר שרי ומוסיף, "נשארנו לבד, בלי סבי וסבתי ורק עם אמי ודודתי, שהייתה אז נערה. גרנו בחדר חימר, על הרצפה, ללא שירותים. מים היינו צריכים להביא מהנהר".

דודתו של פיני ניצלה כאשר נשלחה עם קבוצת ילדים יתומים מחוץ למחנה הריכוז בזכות מנהיגות יהדות רומניה, ואז עלתה לארץ ישראל. "גם אותי לקחו במשלוח אחר לבית יתומים בעיר המחוז, ואמי נשארה לבד במחנה הריכוז כי המטרה שלה היתה להציל אותי", משחזר פיני. "עיר המחוז היתה תחת הפגזות. אז נאלצתי לחזור למחנה הריכוז כי אי אפשר היה להישאר בבית היתומים בגלל המלחמה. אבא של חברי מבית היתומים היה מקושר ובאו לאסוף את בנו על עגלון וגם אני רציתי להצטרף, אבל המסיעים לא הסכימו כי האבא שילם כסף רק על בנו. במשך יום שלם רצתי אחריהם, אז בסוף ריחמו עליי והעלו אותי גם לעגלה. אמי היתה מאוד מופתעת לראות אותי בחזרה במחנה הריכוז".

באביב 1944 הגיעו הרוסים למחנה הריכוז והודיעו ליהודים שהם משוחררים. "היינו במצב לא טוב, חולים וחלשים", אומר פיני ומוסיף: "בעיקר לא ידענו מה לעשות עם החופש שניתן לנו.

"החלטנו, אני ואמי ששרדה, ללכת בחזרה לכיוון צ'רנוביץ'. לאחר שלושה שבועות של הליכה הודעתי לאמי שלא אוכל להמשיך ללכת ברגל. היא ראתה כמה עגלונים, ביקשה מהם עזרה והבטיחה להם לשלם על כך באמצעות דודתי שהיתה אז בצ'רנוביץ'. אחד מהם הסכים, אבל המשפחות היהודיות שהיו על העגלה לא ממש אהבו את זה שעליתי, ואחד מהם דחף אותי, והגלגלים פשוט ריסקו לי ברך אחת ואת הרגל השנייה שברתי. נשארתי בצד הדרך עד שאמא מצאה אותי כעבור יומיים".

כאן לא תם הסיפור המרגש של פיני, שממשיך ומספר על גבורת אמו שהצילה את חייו: "היא ראתה את מצבי הקשה, זרקה את התרמיל שהיה לה ונשאה אותי על גבה על שהגענו לעיר. הייתי בבית החולים במשך שנה כדי להחלים".

פנחס שרי עלה לארץ עם עליית הנוער לקיבוץ הזורע, שירת בחיל האוויר ולאחר מכן עבד במשך שנים רבות בסוכנות היהודית. הוא מתגורר משנת 2016 באחוזת בית הכרם בירושלים עם אישתו זיווה, ילידת ירושלים. לבני הזוג שלושה ילדים – אלדד, ערן ונורית – תשעה נכדים ונינה אחת. זהו ככל הנראה ניצחונו הגדול על הגרמנים.