עמית: שנה טובה יהונתן!
יהונתן: חג שמח! רק בשבוע שעבר חגגנו את שובם של הילדים למסגרות החינוך והנה כבר עוד סיבה למסיבה.
עמית: רק שפה אנחנו חוגגים עם קצת יותר ממנת פלאפל, במסורת שהיא הוותיקה ביותר של המדור שלנו – ארוחה לסיכום שנת האוכל הירושלמית, על בר השף, ב"מחניודה". או במילים אחרות – היום הזה שבו אנחנו אפילו לא מנסים להתווכח עם מי שטוען שיש לנו עבודה מהנה.
יהונתן: פעם שמינית כבר, מי היה מאמין.
עמית: לטובת קוראינו הוותיקים פחות נסביר שמדובר במסורת שנולדה לא מתוך נהנתנות או גרגרנות חסרת מעצורים, אלא בעיקר מתוך סקרנות עיתונאית. המדור שלנו נולד כמה חודשים אחרי המסעדה שנפתחה באמצע 2009 ושהפכה בתוך זמן קצר מאוד מרגע פתיחתה לתופעה.
יהונתן: אז כמובן שבבוא ההזדמנות היינו חייבים לבחון על מה המהומה, ומאז מדי שנה אנחנו שבים ומתלבטים – האם יש מקום ראוי ממחניודה לסכם בו שנת אוכל בעיר? ובכל שנה אנחנו מבינים שאין ברירה אלא לחזור.
עמית: המסעדה הפכה לקבוצה עירונית מובילה, הקבוצה העירונית הפכה לעולמית ובשורה התחתונה זה עדיין המקום הראשון שמוזכר כמעט בכל שיחה על אוכל, מסעדות ומסעדנות בירושלים.
יהונתן: יפה, נראה לי שהסברנו מספיק. מחניודה, טייק 8 – יאללה לדרך.
לוח השנה העברי והחגים המוקדמים מביאים לכך שיהונתן ועמית עושים דרכם למסעדה שבפאתי השוק באחד הימים האחרונים של החופש הגדול. כשהם מגיעים ב-12 וחצי, שעת הפתיחה של המסעדה, הם מגלים על המרפסת מחזה שמזכיר יותר היערכות לפתיחת סניף ישראלי ראשון של רשת מותגים עולמית – עשרות אנשים שממתינים בדריכות לפתיחת הדלתות. דקות בודדות חולפות, ההסתערות מתחילה, והמבקרים תופסים את מקומם על בר השף שצופה למטבח. מעבר לבר פרצופו המוכר של אליעזר מזרחי, ולצדו שחקנית חיזוק העונה לשם מור.
עמית: רק לראות את סצנת הכניסה היה מספיק כדי להבין את כוח המשיכה שעדיין יש למחניודה. בשנה החולפת הם פתחו עוד מקום, שלישי במספר, בלונדון – Coal Office – מסעדה גדולה יותר משתי הקודמות שלהם בממלכה, בשיתוף עם מעצב העל טום דיקסון.
יהונתן: לשם ההקמה הם הוציאו ללונדון כוח חלוץ שבראשו אסף גרניט ואורי נבון לצד מיכאל ידיד, הלא הוא מישה, שכבר בישל לנו כאן ארוחת שף אחת, ועוד כמה אנשי אוכל כמו בן גנין, בנו של פרשן ההוקי קרח האגדי של ערוץ הספורט, לב גנין.
עמית: למה לעזאזל יש לכם פרשן הוקי קרח?
יהונתן: כי אפילו בירושלים יורד שלג מדי פעם. ובעיקר כי אנחנו משדרים את אולימפיאדת החורף. חוץ מהצמיחה בחו"ל השנה נוספו לקבוצת מחניודה מעדנייה ובר, שניהם ברחוב הדקל הסמוך. התרחבות כזו מחייבת מנגנון הכשרה יוצא דופן לכוח האדם.
עמית: את אליעזר מזרחי, המכונה עזרא, אנחנו זוכרים כטבח עוד משנות הפעילות הראשונות של המקום. היום הוא השף והשליט של המסעדה. טבחים כמו תומר בלאס, אסף סרי, דן יושע, מיכאל "מישה" ידיד – כולם התחילו מכאן וזינקו – מי בעזרת תוכניות ריאלטי ומי באופן טבעי – לגבהים מרשימים.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
יהונתן: על תקן כוכב הריאליטי התורן אני מזהה במטבח את אורן אסידו, שעשה חייל ב"משחקי השף".
עמית: הכי משמח לראות לצדו של אליעזר על הפס טבחית אישה. מור אפרתי, המכונה על ידי כולם "מוריס". לא ירושלמית במקור, ארבע שנים בקבוצה – שנתיים אצל אסף סרי ב"יודל'ה" ועכשיו כאן.
יהונתן: גם אסידו לא ירושלמי במקור. אם תמיד דיברנו על הקבוצה הזו כעל מחלקת הנוער שמגדלת את הכישרונות המובילים של העיר, הרי שמה שאנחנו רואים זה איך ממחלקת נוער הם הפכו לאקדמיה של ממש.
עמית: תסביר בבקשה.
יהונתן: מחלקת נוער מתבססת על מקומיים בעיקר, בעוד שאקדמיה מושכת אליה כישרונות בולטים מכל הארץ. במציאות שבה כמעט כל שף מתלונן באופן קבוע על מחסור בטבחים, על היעדר הנאמנות הענף, על הקושי באיתור כוח אדם איכותי, לכאן נוהרים טבחים בעלי שאיפות מכל חלקי הארץ. אני בטוח שלפרסום או הסלבריטאות של אסף יש חלק בזה, אבל זה לבד לא מספיק – צריך לדעת לתת לאנשים אופק ואתגרים, ואין ספק שזה קורה כאן בגדול.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
כמדי שנה, הארוחה נפתחת בצ'ייסר קטן של קמפרי ובהשקת כוסות יין לבן לשנה טובה. השלב הבא הוא שיחת תיאום הציפיות המסורתית – מה אוכלים ומה לא, חשקים והגבלות. השנה בוחרים יהונתן ועמית לבקש ממור ואליעזר לוותר על הקלאסיקות המקומיות, או במילים מדויקות יותר – בלי חמשוקה, בלי פולנטה. לפתיחה מוגשת מנת "סייגון" – עלי חסה ממולאים בסגנון אסיאתי, וטעימה ממנה ניסיונית של ארטישוק ירושלמי מבושל בציר עוף.
עמית: כמעט מדי שנה אנחנו מסיימים את הארוחה כאן ברשימה של תקוות לשנה שתבוא, וכמעט תמיד מדברים על אוכל אסיאתי. הנה ביס ראשון שמיד מחבר אותנו לשנה שתיפתח עלינו לטובה ביום ראשון, ושמביאה עמה לעיר, סוף סוף, שני מקומות אסיאתיים חדשים ומסקרנים.
יהונתן: "נאיה" של אנשי "דרך הגפן" ו"קפה שלווה" שנפתחה בבית נקופה, ו"קפה אסיה" – הגלגול המחודש של "לבן בסינמטק". בלי שום ספק אלה יהיו שניים מהמקומות הראשונים שנפקוד בתשע"ט. משמח לראות שסוף סוף החזית האסיאתית בעיר מתעוררת.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
עמית: בעלי החסה יש בדיוק את הטעמים שמסבירים למה כולנו מפנטזים על המטבח האסיאתי לעתים תכופות כל כך – חמוץ, מתוק, פיקנטי, אוממי. פיסות חצילים מטוגנות, אגוזי קשיו, רוטב פינקטי עם נוכחות מורגשת של ג'ינג'ר.
יהונתן: וזו לא מנה שנוגעת רק בטרנד האסיאתי – מסתבר שהיא אפילו טבעונית. ועצם העובדה שלא שמתי לכך לב מעידה על גדולתה. אחרי שנים של ספק התעלמות ספק שמרנות ירושלמית אפילו במחניודה מבינים שטבעונות וצמחונות הם כוחות עולים שלא ניתן להקל בהם ראש. אם זה מוליד מנות כמו אלה – אני לא מתלונן.
עמית: מנת הארטישוק הירושלמי לא טבעונית או צמחונית, אבל היא מאוד בקלות יכולה להפוך לכזו מבלי לאבד יותר מדי. הקרדיט על המנה מגיע לאורן אסידו, ולי היא בכלל מזכירה את מושיקו גמליאלי מהמונא, שגם הוא צמח כאן. מנת חומר גלם מובהקת, עדינה, מדויקת.
יהונתן: ארטישוק ירושלמי שבושל בציר מתובל היטב בכורכום וקינמון, מעל מעט גבינת ברינזה. מנה נטולת בשר אך עם נשמה של תבשיל שוק. נפלא.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
בארוחת טעימות במחניודה מעטים הדברים הקבועים. עם זאת, המנה השנייה בארוחה, כך למדו כבר עמית ויהונתן על בשרם, היא כמעט תמיד מנת הדגים הנאים. הפעם מדובר על טריו של כלי מתכת – באחד פלמידה כבושה עם שקדים ירוקים, בשני טרטר טונה עם גספצ'ו צהוב ובשלישי צמד ברבוניות מטוגנת על צזיקי חצילים.
יהונתן: בפעם הראשונה שאכלנו כאן, ב-2010, קיבלנו מנה של ברבוניות מטוגנות עטופה בנייר עיתון שעליו הודפסה אחת הכתבות הראשונות על אסף גרניט.
עמית: אני חושב שהיום יש כבר מספיק כתבות עליו כדי להגיש לכל המסעדה את כל המנות ועדיין יישאר עודף.
יהונתן: שמע, האיש – יחד עם אורי נבון ויוסי אלעד, שעזב מאז, חתום על אחת המהפכות המשמעותיות בתולדות האוכל בעיר. אי אפשר שלא להוריד את הכובע, על אף שלעתים נוצרת תחושה חמוצה קלות של חשיפת יתר או התאהבות בפוזה החדשה.
עמית: מנות הדגים הנאים הן בעיני עוד הסבר לכך שראוי לחזור לכאן מדי שנה. זו מנה שאי אפשר בלעדיה, והיא לעולם לא יוצאת אותו דבר. וריאציות על נושא, אבל איזה יופי של וריאציות!
יהונתן: טרטר הדג עם הפרי, למשל. היו שנים שאפילו ערבבו לנו כאן קוטג' ואבטיח, היו פעם נקטרינות, היו תפוחי עץ. הפעם הדג הוא טונה והפרי – בתוך הגספצ'ו – הוא מנגו. שילוב פשוט מופלא.
עמית: הגספצ'ו הצהוב אדיר. מהדהד בדיוק את מה שצריך אך מבלי להידמות לגספצ'ו עגבניות קלאסי. חומץ שרי, טעמים אקזוטיים של מלפפון ומנגו שמחמיאים מאוד לטונה מבלי להאפיל עליה. מנגד, הפלמידה הכבושה קלות משודכת לטעמים מקומיים של טחינה, שקדים ירוקים כבושים ובורגול קריספי.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
הדגים מפנים את מקומם לזוג מנות בשריות – פרוסות שייטל על בריוש וטרטר בקר עם איולי מח עצם שמוגש בתוך עצם בקר מפורקת.
יהונתן: נהדר. הבריוש נטרף בביס אחד. בשר עסיסי, רוטב מעושן פיקנטי ובעיקר לחם חמאתי.
עמית: הטרטר קלאסי למראה אך צופן בחובו כמה הפתעות, כמו למשל ניחוח עדין של תבשיל עגבניות שעורבב בבשר, ואיולי מח עצם שסוגר יפה את המעגל המתבקש עם צורת ההגשה.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
יהונתן: וליד יש תפוצ'יפס עבודת יד, שזה באמת אחד הדברים הכי כיפיים. אם אנחנו בבשר המפורק, אז אני רוצה לסמן את השנה שחלפה כשנה שבה הבשר המפורק – בגרסאות שונות – תפס לו מקום גדול של כבוד בתפריטי העיר. תשע"ח, עבורי, היא שנת הסיסקה, אותו בשר מבושל ארוכות ומפורר לחוטים.
עמית: אכלנו סיסקה של אסאדו על אורז ב"בין עזה לברלין", קיבלנו סיסקה בכריך ב"פרנו" בקניון הדר…
יהונתן: ב"שלומי חי" אחת המנות הכי טעימות היא סיסקה עם ביצת עין, ובטח אנחנו שוכחים כמה דברים.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
המנות ממשיכות להגיע בזוגות, והכיוון נותר בשרי. בצלחת אחת – סיגר מטוגן ממולא בחלקי פנים ולצדו פנכה של עמבנה – אחד מרוטבי היסוד של מחניודה המשלב גבינת לבנה ועמבה. בצלחת שנייה – לא בדיוק צלחת אלא מעין מנגל מתכת קטן – שקית נייר ובה שתי יחידות של עראייס מיניאטורי.
עמית: אם לא שנת הסיסקה, אפשר לומר שזו היתה שנת העראייס?
יהונתן: לגמרי. המנה הזו, שאת דרכה בקולינריה הישראלית התחילה בצפון ומשם התבססה בתל אביב, הגיעה השנה לעיר, ובגדול. אש בשדה קוצים זה הגדרה עדינה, אני לא זוכר התפוצצות מהירה כזו של מאכל בכל הארץ תוך שנה. לא רחוק מכאן, באגריפס, יש את המקום הראשון בעיר שמוקדש כולו לפלא הזה של פיתה צלויה ממולאת בשר, אלא שלא חייבים מקום ייעודי – אין כמעט מקום בשרי עממי שלא מתהדר בניסיון לייצר את המנה.
עמית: ולא רק בשרי – ב"בין המטעים" החלבית ברמת רחל וגם בדוכן הפיש אנד צ'יפס בקניון הדר ראינו ניסיונות להפוך את העראייס למנה חלבית, עם מילוי דג, בשני המקרים לא היה מדובר על הברקות יוצאות דופן. ייתכן ויש דברים שעדיף שיישארו בשריים.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
יהונתן: העראייס והסיגרים מייצגים מקרה נדיר בעיני, שבו מחניודה לא ממציאה משהו מחדש אלא הולכת בעקבות הצלחה או טרנד. סיגרים כמנת שף לעד יהיו הדבר של רפי כהן, שאנחנו מקווים שיחזור לעצמו ולבשל לנו בשנה הבאה.
עמית: ואם לא רפי אז אבי לוי, שמפליא לטגן סיגרים בשריים עם טעם מובחן של שקדי עגל ב"המוציא" המחודשת שלו. הסיגרים שלפנינו, ארוכים, דקים ומאוד פריכים, לא עשירים בטעם של חלקי פנים דווקא אלא מזכירים קצת מרגז, אך הם מוצלחים מאוד טכנית וטבילה ברוטב העמבנה החמצמץ והממכר מקפיצה אותם קדימה.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
אחרי ההרעשה הכבדה בגזרת הבשר האדום מגיעה הפוגה בדמות שתי מנות לבנבנות – פסטה ברוטב גבינת עזים ותאנים וצ'אודר של תירס עם שרימפס, מולים, קלמרי ומעין צ'ורוס מטוגנים מבצק המועשר בגבינה.
עמית: וואו. מנת הצ'אודר. וואו. אין מילה אחרת. מנה שהיא לחלוטין לא מחניודה מבחינת הכיוון שלה – שילוב של תירס, פירות ים ובייקון זה משהו שהייתי מצפה למצוא במסעדת שף אמריקאית מודרנית איפשהו בצפון מזרח אמריקה, בטח שלא ברחוב השקמה פינת בית יעקב, אבל זה כל כך טעים.
יהונתן: השימוש בבייקון מפתיע אותי. אף פעם לא היה כאן כשר, ופירות ים ובשר-חלב תמיד היו חלק מהסיפור. חזיר, לעומת זאת, אני לא חושב שאי פעם אכלנו כאן בעבר.
עמית: בשר לבן הוא עדיין בגדר טאבו ברוב בתי האוכל העיר, אלא שכלפי בייקון יש לדעתי יחס יותר סלחני, בעיקר כי – ויסלחו לי שומרי הכשרות – זה אחד הדברים המעולים בעולם כולו, סוג של תבלין קסם.
יהונתן: מנת הפסטה מחברת אותי לצד החלבי שלי, שאני מרגיש שפרח ועלה בשנה החולפת. אם פעם הייתי מתחלחל בכל פעם שהיית מציעה ארוחה בבית קפה או מסעדה חלביים, השנה החולפת לימדו אותי – אותנו – שאפשר גם אחרת.
עמית: מקומות כמו "קפה חממת הסחלבים" במעלה החמישה או "בין המטעים" הם דוגמאות טובות לכך. על הנייר עדיין בתי קפה – מסעדות חלביות בז'אנר הטוסט-פיצה-פסטה-סלט. בפועל מקומות שגילינו שהולכים קדימה בצעדי ענק. מנה מופלאה כמו הפסטה שלפנינו עדיין לא פגשנו שם, אבל אני מאמין שזה עניין של זמן.
יהונתן: רק כמה חבל שיקירנו גיא בן שושן, נסיך השמנת והפטריות של העיר, יושב בגלותו בלוס אנג'לס ולא נמצא כאן כדי לחוות את הרנסנס השמנתי והנהדר. פסטה ברוטב שמנת – כבר לא מילה גסה בירושלים בואכה תשע"ט.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
על מנת שלא לסכן את מינון הוויטמין B12 בדמו של יהונתן וכדי לוודא שמכאן אף אחד לא ייצא כשהוא לא שבע לחלוטין, שבים מוריס (מור) ועזרא (אליעזר) אל ממלכת הבשר לשתי מנות אחרונות – סינטה טלה צלויה על רוטב עגבניות מעושנות וחציל אפוי ומעין מגדל של פילה בקר, כבד אווז ועוגת שקדים עם רוטב של פירות יער.
עמית: אחרי שהתחלנו באסיה, עברנו בירושלים והמשכנו לאמריקה, כנראה זה אך טבעי שנגיע לטורקיה, עם מנת הטלה שהיא מנה ניאו-עותמאנית. יש בה את כל המרכיבים המוכרים של המטבח הנפלא הזה – טלה, עגבניות, יוגורט, חצילים, אלא שהביצוע מאוד מקורי. ייתכן ומדובר במנה הטובה ביותר בארוחה, אולי פרט לצ'אודר.
יהונתן: זו הזדמנות להזכיר שבתל אביב יש כבר התעוררות קלה בגזרת האוכל הטורקי. הבורקס האגדי של "דילק" ברחוב ההגנה, שווארמה אמיתית אחת או שתיים ואפילו מסעדת גורמה עותמאנית במלון בוטיק חדש. הגיע הזמן שגם לנו בירושלים יהיה. טורקיה היא מעצמה קולינרית, וזה בכלל לא משנה שארדואן לא יורד לנו טוב בגרון או שהמנהיגות בעייתית. בצלחות מדובר בחלום, והגיע הזמן ליותר ייצוג לאוכל טורקי אמיתי.
עמית: אם כבר מטבחים לא מיוצגים – אם קיבלנו שתי אסיאתיות צריך להזכיר שיש על הכוונת שלנו סוף סוף גם מקסיקנית חדשה, טאקוס לואיס.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
יהונתן: ומה עם אוכל פרסי? יש שמועות עיקשות על מסעדה פרסית שהולכת להיפתח לא רחוק מכאן, על רחוב יפו באזור הכניסה לעיר. האם היא תהיה זו שתשכיח מאיתנו את מפח הנפש של מסעדת "הפרסייה" שפרחה לחודשים בודדים במושבה הגרמנית?
עמית: אפשר רק לקוות. יש לנו הרבה לאן ללכת בתחילת השנה הבאה, הא?
יהונתן: זה מאוד משמח. אני חושב שהשנה, אולי בפעם הראשונה בכל שנות המדור, היה איזה שלב שהרגשנו שאולי משהו כבר קצת נתקע, לא מספיק מתחדש, שאולי אנחנו מתקרבים למיצוי מבחינת פוטנציאל המקומות של העיר. למרבה השמחה ההרגשה הזו נעלמה כלא הייתה בשבועות האחרונים, ואני כבר מחכה ל"אחרי החגים" כדי לשוב ולאכול.
עמית: אני מחכה לראות מה מכינים לנו לקינוח.
יהונתן: מה זאת אומרת? הייתי בטוח שהמנה עם הכבד אווז היא קינוח.
עמית: יש בזה משהו. מדובר בעוד וריאציה על מנה שכבר אכלנו כאן כמה פעמים בעבר. סוג של פירוק מקומי ל"טורנדו רוסיני" הקלאסי של פילה בקר וכבד אווז ברוטב מתקתק. ראינו גרסה עם קדאיף, ראינו פחזניות, הפעם מדובר בפיננסייר – עוגיית שקדים מושחתת ונפלאה.
יהונתן: זו מנה שאחריה באמת לא צריך כלום. טוב יעשו אנשי מחניודה אם יחריגו את התענוג הזה מגבולות ארוחת הטעימות ויהפכו אותו למנה של קבע בתפריט. והכוונה היא לתפריט הקינוחים כמובן. ככה אני רוצה לסיים ארוחה.
רוצים להישאר מעודכנים?
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
על אף ההצהרה הנחרצת של יהונתן, אנשי המטבח של המסעדה רוצים לסיים את הארוחה בדרך אחרת. הפעם אין מדובר על זוג קינוחים כי אם על שלישייה – כלי קטן של בוואריה, חטיף שוקולד בסגנון "סניקרס" ועוגת פיסטוק ירקרקה.
יהונתן: אם כבר הזכרנו אוכל טורקי עותמאני בא הקינוח הזה והעיף אותנו לשם. פיסטוק, כמרכיב עיקרי באוכל, לא כנשנוש ממשפחת הפיצוחים, הוא אבן יסוד במטבח של האימפריה לשעבר. העוגה שלפנינו, מתוקה אך לא מדי, רכה, עסיסית ומפוצצת בטעם של פיסטוקים, היא פשוט חלום.
עמית: מדובר בעצם בסוג של קראק פאי, עוגה אמריקאית על בסיס שיבולת שועל, סוכר, ביצים וחמאה. היא הועשרה בהמון מחית פיסטוק וגם פיסטוקים קצוצים, ומוגשת לצד מעין טחינת פיסטוקים סמיכה ומרירה לצד קרם מלבי חמצמץ בניחוח מי ורדים. ייתכן וזו מנת הקינוח הטובה ביותר שאכלנו השנה. פנומנלי, אין מילה אחרת.
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
יהונתן: עם טעם מתוק נפלא כזה ראוי לסכם, לא?
עמית: אין אופציה אחרת. אני חושב שזו שנה שנסגרת עם המון סקרנות וציפייה לעתיד. אסיאתי, פרסי, סטריט פוד משודרג.
יהונתן: אם מסתכלים אחורה בהיבט הרחב יש תחושה של הבנה כללית שהסטנדרטים באוכל רק הולכים ועולים. דברים שעבדו עד לפני זמן לא ממושך, נדחקו עד נעלמו כיום: שפה, מיתוג, תפריט וכמובן אוכל. מצאנו השנה סוף סוף המבורגר ירושלמי מצוין באמת – זה של ממפיס. ראינו התקדמות בעולם הפיצות. ראינו איך מסעדות פועלים פשוטות כמו שמולה או שלומי חי מזנקות קדימה, ראינו איך בית אוכל פשוט לכאורה כמו קפה יהושע מציע ארוחות כיפיות, מדויקות, פשוטות.
עמית: אז מה נאחל לשנה הבאה, בכל זאת?
"מחניודה" (צילום: אסף קרלה)
יהונתן: שנת בחירות, הלו. נאחל שמי שייכנס ללשכה החשובה ביותר בכיכר ספרא ימשיך להבין את הייחוד של העיר הזו. שיפתח לנו עוד מקומות בשבת, אבל בלי להכניס יותר מדי אצבעות לאנשים בעיניים. שיהפוך את העיר לנוחה יותר לבעלי עסקים בתחום האוכל, לנקייה יותר, למזמינה יותר.
עמית: אמן ואמן. תביא עוד ביס מהעוגת פיסטוק, זה כנראה הכי קרוב לטורקיה שאני אגיע בקרוב.
יהונתן: לא בטוח שזה רע כל כך. לשנה הבאה בירושלים?
עמית: תמיד. חג שמח!
עמית ויהונתן יוצאים לחופשה קצרה, וישובו לאכול צהריים אחרי החגים.
מחניודה, בית יעקב 10, 02-5333442
חשבון:
ארוחת טעימות – 295 שקל 2 X
סה"כ 590 שקל
תגובות