חוויה לא נעימה ברחוב הלל

עמית: אז מכיוון שכל כך נהנית מההמבורגר הטבעוני בשבוע שעבר…

יהונתן: לא, נו.

עמית: ומכיוון שהחורף כבר ממש כאן ואנחנו צריכים לאכול בריא ולהתחזק…

יהונתן: לא, לא. בבקשה, באמת. אני צריך ברזל.

עמית: בקטניות יש הרבה ברזל, יהונתן. חוץ מזה שאנחנו מקפידים ככל האפשר להיות מדור מעודכן, שצועד עם רוח הזמן, ואין כיוון יותר ברור לצעוד אליו מאשר…

יהונתן: נו, תגיד את זה כבר.

עמית: טבעונות.

יהונתן: אקבל בהכנעה את דין התנועה. איפה?

עמית: מקום די חדש בשם "מיץ מרק", בחלק העליון של רחוב הלל.

יהונתן: מעולה, ליד הסניף של "שלום פלאפל"?

עמית: כן. אבל מי שלא מסיים את המרק שלו, לא יקבל פלאפל.

יהונתן כהן ועמית אהרנסון ב"מיץ מרק" (צילום: שלומי כהן)

רשת "מיץ מרק" החלה את דרכה בגבעתיים, כמקום שמתמחה – כמתחייב משמו – במיצים ובמרקים טבעוניים. לאור הביקוש למאכלים ללא מוצרים מן החי התפריט הלך ותפח ועמו גם הרשת – לאחר גבעתיים הגיע סניף ברחוב ארלוזרוב בתל אביב ולפני כמה חודשים, כאמור, הצטרפה גם ירושלים.

יהונתן: אנחנו נמצאים באזור של העולם שרותח וסובל כבר מאות ואולי אלפי שנים בשל מלחמות שהן בסופו של דבר מלחמות דת, וזה עוד לפני שנוצרה כאן הדת או אולי הכת החדשה – דת הטבעונות.

עמית: בשנים האחרונות ישראל הפכה למעצמה טבעונית של ממש, עד כדי הטענה שבארץ יש את אחוז הטבעונים הגבוה בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה, ובהתאם לכך יש לא מעט חיכוך בין חסידי הטבעונות לבין מי שעדיין בוחרים לנגוס באיזה חיה מדי פעם.

יהונתן: זה קורה הרבה בזכות המטיפים של הדת החדשה הזו – קנאים וכריזמטיים עד מאוד, שמצליחים להרחיב את השורות ולהעביר עוד ועוד אנשים לתזונה נטולת מוצרים מן החי, מי מטעמי מצפון, מי מטעמי בריאות או סביבה. מצד שני, הלהט או הקיצוניות של מובילי הטרנד גורמים לעתים גם לתגובות נגד של מי ש"עושים דווקא".

עמית: כמו שקורה עם כל דת וכל איסור תזונתי. את הטרנד הטבעוני בקולינריה המקומית מובילה, כמו כל דבר בעצם, העיר תל אביב. שם אחת המסעדות הכי מדוברות של הזמן האחרון, למשל, היא המסעדה הטבעונית OPA ויש כבר מקומות כמו השווארמה הטבעונית של הראל זכאים, שמציעה חוויית שווארמה נאמנה, כמעט ב-100 אחוז למקור הבשרי.

יהונתן: צמיחת התחום הזה לא נעלמה מעיני המדור ולאורך השנים ניסינו לא מעט דברים – היה איזה דוכן של שווארמה טבעונית נחמדה בפסאז' שבין הלל לשמאי, שהפך מאז לחנות ספרים. היתה, מזמן, ארוחה צמחונית מוצלחת מאוד ב"תאנים"…

עמית: והיתה כמובן מסעדת "נגילה" ליד השוק, מקום שעדיין פועל ושעל סמך הביקור היחיד שלנו בו – לא ברור איך.

יהונתן: וזה מוביל לשאלה שהיא החשובה מכל – האם יש בין הטבעונים האדוקים, הקיצונים, גם כאלה שבאמת ובתמים אוהבים אוכל? לא מדבר על אנשים שעבורם אוכל הוא מזון או דלק לגוף בלבד, אלא מי שכן מחפשים קודם כל הנאה. והכי חשוב – האם מקום טבעוני מוחלט יכול לספק גם אכלני בשר מזדמנים?

"מיץ מרק" (צילום: שלומי כהן)

המבקרים מגיעים אל היעד, ששוכן בחלקו העליון של רחוב הלל, הידוע יותר בתור צוואר הבקבוק של הכניסה למרכז העיר. מבעד לחזית הזכוכית הפונה לרחוב ניתן להבחין בשורה ארוכה של סירי מרק מהבילים שממתינים ללקוחות. בחלק הפנימי מתגלה שורה נוספת של סירי חימום ובהם תבשילי היום, ועל המדפים שסביב עשרות מוצרים טבעוניים – מרטבים ועוגיות ועד חליטות וממתקים.

עמית: איכשהו הקטע של מרקיות ייעודיות פחות תופס, בארץ בכלל ובעירנו בפרט.

יהונתן: רבים ישלפו כאן את הטיעון המטאורולוגי, כי תכלס כמה חורף כבר יש לנו בארץ, אולם הם טועים. למרק טוב באמת אין מזג אוויר מתאים. מה שכן אולי מונע הצלחה של מרקיות הוא העניין העדתי – מרק זה אוכל פשוט, של בית, ולכל אחד יש את הכמה מרקים שעליהם גדל.

עמית: המרקייה של רחוב כורש היתה במשך שנים אחת הנציגות הבלעדיות של הז'אנר בעיר, לצד הכוכבים הקבועים של מסעדות הפועלים – מרקי שעועית או עדשים, וכמובן קובה.

יהונתן: אז כאן קובה אין, אבל נראה שחוץ מזה אין מרק שלא נמצא כאן. בתפריט יש איזה 30 מרקים שונים, מהם מכינים מדי יום 6, ומספר דומה של תבשילים. מעבר לכך יש תפריט די גדול של כריכים, סלטים, ארוחות בוקר, שייקים וכל מיני דברים שאנשים בריאים ממני נוהגים כנראה לאכול.

עמית: כמה דברים משמחים אותי פה – ראשית, המקום נראה מצוין. מבהיק בניקיונו, עמוס במוצרים איכותיים מאוד. שנית – משמח לראות תפריט שחף כמעט לחלוטין מכל מיני מוצרי סויה מעובדים כתחליפי בשר. שלישית, יפה מאוד לראות את בעלת המקום עומדת מאחורי הדלפק, ומקדישה לכל לקוח את כל הזמן שבעולם, כולל חלוקת טעימות מהמנות השונות.

יהונתן: כמו בגלידרייה. זה מקסים וחשוב בעיני, בעיקר במקומות כאלה שבהם לא בהכרח ברור לכל סועד מה הוא עומד לקבל. בולונז שעועית מאש, למשל, נשמע כמו משהו שעדיף לטעום לפני שמתחייבים למנה מלאה. רק דבר אחד לא ברור לי, כמו תמיד במקומות מן הסוג הזה.

עמית: קדימה, תן דרור לתהייה הקבועה שלך.

יהונתן: איך זה שבכל מסעדה בשרית תהיה אופציה טבעונית, אבל פה למשל לא יכולים לדאוג למי שממש לא יכול בלי ולהעמיד איזה סיר קטן של קציצות?

עמית אהרנסון ויהונתן כהן, "מיץ מרק" (צילום: שלומי כהן)

העסקית של "מיץ מרק" מבוססת על בחירה של שניים מתוך שלל המרקים והתבשילים היומיים – אחד מוגש בגודל "נשנוש" (כרבע ליטר) ואחד בגודל "פינוק אישי" (כחצי ליטר), לצד פרוסת לחם או סלט. המבקרים בוחרים לפתוח בטעימה של שלושה מרקים: מרק עדשים כתומות, בורשט ומרק עדשים שחורות ואטריות. ההבטחה בתפריט ל"סלט טונה" טבעוני מסקרנת אותם ולהזמנה מצטרף גם חצי כריך.

עמית: נקודות זכות ראשונות מגיעות ללחם. פרוסה עבה ונדיבה שנפרסה על המקום מכיכר ענקית ומשובחת של לחם טלר. לחם מעולה, קרום פציח. רק דבר אחד חסר לו, מניח שהקוראים כבר יכולים לנחש לבד…

יהונתן: הנעים מבין שלושת המרקים הוא מרק העדשים הכתומות. זה מרק פשוט שהוא כמעט חסין טעויות – עדשים, כמון, בצל – אפילו אם לא מוסיפים הרבה מעבר התוצאה לרוב יותר מבסדר. האריסה החריפה שביקשנו ליד בהחלט תרמה, ושפריץ של לימון או קצת כוסברה טרייה היו תורמים אפילו יותר.

עמית: הבורשט טעים, סך הכל. מרק סגול מסלק ועשיר בירקות בטעמי חמוץ-מתוק, שמזכיר עד כמה קרוב הגבול הדמיוני בין רוסיה לעיראק, זה החביב כל כך על מאמן הכדורגל עופר טסלפפה.

יהונתן: פה חסר לי אחד מתוך שני דברים, שכל אחד מהם היה לוקח את המרק לכיוון אחר אך שניהם מתאימים – מצד אחד, שמנת חמוצה, או תחליף טבעוני כלשהו שמדמה אותה היו מקרבים אותנו למקור הרוסי. מנגד, כמה קובות טובות היו מזכירות את הימים היפים בעיראק.

עמית: גם למרק הזה חסר המשהו הרענן בסיומת, שייתן תחושה של מנה שהוכנה עכשיו ולא עומדת כבר שעות. אולי קצת שמיר טרי, אולי באמת משהו שידמה שמנת חמוצה.

יהונתן: מרק העדשים השני, על בסיס עדשים שחורות ואטריות רחבות, פשוט לא טעים. סובל מטעם לוואי מאובק ולא ממש ברור, כזה שאני לא אמנם לא מצליח לשים עליו את האצבע אחרי כמה ביסים, אבל אני גם לא רוצה להמשיך לנסות ולפענח.

עמית: כריך הטונה חביב לגמרי על אף היעדר הטונה. אחרי שראינו במקומות כמו "האץ'" או "קרייב" שגם גבינה טבעונית יכולה לעשות את העבודה, היינו חייבים לראות איך עושים טונה בלי דג. אז המכלול אכן מזכיר כריך טונה – לימון כבוש, זיתים, ירקות טריים ופריכים. הממרח, שעשוי על בסיס אפונה, לא באמת דומה בטעמו לטונה, אבל – וזה אבל גדול – לא בלתי טעים.

יהונתן: הכוכב של המנה, ואולי של כל סיבוב המנות הזה הוא הסלט הקטן שלצד הכריך. כל מי שמגיש סלט צד במקום שלו מוזמן לבוא לכאן לראות איך זה צריך להיות. ירקות רעננים, עלי חסה פריכים, תיבול חמצמץ ומעולה ותוספת מדויקת של טחינה גולמית מעל. סלט קטן שלו הייתי יודע כמה טעים הוא הייתי מזמין גדול.

"מיץ מרק" (צילום: שלומי כהן)

הארוחה נמשכת עם שלושה תבשילים – ירקות כתומים בקארי ירוק על בסיס אורז לבן, בולונז של מש וחצילים על קינואה ותבשיל חציל תאילנדי על אורז מלא.

עמית: אם עולם המרקים הוא קל יחסית להתאמה לטבעונות, הרי שברגע שבו עוברים לתבשילים – במיוחד כאלה שמשלבים ירקות וקטניות ובישול ארוך, העסק הופך לטריקי יותר עם פוטנציאל דייסתיות מוגבר.

יהונתן: שלוש המנות שקיבלנו הן לא בדיוק פאר היצירה מבחינה ויזואלית. המוצלחת מביניהן היא מנת הקארי הירוק. אמנם בין הירקות הכתומים יש בעיקר גזר, אבל הטעם סביר לגמרי. מחית קארי ירוק, ג'ינג'ר טרי, אורז לבן שבושל כמו שצריך ורק חמיצות מעט גבוהה מדי.

עמית: לא קארי ירוק ברמה של מסעדה תאילנדית או פאן-אסיאתית טובה, רחוק מכך, ועדיין חביב. התבשיל השני שמתיימר להיות תאילנדי, לעומת זאת, לא מזכיר את ארץ המקור בשום צורה פרט לשימוש בכוסברה.

יהונתן: זה אולי עובר בתור סלט חצילים מסתורי כזה שמקבלים לפעמים באולמות שמחות, מלונות או שיפודיות על תקן "חציל אסיאתי".

עמית: החצילים מככבים גם במנת ה"בולונז", שלמרבה הצער לא מזכירה בולונז בשום צורה. אני קצת מבין מה ניסו לעשות פה – ששעועית המש תיתן מרקם בשרני, רק שזה לא עובד ובעיקר זה אנמי מאוד.

יהונתן: לדעתי חציל יכול להחזיק לבד יפה מאוד ללא תוספת הקטנייה, מין ראגו חצילים עסיסי או משהו שדומה לקפונטה איטלקית. אם כבר משתמשים במושג המחייב בולונז, אני מצפה למוטיבים איטלקיים בטעם – משהו שיהדהד את עשבי התיבול, את הבישול הארוך של ירקות השורש. המנה הזו פשוט קצת חסרת טעם, וכתוצאה מכך הקינואה שתחתיה, שכל תכליתה בעולם הוא לספוג טעמים, הופכת לאנמית שבעתיים.

עמית: שלושת התבשילים ברמה ביתית, לא מרגישים כמו משהו שאי אפשר להכין לבד. לגמרי עובר בתור משהו לקחת על הדרך כשרעבים, אבל אם כבר טבעוני ותבשילים – מה רע באורז שעועית של פינתי?

יהונתן: מודה שאין פה שום דבר שמפיל אותי מהכיסא. אני מעריך את השפע, את הנדיבות, את השירות החם ואת איך שהמקום נראה, אבל זה פשוט לא מספיק טעים לי עדיין, מצטער.

"מיץ מרק" (צילום: שלומי כהן)

המבקרים שבים לקופה על מנת לשלם את החשבון ומופתעים לגלות קערה של מקפא אסאי מקושט בפירות וגרנולה שמוגשת להם על חשבון הבית.

יהונתן: אני חושב שזו פעם ראשונה שאני נתקל באסאי שלא במסגרת וודקה ואן גוך.

עמית: צר עולמך כעולם נמלה. קערות אסאי בפרט וקערות בריאות מקושטות בכלל זה אחד הטרנדים הכי חמים היום, כנראה שבעיקר בכלל המראה – מסוג הצלחות שאי אפשר פשוט שלא לצלם.

יהונתן: זה אכן יפהפה. ובשונה מכל המנות שטעמנו עד עכשיו, זו גם מנה שהייתי יותר משמח לחזור ולאכול מבחירה. זו אמנם לא ארוחת צהריים לאדם העמל אלא משהו שיותר מתאים לבוקר, אבל משהו בחיבור שבין הפרי הקפוא לבין הפירות והגרנולה עם החלבה הוא פשוט נהדר.

עמית: אם זו המנה שמוגשת במחיר של 35 שקל מדובר בחתיכת מציאה. בבתי הקפה הבריאותניים של תל אביב תשלמו עבור יצירה כזו לפחות 10 שקלים יותר.

יהונתן: הרעננות והטריות שיש כאן וזו שהורגשה בסלט היא מה שהיה חסר לי ברוב המנות שאכלנו. אני חושב שצמצום מסוים של המבחר ודיוק של ההכנה יכול לעזור במקרה הזה. 6 מרקים ו-6 תבשילים זה די הרבה, בטח כשלצדם עוד תפריט שלם.

עמית: עבור טבעונים או מחפשי ארוחה בריאה, מהירה ולא מכבידה במרכז העיר המקום הזה הוא תוספת מרעננת. גם מהבחינה הכלכלית מדובר בדיל לא רע – 42 שקל לעסקית שכוללת די הרבה מזון. האם זה המקום שיעביר קרניבורים לצד השני של המתרס? מסופקני.

יהונתן: מצד שני, הוא גם לא יבריח אותם, וזה לא מעט.

עמית: נו, אז אתה עדיין רוצה פלאפל?

יהונתן: ברור. אם כבר טבעוני, אז עד הסוף.

מיץ מרק, הלל 4, 1-700-703-704

חשבון:

3 X עסקית צהריים – 126 שקל
חצי כריך "טונה" – 22 שקל
קערת אסאי – 35 שקל (ע"ח הבית)

סה"כ – 148 שקל