לה רג'נס: גאונות קולינרית בקינג דיוויד

עמית: ערב טוב יהונתן!
יהונתן: וחג שמח כמובן!
עמית: אז כמו שהבטחנו בשבוע שעבר, אנחנו ממשיכים היום במסורת הדי טרייה של המדור, לפיה בערב פסח אנחנו שוברים את הכלים ויוצאים לארוחה חגיגית שמרחיבה את אופקי המדור למקומות שאינם פותחים בצהריים.
יהונתן: והערב אנחנו עושים את זה עם אחד המקומות היוקרתיים בעיר, אולי בכלל בארץ, כזה שהקירות שלו מדברים היסטוריה קולינרית ונוסטלגיה. אנחנו הולכים לאכול אצל שף שכבר שנים ארוכות אנחנו מפנטזים על ארוחה אצלו.
עמית: אז השף הוא דודו ביטון והמסעדה היא לה רג'נס שבמלון המלך דוד כמובן.
יהונתן: המסעדה שהצמיחה את השף רפי כהן, לימים מסעדת "רפאל", מאבות המטבח הישראלי החדש. זה מקום שהוא שם נרדף ליוקרה כשרה בעיר כבר עשרות שנים, והגיע הזמן שנגיע אליו.
עמית: לגמרי. כבר כמה שנים שבכל הארץ מסתובבות שמועות על האוכל שביטון עושה – מטבח עילי כשר, מקורי ומעניין שלא עושה שימוש בתחליפים ומתבסס בעיקר על שמן זית.
יהונתן: ואם כל זה לא מספיק אז לביטון יש גם ייחוס משפחתי מפואר – הוא נצר לאחת ממשפחות הבשלנים המיתולוגיות בעיר. דודו הוא מוריס ביטון מהסטיקייה האגדית בשוק ובן דודו הוא כמובן דודו ביטון אף הוא, בנו של מוריס ובכיר המנגליסטים בירושלים. בקיצור – איזה מזל שהגיע פסח ועמו הצ'אנס שלנו לבדוק מה באמת קורה בלה רג'נס.

יהונתן ועמית מגיעים למלון המלך דוד ועוד בטרם ירידתם למסעדה הם יוצאים לסיבוב קטן בלובי ובמרפסת הצופה לבריכה. מעבר לחדר הקריאה הם מגלים את בר היין החדש של המלון ומחליטים שאם כבר חורגים מהשגרה אז עד הסוף, או במילים אחרות – דרינק לפתיחת תיאבון. ברמן בפפיון מגיש להם את המשקאות ולצדם, כי הרי אסור לשתות על בטן ריקה, שתי מנות נשנוש של טרטר סלמון פיקנטי ופילה דג לבן בטמפורה.

עמית: כמה יפה ומרשים פה. פאר של העולם הישן – סידורי הפרחים המרהיבים, הריח המיוחד בלובי, חתימות האורחים על הרצפה, הריהוט הכבד. הכל מיושן לכאורה אבל סופר מדויק. קלאסיקה.
יהונתן: כחלק מטיפוח המותג של "קינג דיוויד" כמלון היוקרתי ביותר בארץ תמיד פנו פה בעיקר לקהל שידו משגת, כזה שיכול להרשות לעצמו חדר ב־700 דולר ללילה. אני חושב שעכשיו מתחילים לנסות ולהתחבר כאן מחדש לקהל המקומי, הירושלמי, זה שפעם היה מגיע לבלות פה בבריכה או לשתות קפה. בר היין הזה הוא צעד מבורך מאוד ונכון בכיוון.
עמית: המלונות בארץ הרחיקו את עצמם במשך שנים מהקהל המקומי בעיקר בגלל חמדנות חזירית והיכולת לתקוע מחירים לתיירים שהם קהל שבוי. הבר הזה מנסה לפזול לאנשים שאולי חשים רתיעה מסוימת מלהיכנס לכאן, וזה מובן. יש במקום הזה משהו שמעורר ייראה – לא האנשים, לא הקהל – זה כובד ההיסטוריה.
יהונתן: אז אמנם מדובר בבר יין אבל אנחנו הלכנו על דרינקים קלאסיים של טרום ארוחה – קמפרי עם מעט סודה בשבילי ומרטיני יבש על בסיס ג'ין בשבילך.
עמית: המרטיני עשוי כהלכה. כוס קפואה, זית עסיסי. מה שהכי מדהים אותי במקום הזה הוא תפריט היין. אני חושב שיש מצב שהוא המשתלם ביותר בעיר, ממש בשורה. אולי נישאר כאן וזהו?
יהונתן: אין שום סיכוי. למרות שגם האוכל מתומחר בשפיות, והוא מוצלח מאוד כמנות "ליד הדרינק". הסלמון בטרטר מאיכות טובה והרוטב מיונזי וחריף, ומנת הדג המטוגן טרייה ולא שומנית. יחד עם השתייה והעיצוב וכל כללי הטקס אני כבר מרגיש כאילו אנחנו בחו"ל. אבל הקמפרי פתח לי את התיאבון, בוא נלך למסעדה.