בשנת 1948,למעלה מ-850 אלף יהודים, גורשו או שאולצו לעזוב את בתיהם במדינות ערב. בישראל הם לא זכו בעשורים הראשונים למדינה לתמיכה מספקת או להכרה הולמת – ורק מזה כעשרים שנה – החלה המורשת שלהם לקבל ביטוי הולך וגובר במרקם החברה הישראלית. כתוצאה מהכרה לאומית גוברת זו, נחקק בשנת 2014 בקריאה ראשונה – חוק יום הזיכרון לציון גירושם. בירושלים הוקמה האנדרטה הראשונה בארץ, לזכר יציאתם וגירושם של יהדות ארצות ערב ואיראן. במפגש הטיילות של ארמון הנציב (האז) ושרובר – נחנכה האנדרטה ב-30 בנובמבר 2021 – בטקס מרשים על רקע הנוף, הנשקף ממנה על אגן העיר העתיקה. האנדרטה היא פרי יצירתו של הפסל והאמן הירושלמי סם פיליפ. הוא יצר מספר רב של פסלי חוצות מרשימים, הקשורים בנושאי גבורה ומאבק – רובם בירושלים ובמעלה אדומים. בין עבודותיו הבולטות: אנדרטות מח"ל ושער המגויסים לצה"ל בגבעת התחמושת ושער המתגייסים לצה"ל, אנדרטת האריה ליד בית הלוחם, אנדרטאות אנה פרנק, עץ החיים ופארק הנופלים במלחמת חרבות הברזל במעלה אדומים. ידועה גם בכניסה לנוסעים לנמל חיפה, האנדרטה שלו על אוניית המעפלים אקסודוס, בבית שאן הוא יצר את פסלי בר-כוכבא ודוד המלך, בנתניה הקים את אנדרטת תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 – שהייתה הבסיס להקמת המדינה. בחדרה עומד לקום בקרוב פסלו על גבורת הלוחמת היהודייה.
אנדרטת הגירוש קהל בטקס חנוכת האנדרטה (צילום: אדם אקרמן)
עם הקמת המדינה ב-1948 חיו כמיליון יהודים בארצות ערב ואיראן – רובם גורשו או נאלצו לעזוב בחופזה את ארצותיהם. להם לא הורשו לקחת עימם את רכושם – והפכו לפליטים בישראל ומצאו מקלט ומולדת חדשה. יום הזיכרון הלאומי לאזכור האירוע הטראגי, של עזיבת בתיהם ורכושם בארצות ערב – נבחר להיות ה-30 בנובמבר. זאת משום שהוא חל למחרת הכ"ט בנובמבר – יום החלטת האו"ם על חלוקת המדינה – והכרתו במדינת יהודית בארץ ישראל. במרבית ארצו ערב, תוך כדי מלחמת העצמאות, הופקרה האוכלוסייה היהודית, לשיסוע ולהסתה – כמו בפרעות חלב בסוריה. היהודים היו לבני ערובה בידי שליטים עריצים, מלאי מרירות על כישלונם למנוע בכוח את הקמתה של מדינת ישראל.
אנדרטת הגירוש מקהלת ילדים שרה ביום חנוכת האנדרטה (צילום: אדם אקרמן)
רוצים להישאר מעודכנים?
כיצד מגיעים לאנדרטת היציאה והגירוש בטיילת? לנוסעים לאנדרטה בכביש הראשי לטיילת ולארמון הנציב (רחוב דניאל ינובסקי), אין גישה ו/או פנייה לכיוון הפסל. ניתן להגיע לאנדרטה (ולחניה בסמוך לה) תוך פנייה מדרך חברון לרחוב אלבק – וממנו מול בתי צמרת אלנבי (לשעבר מחנה אלנבי). בפניה לרחוב לופו מתגלה מגרש משחקים המסיים את טיילת האז. בצל חורשת עצים, נמצאת במה אשר בנויה מאבן ירושלמית – בה ניצבים פסלי ברונזה של משפחת עולים מתימן על כל דורותיהם – עטויים בבגדיהם המסורתיים. בצידה האחורי של חורשת העצים הפונה לנוף נהדר, ישנה רחבה מעוגלת ובמרכזה מוצב פסנתר ענק המקובע בקרקע. יודעי נגינה מתיישבים לידו, ובנגינתם הם מפיקים ממנו צלילים זכים. סם פיליפ יצר את אנדרטת הדמויות התימניות בעלות החזות הקדומה, על פי צילום אייקוני, שזכה לפרסום רב – והיה לסמל עליית יהדות תימן וסבלם בדרכם ארצה. בצילום נראית משפחת מורי חיים – צועדת במדבר בדרכה לנמל עדן – שם התקבצו היהודים במחנה ארעי להמתנה לעלייה ארצה. סם הוסיף למשפחה פסל של ילד תוקע בשופר, כך שיחדיו ישנם ביצירה האומנותית חמישה ילדים (אחד עדיין ברחם של אישה בהריון). סם הכניס שנויים נוספים שהפכו את הצילום למופשט יותר (בהתחשב באיסור "לא תעשה לך פסל ומסכה"), אך נותרה הסמליות של המשפחה המביטה נכוחה, אל עבר עתיד טוב מאשר הגלות. ספר התורה שמחזיק האב, מצטרף לשופר שהילד תוקע בו כסמלים יהודים. האב והבן – עם האם החובקת תינוק על זרוע ויתר בני המשפחה – כולם מביעים בטחון ואמונה שבארץ ישראל יתגשמו מאווייהם האישיים והלאומים.
אנדרטת הגירוש צילום אחורי של אנדרטת יהודי המזרח
האנדרטה הוקמה בתרומתו של ג'רי קלינגר, יו"ר החברה היהודית-אמריקאית לשימור היסטורי, בשיתוף הפדרציה הספרדית העולמית, עיריית ירושלים והקרן לירושלים. ראש הפדרציה הספרדית, חיים כהן, הזכיר לבאים בדבריו בטכס חנוכת המקום – כי אם התגברות גל הלאומנות הערבית וההסתה נגד יהודים – גברו הרדיפות נגד המיעוט היהודי במצרים, סוריה, עירק, תימן, לוב, מרוקו ותוניסיה. חלקן היו מהקהילות הוותיקות בעולם. יהודי בבל, תימן, מצרים וצפון אפריקה ישבו בארצותיהם למעלה מ-2,000 שנה, והן גרו בהן לפחות 1,000 שנה לפני הגעת האיסלאם והערבים.
לאחר גלי העלייה לארץ בין השנים 1953-1948, נותרו בכל הארצות האלו פחות מ-50 אלף יהודים. פרעות דמים, רדיפות, מעצרים, שלילת אזרחות והחרמת רכוש – היו מנת חלקם של יהודי ארצות ערב, אומדן של כ-850 אלף פליטים יהודים, אשר נטשו את רכושם וברחו מעולם ערבי ועוין – הוא מספר כפול מאוכלוסיית הערבים, שנטשו את המדינה במהלך מלחמת העצמאות. כ-600 אלף מפליטי היהודים נקלטו בישראל וכ-200 אלף היגרו למדינות אירופה וארצות הברית. במבצע "מרבד הקסמים" (העלאת כ-50 אלף יהודי תימן לישראל), ובמבצע "עזרא ונחמיה" – הגיעו ארצה 123אלף יהודי בבל. כמו כן עלו כל יהודי כורדיסטאן (שבתחומי עירק) – וכמחצית מיהודי כורדיסטאן הפרסית. כמחצית מיהודי סוריה (שמנו כ-26 אלף), הצליחו להימלט מגל מעשי שוד ורצח ולפלס דרכם ארצה דרך הגבול עם לבנון. מרבית יהודי לבנון (שמנו כ-6 אלפי נפש), ברחו או הוברחו דרך הגבול עם ישראל. כ-30 אלף מיהודי איראן, ברובם צעירים, עלו ארצה בין השנים 1952-1948 ועימם גם כל יהודי הקהילה הקטנה מאפגניסטן. מתוך 80 אלף יהודי מצרים עלו לישראל ב-1948 רק כ-10 אלפים, ומרבית בני הקהילה עלו רק לאחר מבצע סיני ב-1956. במרוקו חיו לפני 1948 מעל ל-250 אלף יהודים והייתה זו הקהילה הגדולה ביותר שעלתה ארצה. הם הגיעו בגבור המניע הציוני והיו בעיקר בני השכבות העממיות – בעוד בני השכבות העליונות העדיפו להגר לצרפת. גל העלייה הראשון הגדול ממרוקו הגיע ארצה בשנים 1955-1954 (בגל זה עלו 35 אלף עולים). לאחר הכרזת העצמאות של מרוקו ב-1956, נמשכה העלייה הלא חוקית (בין השנים 1956 ל 1961) – ועלו בחשאי עוד כ-30 אלף יהודים. בינואר 1961 טבעה אוניית המעפילים אגוז – אסון שהפר את החשאיות הזו. הודות ללחץ בינלאומי ומענק כספי שניתן למלך חסן השני – מרוקו העלימה עין מהמשך ההגירה של היהודים – וכך עלו בין השנים1961- 1964 עוד כ-80 אלף עולים.
אנדרטת הגירוש צילום של משפחה תימנית צועדת בדרך לעדן (צילום: מתוך ויקיפדיה – צולם ב-1948)
הקליטה בארץ הייתה קשה ורווית ייסורים. המדינה שאך עברה מלחמת עצמאות ארוכה ואוכלוסייתה הייתה רק כ-650 אלף ב-1948, נאלצה לקלוט רבבות עולים ניצולי שואה מאירופה ופליטי ארצות ערב שהגיעו נטולי רכוש וחסרי הכשרה מקצועית. המחסור בשיכון הצריך הקמת אוהלים, בדונים וצריפים – ונוצרו מעברות כפתרון ארעי. אך הישיבה בהם נמשכה שנים ארוכות. הפליטים מארצות ערב לא קיבלו פיצוי כלשהו מהמדינות מהן נאלצו לעזוב, ולא נהנו משום תמיכה מהקהילה הבינלאומית. הפליטים היהודים מארצות ערב – זכו עם כל הקשיים בארץ לשיקום כלכלי, קליטה חברתית ומקלט בטוח. זאת לעומת כחצי מיליון הפליטים הערבים שברחו בזמן מלחמת העצמאות, הממשיכים עד היום להיות מנוצלים למטרות פוליטיות אנוכיות של שליטי ארצות ערב וברובם חיים במחנות פליטים בתנאי עוני ותוך שימור רגשות המרירות והזעם כלפי מדינת ישראל.
יוצאי מדינות ערב, שמונים כיום כ-40 אחוז מהציבור הישראלי ואבותיהם מדור ראשון ושני בארץ – עברו סבל ותלאות קשות בשנותיה הראשונות של המדינה. תוך כדי המאבק היום יומי לפרנסה ולשיכון – הם לא יכלו לדאוג להבלטת המורשת התרבותית-רוחנית הגאה והעשירה, שאבותיהם נשאו ושמרו משך דורות. עוצמת כיסופיהם לארץ ולירושלים סייעו להם להתגבר על קשיי הקליטה. סיפור הגירוש שלהם מארצות ערב לא חדר לתודעת הציבור הישראלי.
חוק הזיכרון לציון גירושם ויציאתם מארצות ערב, עושה צדק עם העוול שנעשה להם – ומנציח את סיפור יציאת "אקסודוס השנייה" שנשכחה. המדינה לא העניקה להם מספיק הכרה כפליטים שנרדפו בארצות מוצאם ושרכושם נלקח. נכסי התרבות, פולקלור ומורשת היסטורית שהם נשאו עמם בהגיעם ארצה, זוכים כעת להכרה גוברת והחדרה למערכת הלימוד בישראל.
האנדרטה בירושלים היא תרומה התחלתית חשובה, להגברת המודעות ב"אכסודוס" הנשכח של יהודי המזרח. המטיילים והתיירים הפוקדים את המקום – ותלמידי בתי הספר שמבקרים באתר – זוכים לקבל אזכור על פרק מפואר וממושך בתולדות העם היהודי, שנקטע עם גירושם של היהודים מארצות ערב וקליטתם במדינת ישראל.
תגובות