רפואה עם נשמה: "היחס, התמיכה, העידוד והיד על הכתף הם לא פחות מאשר תרופה דרך הווריד"

עבודת צוות המיון בהדסה בולטת בעיקר בימים המרגשים של קמפיין "רפואה עם נשמה", אותו מוביל דירקטוריון המרכז הרפואי הדסה, המזמין את הציבור לבחור באנשי הצוות שעושים מלאכתם במסירות ובאנושיות יוצאות דופן. פרס "רפואה עם נשמה" מבקש להעצים את כל בעלי התפקידים בהדסה, בהם מיילדות, אנשי אדמיניסטרציה, ביטחון, פיזיותרפיה, תזונה ועוד. אם חיכיתם להזדמנות להודות לאחד מאנשי הדסה, אשר העניק לכם מעצמו מעל ומעבר ולא נשכח מליבכם,

ניתן לעשות זאת בקלפיות, הממוקמות ברחבי בתי החולים של הדסה, באמצעות קישור מקוון (לטופס הבחירה). לנוחיותכם, ניתן לרשום בגוגל "פרס הדסה לרפואה עם נשמה" ולבחור בקלות באדם שלכם.

שוחחנו עם פרופ' קובי אסף, מנהל המערך לרפואה דחופה במרכז הרפואי הדסה, שסיפר לנו על העבודה בחדר מיון, תשומת הלב שהצוות מעניק למטופלים ויום כיפור שבפתח. "אני חושב ש-30 אחוז מהטיפול בחדר מיון הוא לא הטיפול התרופתי והרפואי, אלא היחס, התמיכה, העידוד והיד על הכתף שמעניקים ומסייעים למטופלים לא פחות מאשר תרופה דרך הווריד", אומר פרופ' אסף ומציין שמדי יום מגיעים לחדרי המיון של הדסה בין 600-400 מטופלים.

פרופ' אסף: "המטרות העיקריות של המחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) היא הצלת חיים במקרים קריטיים, ייצוב ומניעת הידרדרות של חולים קשים וטיפול אופטימלי לכל הפונים. אל חדר המיון יש אנשים שמגיעים לבד, יש אנשים שקשה להם להתבטא ולדבר, וכל אחד מתמודד עם הסבל בצורה אחרת. כאשר מדובר בילדים זה בולט במיוחד, כי הם פוחדים ומבוהלים מכל דבר, מכל דקירה ולקיחת דם. הצורך לגלות אמפתיה, רגישות וסבלנות חשובה כאן במיוחד. למרות העומס הרב, הצוותים שלנו עושים את המרב להיות קשובים למטופלים, להרגיע אותם ולנסות לחלצם מהמצוקה שבה הם נמצאים. חשוב לנו מאוד לאבחן ביעילות את מחלתו של המטופל, אך לא פחות חשוב להתייחס לצד האישי, הרגשי והאנושי".

ואתם מצליחים בזה?

"אני מקווה שכן, לפחות אם אני שופט על פי מכתבי התודה הרבים שאנחנו מקבלים ורובם מכוונים ליחס האנושי, לגישה, לעידוד, לתמיכה וזה נושא שמאוד חשוב לנו".

יום כיפור בפתח, האם יש מאפיינים ליום זה בחדר המיון.

"יש מספר דברים האופייניים ליום הכיפור. ביום הזה הרחובות מלאים בילדים שרוכבים על אופניים, סקטבורד וקורקינטים, והתוצאה הבלתי נמנעת היא ריבוי פציעות מנפילות. בנוסף, מגיעים אלינו לא מעט מטופלים הסובלים מתופעות לוואי של הצום, כמו חולשה והתייבשות. בדרך כלל מדובר במבוגרים עם מחלות רקע, וכאשר יום הכיפורים חם במיוחד מספר הפונים עולה. ככלל אנו ממליצים לאנשים מבוגרים וכאלה הסובלים ממחלות כרוניות (לב, ריאות, סוכרת, סרטן וכדומה) להיוועץ ברופא לפני קבלת ההחלטה האם לצום. לעיתים, הרופא ייתן להם הנחיות ספציפיות לקראת הצום, וזה מאוד חשוב. דבר נוסף שבהחלט מאפיין מבחינתנו את יום כיפור הוא שבכל שנה מגיעים כמה אנשים שהזדרזו לקיים מצוות הקמת סוכה בצאת יום הכיפורים, ואולי בגלל עייפות הצום, היכו בפטיש על האצבע".

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

מה הטיפים שלך למי שמגיע לחדר המיון?

"ראשית, שהמטופלים יידעו, כי הצוות עושה הכל כדי לטפל בהם בצורה הטובה ביותר, המקצועית ביותר והמהירה עד כמה שניתן. שנית, שיידעו כי התהליך האבחוני, קבלת ההחלטה על טיפול וביצועו לוקחים זמן ותלויים בתוצאות בדיקות מעבדה ומכוני דימות, לכן יש להתאזר בסבלנות.

"אנו מודעים היטב לאי הנוחות הכרוכה בהמתנה ממושכת במיון ועושים כל אשר ניתן על מנת לקצר את ההמתנה ולצמצם את אי הנוחות במהלכה. עבודת המיון דורשת הקשבה, מקצועיות ושיתוף פעולה עם מחלקות נוספות בבית החולים,  דברים שלשמחתי מאוד מאפיינים את הצוותים שלנו".

למה בחרת להיות רופא במחלקה לרופאה דחופה?

"במלחמת יום הכיפורים הייתי במצרים ובשל היותי סטודנט לרפואה יצא לי לסייע בטיפול בפצועים שפונו מהקרב על סואץ לבית החולים המוצנח שנפרש בפאיד. הייתי מוקסם מהרופאים הצעירים, חלקם עוד היו סטאז'רים, שהתרוצצו בין עשרות הפצועים שזרמו לבית החולים וחוללו פלאים. מיד כשחזרתי מהמלחמה פניתי לשירותי הסיעוד בהדסה וביקשתי לעבוד בחדר המיון כאח, שם הייתי עד תום לימודיי. אך טבעי היה, כי בסיום התמחותי ברפואה פנימית אשוב למיון. התמכרתי לעבוד במקום שליבו פועם 24 שעות כמעט ללא רגע מנוחה. זה מקום שבו צריך להפגין גם ידע, גם מיומנות וגם יכולת קבלת החלטות ברגעים קריטיים. זה מקום שבו, ללא מליצה, חיי אדם מונחים בידיך מדי יום ביומו. זה מקום שבו אתה פוגש יום-יום בעיות רפואיות מאתגרות, אך לא פחות מכך בעיות אנושיות. זה מקום שבו כמעט בכל יום אתה הולך הביתה עם מעמסה כבדה על הכתפיים, בגלל מה שלא הצלחת, אבל עם הרגשה שלפחות מטופל אחד השתפר בגללך ולפחות מטופל אחד שלפת מתהום הייאוש לתקווה ונתת לו סיבה לחייך".

יש מקרה שאתה זוכר במיוחד כרופא חדר מיון?

"יש אינספור מקרים ב-40 שנותיי במיון, אבל אם מדברים על הצד האנושי יש דבר אחד, אולי פעוט, אשר נגע לליבי. שעות הערב, אמבולנס מביא למיון אישה זקנה באלונקה. מלווה אותה בעלה, רב ישיש. הוא מסייע להעבירה מהאלונקה ולא מש ממנה. כששאלתי אותו לסיבת הפנייה למיון, ענה לי 'הרגל כואבת לנו'. כל מילה נוספת מיותרת".