אני זוכר את עצמי כילד בחג השבועות של שנת 1967. שמונה ימים לאחר שחרור מזרח העיר במלחמת ששת הימים, הלכנו עם משפחתי מביתנו שברחוב הס במורד שכונת ממילא ועלינו לכיוון הר ציון. משם המשכנו ברחוב "דרך העופל" לכיוון הכותל המערבי. קבוצות קבוצות, עשרות אלפי אנשים צועדים בהתרגשות ובצדי הדרך מאבטחים אותנו חיילים עטורי ניצחון.
אני זוכר ששאלתי את אבא שלי "למה החיילים שומרים עלינו?", והוא ענה לי שיש חשש שאולי מסתתרים ליגיונרים או צלפים שלא נכנעו ועלולים לירות עלינו. אני עוד זוכר את אימת הצלפים המאיימים עלינו מחומת העיר העתיקה ליד מגדל דויד, עת ששיחקנו כדורגל בשדות שטח ההפקר הסמוכים לשכונת ממילא שבין אזורי המגורים לאזור המסחרי ולמוסכים. המגרש היה ריק ליד בית טאנוס הנטוש, השטח שהיום קרוי מתחם "חוצות היוצר".
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
בשנים האחרונות, מדי חג שבועות משפחתנו נודדת מביתנו העכשווי בשכונת רמות למרכז העיר. למי שלא מכיר או יודע, יש בליל חג השבועות אווירה מיוחדת במרכז העיר בירושלים: הרחובות מלאים, האנשים הבוגרים נודדים בין בתי הכנסת ובין שיעורי תורה, קבוצות שונות עוברות בין תיקוני השבועות השונים. הצעירים ממלאים את הרחובות במפגשים חברתיים והעיר תוססת ומלאה באנשים לבושי חג. לפנות בוקר המון אנושי – צעירים ובוגרים, נשים וילדים, עושים דרכם לכיוון אחד ונדמה שכל העיר צועדת לכיוון הכותל.
לא כך היה השנה. עצוב היה לי. כיכר העיר ריקה, משולש בן יהודה יפו – דמם. ברחוב המלך גורג' בסמוך לבתי הכנסת ישורון והיכל שלמה, הבהוב הרמזורים היה התנועה היחידה שברחובות השוממים.
אני מלמל לעצמי שאנחנו לא בתשעה באב ודרכי ציון לא אבלות ומבלי באי מועד, מה קרה השנה? אכן היה זה חג שבועות שונה. תוך כדי צעידה ברחובות השוממים, בין בית הכנסת ותיקי המחתרות שבו התחלתי את הערב להיכל שלמה, שאלתי את עצמי "דב, כמה פעמים ביקרת השנה בכותל?" בעבר נהגתי לפקוד אותו כל מוצ"ש. אולי גם אתם הקוראים תשאלו את עצמכם כמה פעמים ביקרתם בכותל או בעיר העתיקה בשנה האחרונה? הוספתי ושאלתי את עצמי, ואולי גם אתם תשאלו את עצמכם, למה מיעטנו השנה בביקורים בכותל ובעיר העתיקה? לדעתי התשובה לכך, ולמרות אי הנוחות בתשובה, היא שהנסיבות הביטחוניות גרמו לנו למעט בביקורים בעיר העתיקה. לא נעים ללכת בשוק הערבי שבמזרח העיר בדרכנו לכותל.
צעדת הדגלים (צילום: דוברות המשטרה)
מילותיה של נעמי שמר מהדהדות בי: כיכר השוק ריקה. לצערי ימי 1967, תחושתנו החופשית במזרח העיר, חלפו עברו. ההצהרות על איחוד העיר ריקות מתוכן. אפילו צעדת ריקוד הדגלים המסמלת את איחוד העיר לא צעדה השנה ביום ירושלים. הגדיל לעשות שר הביטחון, בני גנץ, כשהכריז שמסיבות ביטחוניות גם עתה לא ניתן לצעוד בעיר העתיקה.
ובמצב הזה נקרא לירושלים עיר מאוחדת בריבונות ישראלית, כשאסור לנו להלך בכל רחבי העיר. צר לי להכריז בקול על המציאות העצובה: העיר שלנו לא מאוחדת אם אפילו שר הביטחון העומד בראש מערכת הביטחון, עם הצבא המפואר במזרח התיכון, המצויד במיטב החיילים והנשק, ממליץ מתוך חשש לא להלך בצד השני של העיר. לזה יקרא עיר מאוחדת?
אף אחד לא יעזור לנו אם לא נעזור לעצמנו, במיוחד אחרי אירועי מבצע "שומר החומות" כשהמשטרה התקשתה לתת ביטחון בערים מעורבות. עכשיו גם הצבא חושש – אז השקט והביטחון בהליכה במזרח העיר לא יחזור אם לא נפעל בדרך אחרת. אנחנו חייבים יותר מתנדבי משמר אזרחי או שומרים נוסח "השומר החדש", הפועלים בהצלחה ברחבי הארץ, לגייס אותם שיפטרלו במזרח העיר.
את הירושלמים לא מפחידים. עברנו מלחמות, פיגועים, סכינים, מתאבדים, מכוניות תופת ומקררים מתפוצצים. אנחנו רוצים להמשיך ולבקר בכותל ובעיר העתיקה. אולי יחד עם פעילות תרבותית של העירייה נוכל לחזור ולפקוד ביתר תדירות את העיר העתיקה.
הכותב הוא דב קלמנוביץ, יו"ר ארגון "זוכרים" והמשנה לראש העיר ירושלים לשעבר.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת13"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר"[email protected]
אדיר מילר הירושלמי
לא מסכים אם אף מילה, מתידי שיהרסו את הכותל ויבנו בניין קומות במקום להרוס את הטבע
משעוד פינטו
ככר השוק ריקה. תאוות הדם והאדמה. העיר לא חוברה לה יחדיו, מזה 54 שנים. בולשיט בהתגלמותו. מישהו יודע, היכן מסתיימים הגבולות המוניציפליים של העיר? מישהו שמע פעם על מחסום הערק? צפונית לירושלים, אחרי עטרות. היה פעם חלום לטדי קולק ראש העיר שלירושלים יהיה שדה תעופה, הוא פעל אז להפקיע אדמות של רמת בית הכרם כדי לבנות שדה תעופה בירושלים, היתה לו סוג של אובססיה אז לאחר מלחמת ששת הימים נתנו לו במתנה את שדה תעופה עטרות, יחד עם עוד 200000 פלשתינאים ומחנות הפליטים שועפת וקלנדיה שלא מחבבים אותנו במיוחד , ואדמות רמת בית הכרם שוחררו לבנייה.
החזירות שאינה יודעת שובע ואי כיבוד האחר, הופכת כל ניצחון לאסון.
רן
צודק לגמרי
צפירה
איזו תמונה ארנון בוסאני, שאפו!