עמית: פסח מאחורינו, יום העצמאות אוטוטו כאן, מזג האוויר נעים, הימים מתארכים והמטיילים יוצאים לשטח. יודע מה זה אומר?
יהונתן: שהגיעה השעה לאחד הביקורים השנתיים שלנו באחד מאתרי התיירות הקולינרית הכפרית שסביב לעיר?
עמית: אכן. המדור הזה כבר די ותיק, כך שאני בטוח שרוב הקוראים שלנו יודעים היטב שאנחנו לא מתביישים להודות שאנחנו לא מחבבים, בלשון המעטה, את אבו גוש כיעד קולינרי.
יהונתן: יחד עם עין כרם וגבעת שאול מדובר בשלוש הצלעות של משולש ברמודה הקולינרי של העיר. אזורים שאליהם אתה נכנס לרוב מחוסר ברירה, בעיקר בידיעה שאוכל טוב באמת לא תמצא בהם.
עמית: בעיני אבו גוש זה מקום שכל תהילתו יצאה לו בזכות מיקום. תמיד במרחק נסיעה קצרה לכל מי שמטיילים בהרי ירושלים, בשפלת יהודה או בעמק האלה. תוסיף לכך את העובדה שהמסעדות פתוחות בשבתות וחגים ותבין איך הגענו לימים שבהם הרחוב הראשי של הכפר פקוק בסועדים עד למחלף על כביש 1.
יהונתן: אבל בתחושה שלנו כל מה שיש באבו גוש זה עוד מאותו דבר. בשנים האחרונות אנחנו רואים את הפריחה המרהיבה של האוכל הערבי בכל הארץ, אפילו מעבר לכביש 1, בעין רפא. נוכח זה נוצרת התחושה שמסעדות אבו גוש לא רק עומדות במקום, אלא הולכות אחורה.
עמית: רק שתחושות בטן שכאלה יש לבחון, לבדוק ולאשש או להפריך מדי פעם. וכאופטימיים חסרי תקנה אין לנו אלא לקוות שאולי היום, אולי הפעם, נגלה שאנחנו טועים.
- הורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- אוכל בירושלים – כל הכתבות
כפי שהם עושים בכל ביקור ביישוב מקפידים עמית ויהונתן לעשות סיבוב דרך הרחובות הראשיים במטרה לבחון מה התחדש והיכן לאכול. בסופו של דבר הם מוצאים את עצמם שוב בנקודת הכניסה, אל מול המסעדה הלבנונית הוותיקה.
עמית: חלפנו על פני לא מעט מקומות שבהם כבר היינו – נעורה, טחונה, נאג'י. למעט שווארמה חמדי החביבה אכן מדובר לרוב בגרסאות שונות לאותו המקום – חומוס, כמה סלטים, שיפודים וצ'יפס. מדי פעם משהו ממולא, אולי איזה סינייה, הכל בגבולות גזרה שכאילו מסרבים להימתח.
יהונתן: אפילו בתוך הגבולות האלה יש מקומות שעובדים טוב יותר. קרוואן, מסעדת אבו גוש – מקומות ראויים על פי רוב, שאמנם לא הייתי עוצר במיוחד בשבילם, אבל אם כבר, אז כבר. ואז יש את הלבנונית, אחת המסעדות הוותיקות של הכפר וזו שפשוט אי אפשר להתווכח עם הפופולריות שלה. מסעדה שיודעת כנראה איך לגעת בסועד הירושלמי או הישראלי שנקלע לאזור, וכמעט תמיד מלאה.
עמית: עם ותק של כ-25 שנה מדובר במוסד שכבר הוזכר בצורה זו או אחרת במדור, ולאו דווקא בהקשרים חיוביים. תוכל להזכיר לי, בבקשה, איך מכנים את המסעדה הזו במשפחת כהן?
יהונתן: תראה… בפרסומים שונים המסעדה מתגאה בזיקה למטבח ולתרבות לבנון. עכשיו, שנינו לא ביקרנו בלבנון, אפילו לא במהלך שירותינו הצבאי. ועדיין, כבר מגיל צעיר ידענו שבין האוכל שמוגש בלבנונית באבו גוש או בעין כרם לבין המטבח הלבנוני האותנטי אין כנראה יותר מדי.
עמית: ועל כן הכינוי שניתן לה הוא…
יהונתן: נשאיר את זה במשפחה. אבל עם כל הכבוד להומור הפנימי – עם הצלחה קשה להתווכח. אז בוא ננסה להבין מה פספסנו, אם בכלל, כל השנים.
"הלבנונית" (צילום: אסף קרלה)
המבקרים נכנסים ומגלים מסעדת ענק, שבתפוסה מלאה יכולה להכיל כמה מאות סועדים. בשעת צהריים של יום חול המקום מלא למדי הן בסועדים והן בלקוחות שאוספים אוכל – חומוס, פיתות וסלטים – כצידה לדרך או לפיקניק. יהונתן ועמית מתיישבים, ועוד בטרם יספיקו לפתוח את התפריט כבר מתייצב לצד השולחן מלצר חמוש בצלחת פיתות, צלוחית של חמוצים וזיתים וקערית כדורי פלאפל חמים.
עמית: המלצר אפילו לא ניסה לשאול אותנו מה אנחנו רוצים אלא פשוט כמעט קבע עובדה כששאל – להביא לכם חומוס גדול, צ'יפס, סלט גדול וקנקן לימונדה? היה נראה שהוא מאוד מאוכזב שאנחנו לא זורמים על מה שהיא כנראה הנוסחה הקבועה כאן.
יהונתן: יפה שקודם כל שמים לך על השולחן משהו לאכול. זה מייצר תחושה נעימה ומסייע להתמודד עם מקרי רעב קיצוני.
עמית: זה גם מסייע, אולי, להסיט את תשומת הלב מאיך שהמקום ניראה. שולחנות לא מאוד נקיים ועליהם צלחות פלסטיק סדוקות, כוסות חד פעמיות ובקבוקי שמן זית, שכבר בסוף שנות ה-80 נחשבו לא אסתטיים.
יהונתן: זה לא מקום שמעוצב בסגנון וינטג', זה פשוט מקום שהזמן עמד בו מלכת בתחילת שנות ה-90.
עמית: בתפריט, בצורה מפתיעה משהו, אין את האופציה המוכרת בז'אנר של "פלטת סלטים בהזמנת מנה עיקרית". תחת זאת אפשר להזמין כל סלט בנפרד. אין שום דבר מהמנות שהתרגלנו לפגוש במסעדות ערביות.
יהונתן: למשל?
עמית: למשל מח'מר – עוף צלוי על פיתה עם בצל וסומאק, למשל שישברק או עראייס, למשל סלטים מעשבי בר מקומיים, למשל נתחי כבש ממולאים, למשל, אפילו סלט פאתוש, שזה משהו שיש בהם בבתי קפה. במקום זאת יש רשימת שיפודים בסיסית, סינייה, עוף ממולא ורשימת סלטים מצומצמת למדי.
"הלבנונית" (צילום: אסף קרלה)
ההזמנה מתגבשת. מאגף הסלטים: חומוס, מסבחה, חציל בטחינה ולבנה עם שום ונענע. מאגף התבשילים: סינייה. מאגף הבשרים: עוף ממולא ומנת קבב. מאגף הצ'יפס: צ'יפס. לא חולפות אלא 20 שניות מרגע ההזמנה והמלצר כבר שב לשולחן וידיו עמוסות אוכל.
יהונתן: בשניות לפני שהאוכל הגיע הספקתי לעשות סיבוב ולראות מה אנשים אוכלים. נראה שכמעט כולם הולכים על הדיל שניסו לדחוף לנו. חומוס, צ'יפס, סלט ולימונדה. חלק מוסיפים שיפודים. מעבר לזה – סינייה או עוף לא ראיתי על אף שולחן.
עמית: המלצר שהביא את האוכל ערם את הצלוחיות בידו, מה שגרם לכך שחלק מהצ'יפס נמרח בלבנה וחלק מהצלחות התלכלכו מלמטה. לא הכי אסתטי.
יהונתן: החומוס הוא בדיוק מה שמצופה מחומוס באבו גוש. הוא טרי מאוד, בלי שום ספק, חלק, ובסך הכל בסדר גמור. נע על התפר שבין האנמיות המסוימת של חומוס ממערב העיר לבין החמיצות המוכרת של חומוס מהעיר העתיקה.
עמית: המסבחה רחוקה מלהיות טובה. זו תכלס מנת חומוס שעליה שמו גרגירים, טחינה וקצת מהרוטב החריף שאינו חריף ולמרבה הצער אף אינו חמוץ.
יהונתן: מסבחה במיטבה היא מעין דייסה סמיכה של גרגירים מתפוררים בטחינה, שמסמיכה מחום הגרגירים, עם תיבול דומיננטי. שום דבר מזה אינו מורגש כאן.
עמית: שני הדברים המוצלחים ביותר על השולחן, במפתיע, הם סלט החציל בטחינה, שבו מרגישים טעמי קלייה ומרירות של טחינה טובה, ולבנה סמיכה, מתובלת בעדינות בנענע. לא סלטים עילאיים, אבל עומדים במצופה. איך הפלאפל לטעמך?
יהונתן: אני אוהב. פלאפל חם וטרי זה תמיד נחמד. איכשהו הכדורים השחומים הללו זכורים לי עוד מילדות כאחת מנקודות האור של המסעדות הלבנוניות לדורותיהן. הפיתות טריות ובסך הכל נוצרת מיני ארוחת סלטים סבירה לגמרי.
"הלבנונית" (צילום: אסף קרלה)
עוד בטרם יספיקו להתקדם יותר מדי בניגוב החומוס והסלטים, מוגשות לשולחנם של עמית ויהונתן המנות העיקריות. עוף ממולא קטן, שמונח על צלחת רחבה לצד סלט כרוב סגול וסלט בצל בסומאק, סינייה שמתבררת כקערית של קציצות במיץ אדום עם תפוחי אדמה וגזר גמדי, ושני שיפודי קבב לצד אורז ופיסת עגבנייה.
עמית: אנחנו מדברים תמיד קודם על ויזואליה והמידע שהנראות מספקת – פה נדלקת לא נורת אזהרה אחד אלא עץ כריסמס שלם פלוס סירנות. שום דבר לא ניראה כמו שצריך. במילוי של העוף רואים תירס, גזר ואפונה, העוף עצמו נראה כל כך צפוד.
יהונתן: צפוד?
עמית: כן. כמו היד של אי.טי הוא נראה. גרום, צפוד, אומלל. כאילו אפו אותו לפני שלושה ימים ומאז חיממו אותו כל יום.
יהונתן: גם הטעם שלו כזה. אולי העוף הכי יבש שאכלתי מעודי. כל כך מיובש שאי אפשר להבחין כמעט בין בשר נוקשה לבין עצמות לבין עור. איום ונורא.
עמית: ואיך אמרת קודם? שנינו לא היינו בלבנון, אבל אני די בטוח שלא נהוג למלא שם את העופות בבורגול, שמעורב בלקט ירקות קפואים וגרגרי תירס יבשים וחסרי טעם.
יהונתן: איכשהו גם יש לי תחושה שלא מוסיפים שם לסינייה גזר גמדי.
עמית: לא נעים להגיד, אבל זה נראה קצת כמו מנות לניצול שאריות במטבחים מוסדיים. כשדוחפים את מה שנשאר מהירקות למילוי של העוף ויום אחרי זה אולי לפשטידה ואחרי יומיים לשייק. מעולם לא ראיתי גזר גמדי בסינייה, וזו לא הבעיה היחידה.
יהונתן: קציצות הבשר יבשות, הרוטב מימי וסר טעם, תפוחי האדמה סתמיים. ליד הקבב הבטיחו בתפריט מגד'רה. בפועל הגיע אורז צהבהב שמנוקד בקמצנות יוצאת דופן בעדשים. בלי זכר לבצל מטוגן, בלי טעם.
עמית: שוב – אנחנו לא מהעדה, מה שנקרא, אבל די בטוח שאף אחד מפרנסי המסעדה הזו, כשהוא מגיש לבני משפחתו מג'דרה, לא מגיש להם דבר כזה. אפילו את הקבב, שסביר למדי בטעמו הבסיסי – מתובל נכון בהל, לא מלוח מדי – הצליחו לייבש עד אימה.
יהונתן: תחושה של קבב שישב הרבה יותר מדי זמן על חום נמוך או של כזה שהוכן מראש וחומם. יבש, יבש ועוד פעם יבש.
עמית: בביקורת יש הרבה עניין של טעם, אלא שלצערי זה לא המצב – אלה שלוש מנות לא טובות, אפילו רעות, ברמה מוחלטת. את העוף הזה אני מניח שעוד נפגוש בסיכום השנה שלנו, בלי שום ספק מהמנות הכי חלשות בכל תולדות המדור.
"הלבנונית" (צילום: אסף קרלה)
רוצים להישאר מעודכנים?
עמית אהרנסון ויהונתן כהן, "הלבנונית" (צילום: אסף קרלה)
המבקרים מותירים אחריהם לא מעט מזון בצלחות, מחליטים לוותר על קינוח ומבקשים את החשבון. כמו כל יתר המרכיבים בארוחה גם החשבון מגיע בתוך שניות, יחד עם ספלוני קפה שחור מתוק. כחצי שעה לאחר שנכנסו השניים כבר מחוץ למסעדה.
עמית: איזה דיכאון. ממש. זו מסעדה מזרחית של פעם, כמו שיש בעוד הרבה מקומות בארץ. חומוס, צ'יפס סלט וכאלה. אלא שזה ממש לא – אפילו במסעדות ערביות פשוטות פוגשים היום ביצועים מוצלחים בהרבה.
יהונתן: חוץ מהחומוס, שהיה בסדר גמור. מעבר לכך כמו שאמרנו – התחושה היא שהכל מסביב הולך קדימה וכאן הולכים אחורה.
עמית: זו מסעדה מייאשת. כי אתה מבין שיכול להיות שעוד עשור אתה תמצא את עצמך בסוף טיול משפחתי עם ילדים רעבים באוטו ולא תהיה לך ברירה אלא לעצור, ואתה יודע שזו בדיוק הסיבה שדבר כאן לא ישתנה.
יהונתן: ועדיין, אני לא יכול שלא להעריך את מה שקורה מסביב. כלומר את כמות הקהל. וכבר 25 שנה שהמקום מלא, אז כנראה שאוכל זה לא באמת הכל. מי שעבורו אוכל הוא צורך פונקציונלי ולא כלום מעבר יסתדר כאן היטב.
עמית: כאמור – מדכא. שנים על גבי שנים של קהל שבוי, וזו בדיוק התוצאה. נמשיך לייחל שאולי בשנת ה-100 לישראל כבר נוכל לבוא לאכול באבו גוש מרצון ולא מתוך הכרח. או שאולי עד אז נוכל כבר להגשים חלום ולאכול אוכל לבנוני אמיתי, בטיילת של ביירות.
יהונתן: שרק לא נגלה שבאמת שמים שם ירקות סנפרוסט בעוף.
הלבנונית, דרך השלום 88, אבו-גוש. 02-5702397.
חשבון:
חומוס 20 שקלים
מסבחה 20 שקלים
סלט חצילים בטחינה 13 שקלים
לבנה עם נענע 13 שקלים
צ'יפס 10 שקלים
עוף ממולא 75 שקלים
קבב 50 שקלים
סינייה 40 שקלים
סך הכל: 241 שקלים
יעקב
אכלתי שם השבוע לאחר ששנים לא בקרתי שם האוכל היה גרוע.כל מילה בכתבה נכונה ומשקפת
מיואש
נפלא ונכון.
מסחטת כספים עבשה שאסור להתקרב אליה.
שמואל
מקום לא נקי בלשון המעטה..פעם חיכינו בתור כשחיפשנו מקום לילדים להתפנות הגענו מאחורי מאחור ..פאתי המטבח המון חתולים רעבים צבאו על ארגזי הירקות וטיילו בין המאכלים ..באין מפריע..ברחנו…
המוני בית ישראל באים לאכול כביכול אוכל אוטנתי….
וכל פעם מתאכזבים מחדש….
אין חדש תחת השמש….
עמית
אוכל מזעזע בכל פעם…נפילה.
מקום לא אסתטי והשירותים
תמיד מטונפים…. שירות מהיר שמתאים לתיירים או לישראלים שמתעקשים להוכיח שהם דוברי ערבית..בסגנון אחי, האת אל האווייה… . מיותר ביותר!
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מי שגר בסביבה מגיע לשם רק לאסוף חומוס וסלטים לפיקניקים, בזה הם מצויינים. מי שיושב במסעדה אלו תיירים שלא מכירים. בלבנונית לא מבינים שאנשים לא אוהבים את הלחץ שמופעל שם להזמנת בשר, בגלל זה אנחנו לא באים גם לחומוס.
אבי
אחד המסעדות הגרועות באבן גוש,אלוהים יודע למה היא כל כך מצליחה,אולי בגלל גודל המנות,והפלפל