אוכלים צהריים בעיר העתיקה בירושלים

הרובע המוסלמי

עבור רוב הרפתקני האוכל, הגבולות הקולינריים של העיר העתיקה חופפים באופן כמעט מלא לאלה של הרובע המוסלמי. אמנם גם הרובע הנוצרי התברך בכמה חומוסיות ראויות, אבל כשמדברים על העיר העתיקה כלונה פארק של אוכל, מדברים על האזור הזה, שראשיתו בשער שכם.

זה מתחיל כבר מרחבת הכניסה ומהדרך היורדת מן השער לעבר רחובות הגיא ובית הבד – כדי לדעת איזה פירות וירקות מקומיים נמצאים בעונתם, הגיעו לכאן. מלוחייה, חומוס ירוק, שזיפי בוסר חמוצים, פאקוס, ריג'לה, תרד בר, במיה, חצילוני בלאדי, קישואים זעירים, משמשי "מסקאווי" נדירים ועוד ועוד.

• העיר העתיקה 2019 – כפי שלא הכרתם
• העיר העתיקה – דרך הרגליים: מגוון מסלולי סיורים
• היסטוריה ברובע היהודי: מבית שני ועד היום
• פרויקט הנגשת הרחובות בעיר העתיקה: 10 מיליון שקלים
• העיר העתיקה בירושלים: מורכבות ביטחונית נפיצה
• העיר העתיקה – העוגן התרבותי של ירושלים

חומוס לינא קבב שאהין (צילום: אורן בן-חקון)

עוד בטרם תשבו לאכול, הרובע המוסלמי יעשה לכם בעיקר חשק לבשל, אז סורו גם למפעל הטחינה הזעיר "ג'בריני", שמסתתר בתוך מעין חנות מכולת במורד רחוב שייח' ריחאן. אל תשכחו להצטייד גם באחד המרכיבים האופנתיים ביותר בבישול הישראלי המודרני – אבן היוגורט המיובשת שנקראת "קישאק", "לאבן קיש", או "ג'מיד" (תלוי איפה) ושיכולה לשדרג כמעט כל מנת פסטה או ירק שתכינו.

את שני בתי האוכל החביבים עלינו ברובע המוסלמי תמצאו באזור שוק הבשמים ושוק הצורפים, קרוב מאוד לנקודת החיבור לרחוב דוד. ראשית "קבב שעב", מקום שכל מה שנוסיף ונאמר עליו יהיה כנראה מיותר. כוך קטן, שלושה שולחנות בלחץ, עם מנגל קטן עוד יותר שחצוב בקיר ומפיק כמויות אינסופית של שיפודי קבב. קצת ירקות שרופים, פיתה ו(למי שיכול) גביע לבן על יד הם כל מה שיש כאן לאכול, והאמת שהיא שלא צריך יותר כלום.

ג'אפר (צילום: אסף קרלה)

לא רחוק משעב נמצא "חומוס נזמי" (המכונה לעתים "חומוס ערפאת"). החומוס, כמתחייב משם המקום, נפלא. חמוץ מאוד – אולי החמוץ ביותר שבו נתקלנו בעיר העתיקה – עם הרבה טחינה ושמן זית. אפשר להסתפק כאן בחומוס, אבל חבל, כי מדי יום מעמידים כאן על האש (במטבח שנמצא מול לחלל האכילה העיקרי) כמה סירים של תבשילים פשוטים. הנהדרת מכולן היא המקלובה המקומית, תערובת של אורז צהבהב, פיסות בשר כבש וירקות מטוגנים, שמוגשת מתוך גיגית ענק שנפתחת מדי יום בשעה 12 וחצי בדיוק. יש גם קציצות בקר שמבושלת במיץ אדום עם תפוחי אדמה והמחירים, מיותר כמעט לציין, מגוחכים.

חומוס נזמי, טעימות רובע מוסלמי (צילום: אסף קרלה)

צמוד לחומוס נזמי, אם נשאר לכם מקום נמצא הדוכן הכי "למתקדמים" – דוכן חלקי הפנים. אין ממש שם למקום הזה, שעבור אוכלי חלקי הפנים הוא גן עדן, ולכל מי שנרתעים מבשר הוא (כמעט) גיהינום. לבבות, מוחות, ריאות, כבדים, טחולים ושאר חלקים פנימיים מוגשים כאן אחרי בישול ארוך בשומן של עצמם, כמעט כמו קונפי צרפתי. הבשר נקצץ לחתיכות קטנות ומוכנס לתוך פיתה טרייה עם סלט ירקות, חריף ופיסות של לימון שמשמשות איזון נהדר לכבדות הבשרית. לחובבי הז'אנר.

רובע מוסלמי (צילום: אסף קרלה)

אם יתמזל מזלכם תזכו לפגוש איפשהו לאורך מסלול ההליכה שלכם משער שכם לתוך העיר העתיקה את "אבו ג'יהאד", מי שמכונה "האיש עם הקציצות". גבר גבוה, רזה וחייכן שנושא על ראשו מגש עץ גדול ובו סיר קציצות מהמהממות ביותר שבהן נתקלתם. קציצות בשר עטופות בתפוחי אדמה ובעלי גפן, שמוגשות בתוך פיתה בתוספת מינימליסטית (אך הכרחית) של פלפל שיפקה כבוש. בפעם האחרונה שבה נפגשנו היה מחיר המנה 10 שקלים, וגם אם יבקשו מכם קצת (או הרבה) יותר – אל תהססו. מדובר באוכל רחוב במיטבו, מהסוג שכבר כמעט לא פוגשים בערים גדולות ומודרניות.

אם כבר קבבים וקציצות אי אפשר שלא לחלוק כבוד גם ל"אבו חסן הבגדדי", מקום ותיק שזוכה לאחרונה לעדנה מחודשת בקרב הפודיז המקומיים. הבגדדי שוכן במעמקי הרובע המוסלמי, ברחוב באב חוטה שיוצא מהרחבה שלפני שער האריות. הוא נמצא אחרי המכולת והמספרה ותזהו אותו בקלות לפי העיט המפוחלץ הענקי והשלטים באנגלית. חומוס, קבב, סלט ירקות – כל מה שמוגש כאן הוא טרי שבטריים, ומוכן על פי רוב ברגע ההזמנה.

זלטימו (צילום: אייל טואג)

ולקינוח – יש שם אחד שתמיד עולה לראש, גם אצלנו. אלא שעל פי לא מעט דיווחים "זלטימו" ומאפה ה"מוטבק" שלו קצת התעייפו לאחרונה – אולי מהתיירים, אולי מהחיים. העסק הזעיר, שסמוך למדרגות המובילות למתחם הקופטי של כנסיית הקבר, כבר אינו פתוח בשעות סדירות כבעבר. הרומנטיקה ותהילת העבר עודנה כאן (כמו גם סניף גדול יותר של המשפחה שנמצא ברחוב אל-חרירי בשכונת באב א-זהרה), אבל מי שרוצה ללכת על מתוק ועל בטוח יפנה, כמו כולם בעצם, ל"ג'אפר". אימפריית הכנאפה ששוכנת על הרחוב הראשי היוצא משער שכם. המקום הזה מעורר שלל שאלות – האם לבחור בכנאפה סולת או בכנאפה קלאסית של שערות קדאיף? האם להסתפק במנה אחת בלבד? האם לטעום מן הבקלאוות? ומה שותים – קפה או תה? למרבה השמחה, אצל "ג'אפר" אין תשובות לא נכונות.

הרובע הנוצרי

רוב הנכנסים לעיר העתיקה עושים זאת, בעיקר הודות לחניוני ממילא הסמוכים, דרך שער יפו והרובע הנוצרי. על רחבת הכניסה לעיר אין באמת מה להתעכב, אלא אם חשקה נפשכם במילוי מצברי הערק במרתף הביתי, שאז עליכם לפנות שמאלה ברחוב הראשון שאחרי הרחבה ולהיכנס לחנות היין והאלכוהול של משפחת קרקר. כאן תמצאו את הנוזל המשכר במגוון מסחרר, עם בקבוקים מכל רחבי המזרח התיכון. בימים יפים נראה שכל מה שצריך הוא בקבוק מכאן, בייגלה סומסום ואיזה פלאפל גדול מהרוכלים שבחוץ (גם קרח לא יהיה לכם קשה להשיג משלל דוכני המיץ והמשקאות).

חומוס לינא (צילום: אורן בן-חקון)

רוב תפארתו של הרובע הזה היא על החומוס – במורד מדרגות אל-חנקה שוכנים שני מוסדות חומוס נפלאים. הראשון "לינא", מוכר ומפורסם, והשני "זיאד" (המכונה לעתים "אבו שוקרי הקירח"), מפורסם מעט פחות. אין לנו כל כוונה או יכולת להכריע כאן בוויכוח לגבי זהות החומוס הטוב ביותר בעתיקה (או בכלל). נאמר רק שבשני ביקורים שונים בלינא גילינו, למרבה השמחה, שהמקום שומר על פי רוב על רמתו, ולא נותן לתהילה להחמיץ את החומוס (מעבר למה שצריך כמובן). למעשה, המנה של לינא מציגה טעם מעט פחות חמוץ מזה המקובל ברוב חומוסיות העיר העתיקה. ייתכן גם שזה מה שהפך אותה לפופולרית ביותר בקרב התיירים – הן מהארץ והן מהעולם – שאולי פחות מורגלים בחומוס בעל חמיצות גבוהה.

חומוס לינא קבב שאהין (צילום: אורן בן-חקון)

ב"זיאד", לעומת זאת, תוכלו ליהנות קודם כל מתחושה מעט יותר מוגברת של אותנטיות – מדובר במקום קטן מאוד, נטול מיתוג או גינונים, בלי תפריטים מודפסים מודרניים. פשוט חומוס טרי ורענן שנכתש בכמויות קטנות ומוגש עם לא מעט שמן זית לצד צלחת ירקות נדיבה שכוללת, מעבר לבצל המתבקש, גם זיתים, עגבנייה ופלפל ירוק חריף. לרוב מקבלים, ללא תוספת תשלום, גם פלאפלים שחומים ומצוינים שנמשים ללא הרף מתוך סיר הטיגון.

קבב שאהין (צילום: אורן בן-חקון)

ברובע הנוצרי נמצא עוד אחד ממוסדות האוכל המפורסמים בעיר – בית הקבבים של "שאהין", ששוכן בפתחו של שוק הקצבים (רחוב שכל ביקור בו מזמן הזדמנות להיזכר במסעדת "אבו טאהר" המופלאה, אולי הטובה במסעדות העיר העתיקה, שכבר אינה עמנו). בשנים שבהן "קבב שעב" שכבר הזכרנו עדיין היה בגדר סוד שמור, שאהין היה המלך הבלתי מעורער של הקבב בעיר – מקום שנהנה מזרם בלתי פוסק של אכלנים – מקומיים ותיירים כאחד. היום אי אפשר להתכחש לכך שההצלחה עשתה את שלה, ולאו דווקא לטוב. הקבב עדיין כאן, והוא לא פחות מנפלא אמנם – קצוץ ביד, צלוי במיומנות מרהיבה. מנגד, המחירים הם לעתים בגדר תעלומה והסלטים שמוגשים לצד הבשר נוטים להיות בינוניים במקרה הטוב ומביכים במקרה הרע.

הרובע היהודי

עד לפני כמה שבועות היינו יכולים לסכם את החלק על הרובע היהודי בשלוש מילים: "כאן לא אוכלים". או אולי יותר נכון בארבע מילים: "כאן אוכלים רק כשחייבים". במשך שנים היה הרובע היהודי, החלק המפותח והמתויר ביותר של העיר העתיקה, סוג של אזור אסון קולינרי. כפי שקורה בכל אזור מותיר עד אימה, בעלי העסקים שם השכילו להבין שלא מאוד משנה מה הם יגישו – שיעור הלקוחות החוזרים ממילא אפסי ושיעור הלקוחות (הזרים) שיש להם מושג לגבי מידת האיכות או האותנטיות של המוגש להם אינו גבוה אף הוא. וכך, כשם שברומא אין באמת מה לאכול ליד הוותיקן, נניח, הפך האזור שסביב כיכר החורבה למלכודת תיירים אחת גדולה – תערובת של דוכנים שמגישים תערובת של מה שאמור לייצג אוכל מקומי – פלאפל ושווארמה בעיקר – לצד דברים שאמורים לקלוע לחך הזר, החשדני והמחפש את המוכר (או סתם העייף מימים ארוכים של חומוס) כמו פיצות, המבורגר ובייגלים.

אנחנו טוענים אמנם שעבור התייר הממוצע הפלאפל שייקנה בדרכו לכותל לא יהיה רע משמעותית מהפיצה שתוגש לו במקום התיירותי ביותר ברומא, אבל זה ממש לא מספיק. מסורות בנות מאות שנים של בישול מקומי, יהודי וערבי כאחד, לא באות כאן לידי ביטוי, ומי שרוצה אותנטיות חייב לוותר על הכשרות ולחצות את הגבול לרובע המוסלמי.

סיאול האוס (צילומים: אסף קרלה)

יוצא דופן חינני אחד הצלחנו בעבר למצוא בכל זאת – במבנה רב קומות שצופה לכותל שוכן לו "קפה הרובע" – מסעדה-קפטריה חלבית שמגישה תפריט עם נטייה קלה למיושנות אבל עם המון נדיבות וכוונות טובות. הם אפילו עושים חומוס טרי, והוא בסדר ככל שחומוס ברובע היהודי יכול להיות. מהארוחה שלנו שם יצאנו בעיקר עם תחושה שבמטבח יש לא מעט כשרון, ושאולי הגיע הזמן לפרוץ קצת את גבולות השמרנות ולתת יותר ביטוי למטבח המקומי.

קפה הרובע (צילום: אסף קרלה)

אז לא, אין יותר מדי מה לאכול ברובע היהודי, או לפחות כך סברנו עד לפני כמה שבועות. או אז מצאנו ברחוב חב"ד את אחת ההפתעות הכי גדולות בתולדות המדור – מקום שמצדיק עלייה לרגל לירושלים של הרפתקני אוכל מכל חלקי הארץ, ומביא לקדמת הבמה את אחד המטבחים העולמיים הנדירים ביותר בנופינו – המטבח הקוריאני. "סיאול האוס" הוא שם המסעדה, והיות שייתכן וכבר קראתם עליה מעל דפים אלה לא כל כך מזמן, לא נאריך יותר מדי בדברי שבח נוספים. נאמר רק שבמקום שבו האותנטיות הקולינרית היא מצרך כל כך נדיר, כשפוגשים בה אי אפשר שלא להתרגש.

יהונתן כהן ועמית אהרנסון, סיאול האוס (צילומים: אסף קרלה)

אז נכון – מדובר בקערות של בצקניות אורז ברוטב חריף, אטריות זכוכית עם ירקות וסושי ייחודי ולאו דווקא במאכלים שמייצגים נאמנה את האוכל המזרח תיכוני. אבל זה בדיוק מסוג המקומות שמסבירים דרך האווירה, המיקום והצלחת את הפלונטר הבלתי אפשרי כמעט שהוא העיר שלנו – קוריאנית שהתגיירה ומבשלת כעת אוכל כשר (ונפלא) מרחק יריקה מהכותל המערבי. רק בירושלים.

הרובע הארמני

נודה מבלי להתבייש (אולי עם קצת להתבייש) – כל הניסיונות שלנו, בשבתנו כאנשי ארוחות צהריים, להתחקות אחר סצנת האוכל ברובע הארמני, עלו עד כה בתוהו. וזה לא שלא ניסינו. מדפיקה על דלתות ועד ניסיונות טלפוניים, זה בעיקר נראה שארמנים מעדיפים לאכול (ולהאכיל) בשעות אחר הצהריים והערב. בכל מקרה, יש שמועות על שניים-שלושה מקומות שנעים על התפר שבין מסעדה לבין פאב, ושמגישים תפריטים שמשלבים את כל חולי הקולינריה הבינלאומית (ספגטי בולונז, סטייקים, פיצות וכו') לצד מנות אותנטיות. אנחנו, כאמור, טרם הצלחנו, אבל זה לא אומר שנפסיק לנסות. והנה עוד סיבה לצאת לאכול בעיר העתיקה.