חלי טביבי ברקת עוד תביא את השלום בעם ישראל

אם מישהי יכולה להביא את השלום בינינו זו תהיה חלי טביבי ברקת מירושלים. בזמן שחברי כנסת, שרים ואף ראש הממשלה בעצמו מובילים שיח פלגני רווי בשנאה, כזה שמנציח את השבטיות, אין מה לצפות שהריפוי יגיע מלמעלה. בשטח, בלי טיפת ציניות, בלי קורטוב של נאיביות, מכריזה בשיחה עם "כל העיר" הפעילה הסופר-חברתית, בפנים מאירות ובעיניים מבריקות, שלא מצמצמות בכלל – "אנחנו נביא את השלום בתוכנו".

בחודש שעבר היא החלה לנהל את "120" – תוכנית עתודה שאפתנית, פוליטית רב תרבותית, של מכון שחרית, הפועל ליצירת שותפות חברתית חדשה בין כל חלקי החברה הישראלית ובניית מחנה משותף. טביבי ברקת, 43, הולכת לטפל בחברה הפצועה, מוכת השסעים, ולנסות להבריא אותה מבפנים, בעזרתם של מובילי דעת קהל ברחבי הארץ. "אני רואה את הצורך הנדרש והופכת מרעיון לידי מעשה. העשייה שלנו בחברה האזרחית מתבטאת בזה שאנחנו רואים איפה הממשלה לא נגעה ולא עושה, ואיפה יש באמת חור וצריך להשלים אותו, הפעם מדובר בתיקון השסעים ובבניית המחנה מחדש".

כבר שנים שטביבי ברקת פועלת בירושלים ומקדמת יוזמות חברתיות אדירות – ביניהן עמותת כולנא ירושלים, שמחברת בין יהודים לבין ערבים; "גברת עם סלים" – לסיוע לבני הגיל השלישי; בין השאר היא יושבת ראש "רשות הרבים" – פורום הארגונים ליהדות ישראלית וחברה ב"מודל הירושלמי" לחיים המשותפים; בעברה היא ניהלה את ארגון בית הלל באוניברסיטה העברית וייסדה את "בית המדרש לזמרי ישראל", המיזם הלאומי 'קולות המזרח'; זאת ועוד, חברה טביבי ברקת בוועדת חברה ותרבות של עיריית ירושלים.

אבל אחד המיזמים הגדולים של טביבי ברקת, שהבשיל בשנה האחרונה, הוא הקמת הפרויקט הארצי 'הלו"ז העברי' – הכנסתם של מועדים וחגים לדורות. מדובר במיזם לאומי, המבקש לשמר ולהנציח מסורות וחגים שנחגגו בתפוצות ישראל לאורך הדורות, אך כאן בארץ, עם הישראליות החדשה, חלקם עברו מחיקה תרבותית עם ראשית הציונות. כור ההיתוך, ואיתו הרעיון של בניית מודל אחיד של הישראלי הצבר, הוביל בפועל לריסוקן של מסורות יהודיות יפות ועשירות מרחבי העולם.

"כל עוד אנחנו יכולים להרבות בשמחות, אז טוב שנרבה בשמחות, שנתקמצן באבלות ובשסעים ובדברים רעים", אומרת טביבי ברקת כשהיא נשאלת למה בכלל צריך עוד חגים, כאילו אין מספיק ודי והותר מהם. "העושר התרבותי שהקהילות היהודיות השונות מרחבי העולם הביאו עימן – הם הנכס התרבותי שלנו. יש מועדים שחגגנו 2,000 שנה, כמו ה'בסיסה' מימי יסוד המשכן של יהדות טוניס, ג'רבה, אלג'יר וטריפולי וה'מלידה' של יהדות בני ישראל מהודו, יעלה על הדעת שאנחנו כאן בארץ ישראל נעצור את המסורות היפות וההיסטוריות האלה?".

חלי טביבי ברקת באירוע הבסיסה במתחם התחנה (צילום: הלו"ז העברי)

בין השאר הלו"ז העברי נכנס למערכת הלימוד של משרד החינוך, תלמידים ותלמידות ברחבי הארץ נחשפים, לראשונה, למועדים ולחגים שקהילות יהודיות חגגו אותן מאות שנים, ביניהן – הבסיסה של יהדות טוניס (א' ניסן); המלידה (ט"ו בשבט) של יהדות בני ישראל מהודו; 'קיאמן אל ספרים' של יהדות טוניס וג'רבה (ז' בחשוון); 'סיגד' של יהדות אתיופיה (כ"ט בחשוון); חג הבנות שנחגג בקרב קהילות יהודיות מצפון אפריקה (א' בטבת); סעודת יתרו חג הבנים של יהדות טוניס, ג'רבה ואלג'יר (י"ח בשבט); סדר אל תוואחיד – סדר הייחוד של יהדות מצרים (א' בניסן); סהרנה של יהדות כורדיסטאן (ט"ז בניסן); מימונה של יהדות מרוקו (כ"ב בניסן); רוזה באע סיזדה בדר של יהדות איראן (כ"ב בניסן); חג החינוך של יהדות אשכנז (א' בסיוון). כמו כן, אל הלו"ז העברי נכנס גם יום הניצחון (9 במאי, כ"ו באייר תש"ה) המציין את ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, שמצוין בקרב הקהילה היהודית של ברה"מ לשעבר.

על הלו"ז העברי:

טביבי ברקת, 43, מתגוררת בפסגת זאב, נשואה שמונה שנים לאלי ברקת, מנכ"ל ארגון כל ישראל חברים. עבור שניהם מדובר בנישואין פרק ב' – חלי היא אמא לנער (14) ולאלי שלושה ילדים (18, 13, 12). לשניים שני ילדים, בני 6 ו-5.

היא גדלה בשכונת קרית היובל, כשהיתה בת 6 עברה המשפחה לבית הכרם. באותה שנה התרחשה טרגדיה משפחתית כואבת – אביה, חיים טביבי ז"ל, נהרג בתאונת עבודה מצערת. "אבא שלי עבד כמנופאי בסולל בונה, חברה שבנתה בזמנו את מלון הייאט בגבעה הצרפתית, אבא שלי קיבל תעודת עובד מצטיין ביום שזה קרה – הוא היה אמור לחזור מוקדם הביתה, אז הוא החליף מנוף עם חבר שלו לעבודה. במקום לעבוד עד השעה 18:00, הוא עבד עד השעה 16:00. כשהוא ניסה לרדת מהמנוף, הוא נתמך בדלת, אך הוא החליק, הדלת לא החזיקה מעמד כי במקום שבעה צירים היו לה רק שניים, והוא נפל למותו".

אביה הותיר מאחוריו משפחה שבורה – טביבי ברקת, אח קטן בן חמש, אחות בת שנה וארבעה חודשים, ואמה היתה בהריון בחודש השישי עם תאומים. "אמא ילדה את התאומים תוך שבוע, הם נולדו פגים ובעלי צרכים מיוחדים". לדבריה, האובדן העצום השפיע מאוד על המשפחה: "עד שאבא נפטר היינו הולכים איתו לבית הכנסת וכל חג היה פסטיבל בבית, אבל כשאבא נפטר אז האמונה של אמא חלפה. היא לא יכלה להאמין שאלוהים השאיר אותה אלמנה עם חמישה ילדים. ובעצם מאז לא היה לנו קידוש בבית, ולא 'המוציא' ולא ברכת מזון".

"אבא שלנו היה מחובר שורשית למורשת שלנו, הכורדית-פרסית", מספרת טביבי ברקת, "היה לו מבטא פרסי, והוא היה חי את המסורת שלנו. אבל כשאבא הלך, נעלמה גם ההיכרות שלנו עם המסורת".

את המסורת פגשה מחדש טביבי כשבחרה ללמוד באולפנא מחוץ לירושלים – במסגרת זו, היא מספרת על המפגשים הרב תרבותיים, לראשונה בחייה, "נפגשתי עם תלמידות אתיופיות, אף פעם לא נחשפתי למסורת שלהן, והיו מאות בנות שהביאו עימן כל מיני מסורות", היא מתארת. אך הצוות החינוכי, כפי שנראה לא נתן להן מקום, בין השאר התפילות באולפנא בוצעו רק לפי מסורת אשכנז – "כבר אז הבנתי שאני צריכה להשמיע את הקול שלי".

היא התגייסה לקצונה בצה"ל, למורת רוחו של צוות האולפנא. טביבי ברקת שימשה כקצינת ת"ש נפגעים לאורך גבול ישראל-מצרים, "הרגשתי שיש באישיות שלי להעניק לאחרים ולדעת בכאב של אחרים. אחרי הצבא ישר יצאתי עם רעב מאוד גדל ללמוד באוניברסיטה, אבל יצאתי בלי תעודת בגרות ממערכת החינוך". טביבי ברקת עברה להתגורר בגבעה הצרפתית ואחרי שדפקה על דלתות האוניברסיטה העברית היא הצליחה להשלים את הבגרויות, ללמוד באקדמיה, ואף הפכה לגורם מוביל בפעילות בית הלל במסדרונות קמפוס הר הצופים.

חלי טביבי ברקת באירוע המלידה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים (צילום: ריקי רחמן)

את פרויקט חייה – הלו"ז העברי היא החלה לבסס עת שהכירה את בן זוגה אלי ברקת. "אישי, יוצא טריפולי – ואני הוזמנתי לראשונה לטקס 'הבסיסה' בבית שלו ב-א' בניסן. זה היה טקס מאוד מרגש שבו ישנה לחישה מיוחדת – 'הפותח בלא מפתח, הנותן ללא תמורה, פרנסנו ויתפרנסו מאתנו'. זה היה מפעים לראות איך כולם מברכים לפרנסה, לבריאות ולהצלחה, ולא רק לי, גם לעולם ולבני האדם. הרגשתי שהכניסו אותי לחוויה אינטימית במשפחה", היא מתארת בהתרגשות. "אך ככל שאהבתי את מה שראיתי – נעצבתי. פחדתי על הסיטואציה שהיא תישכח, שהיא תיעלם. נעצבתי שאנשים לא יודעים על זה וזה עומד לחלוף מהעולם, מי ישמור על זה? הרי איך פספסנו את המסורות האלה? כשהרגשתי את העצב הזה הבנתי שאנחנו צריכים לתת מתנה – שאנשים יכירו את המסורות האלה".

אירוע הסהרנה במתחם התחנה (צילום: הלו"ז העברי)

"כשהסתכלתי על המועדים אצל אלי הבנתי שגם לי יש מועדים במשפחה, הסהרנה, של יהדות כורדיסטאן. וכאן בירושלים מרגישים את הסהרנה, זו הרי עיר הכורדים", מציינת טביבי ברקת, אך מצביעה על עוגמת נפש שנגרמה – "יש כאן עוול של ממש כי העבירו את הסהרנה מחודש ניסן לחול המועד סוכות, לא רצו שזה יתנגש עם המימונה. אז פשוט העבירו אותו עונה 180 מעלות, רק כדי שזה יהיה נוח לפוליטיקאים".

"אני תמיד חושבת איך במשך אלפי שנים, דורי דורות, תחת שלטונות זרים, מוסלמיים ונוצריים, ותחת התקפות ואינקוויזיציות", מסכמת טביבי ברקת, "ידעו לשמר את המסורת האלו – אז אנחנו שהגענו לארץ ישראל, אנחנו נעצור את השרשרת הזו? אנחנו מבינים היום שכל מסורת שכזו בונה את הישראליות הממלכתית, המחברת, החדשה".

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת17"

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 "כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]