בית קפה, לא חלבי, פתוח בשבת

עמית: היום, אחרי שבועות לא מעטים שבהם נתתי את מושגות המדור בידייך, יהונתן…
יהונתן: ובתמורה קיבלת שורה של ארוחות נשמה מהנות במיוחד – מוריס, שמולה, שלומי חי.
עמית: שמעת אותי מתלונן? פשוט יש מקום שכבר מאז פתיחתו אני זומם שנגיע אליו, ואיכשהו כל פעם זה נדחה. זה קצת מוזר לאור העובדה שמדובר בבית קפה עם ייחוס מעניין ובעיקר – כזה שאינו כשר ושפועל גם בשבת.
יהונתן: זה אכן נשמע מעניין. איפה?
עמית: בצנטרום של הפיילה, כמו שאומרים. בסמטה של רחוב בן סירא, מול פאב הסירה.
יהונתן: איפה שפעם היתה מסעדת קבלייר?
עמית: בדיוק שם.

למודי ניסיון מביקוריהם האחרונים במרכז העיר, לא מבזבזים יהונתן ועמית אף לא דקה מיותרת בניסיון למצוא מקום חניה, ופונים היישר אל החניון שמתחת לכיכר החתולות. ההליכה הקצרה אל היעד מאפשרת להם להתחקות אחר תולדות המקום החדש, ובעיקר אחר הנפשות הפועלות שעומדות מאחוריו.
יהונתן: אז ייתכן ודרוש פה איזה מיני, או מיקרו, גילוי נאות. כי אנחנו הרי מכירים, בצורה זו או אחרת, את שני בעלי הבית של הקפה הזה.
עמית: תשמע, אני חושב שבעיר קטנה-גדולה כמו ירושלים אנחנו מכירים, בצורה זו או אחרת, את רוב האנשים. אבל מבין אותך. תן לנו את זה.
יהונתן: אז לקפה סירה אחראים ליאור גוטריימן ולני בוס – שני אנשים שאנחנו יודעים עליהם קודם כל שהם אנשי לילה ואלכוהול מן המשובחים שהצמיחה עירנו. כמו כן, חשוב לא פחות, אנחנו יודעים שליבם נמצא בצד הנכון של המפה הספורטיבית של העיר.
עמית: בקיצור, מדובר בשני שתיינים אוהדי קטמון.
יהונתן: ולא רק. ליאור גוטריימן הוא בנו של דוד גוטריימן האגדי, שהיה מנותני החסות הראשונים למגזין אוהדי הפועל ירושלים "אבל בהסתדרות" שאני הייתי מהאחראים עליו, ואילו לני הוא מראשי חוג האוהדים של נבחרת הולנד בישראל. כאיש העולם הגדול הוא אחד מאותם אנשים שאני מקפיד להתייעץ איתם לפני כל נסיעה לחו"ל כמעט. כמו הקלישאה שגורסת שלימאים יש ילד בכל נמל, ללני יש המלצה לכל יעד, שלל קשרים והפתעות. כזה שישלוף לכם באותה קלות כרטיסים לכדורגל באיסטנבול או מסעדה מומלצת בפלזן שבצ'כיה.
עמית: כל זה טוב ויפה, השאלה היא רק איך השניים הללו בתור אנשי אוכל ולא רק בתור אנשי אלכוהול. כי בעצם זה שהם תופסים את החלל שבו פעלה במשך שנים אחת המסעדות המפורסמות בתולדות העיר, הציפיות הן להרבה יותר מאשר, נניח, בייגלה וזיתים ליד הבירה או איזה טוסט מאולתר.
יהונתן: המעבר מבר לקפה ואוכל נראה אולי טבעי, אך למרות שמדובר בקרובי משפחה אלא עולמות אחרים לחלוטין ורמות הקפדה אחרות.

"קפה סירה" (צילום: אסף קרלה)

קרני השמש של סוף החורף, כך ניראה, מוציאות את הירושלמים מבתיהם, וכשעמית ויהונתן מגיעים ל"קפה סירה" הם מגלים עסק שוקק חיים. בשולחנות שבחוץ בעיקר שתייני קפה ובירה, שרבים מהם נראים כתיירים. בחלק הפנימי, שמחולק לשני חללים, התפוסה מלאה אף היא. המבקרים מאתרים שולחן פינתי שנמצא בשלבי תשלום החשבון, וממתינים למקום שיתפנה.
עמית: תמיד כיף לראות מקום מלא כל כך. לא זוכר מתי ראינו בפעם האחרונה בצהריים בית אוכל חי כל כך במרכז העיר.
יהונתן: זה אולי נשמע קצת מוזר לומר, אבל ירושלים חלשה במקומות מן הסוג הזה, שבהיעדר הגדרה קולעת אחרת אפשר לקרוא להם "בתי קפה שאינם חלביים".
עמית: מקומות שמגישים אוכל בסיסי אך עשוי היטב באווירה של בית קפה, כאלה שאפשר לאכול בהם באותה מידה סלט, שניצל, טוסט או המבורגר, אבל אפשר גם להסתפק בקפה, בירה או סודה. מקומות שבהם אפשר לשבת עם לפטופ והפוך למשך שלוש שעות או לעצור לדרינק זריז של אחרי העבודה.
יהונתן: בתל אביב, העיר שתדמיתה יצאה לה כעיר של יושבי בתי קפה, זה אחד הז'אנרים השולטים. יש לא מעט מקומות שהפכו למוסדות אוכל של ממש אפילו שלכאורה הם לא מגישים שום דבר מיוחד – בתי קפה כמו "התחתית" או "נחמה וחצי".
עמית: את כל הדברים האלה עניין הכשרות קצת מונע בירושלים. והנה, סוף סוף, מקום לא כשר, פתוח בשבת, ועדיין כזה שלא תוקע אצבעות בעין. רחוק מאוד ממה שמקרין, להבדיל, "דיינר R&R" שאינו רחוק מכאן.
יהונתן: לחלוטין. בלי חזיר, בלי מנות בשר וחלב מובהקות, בלי יותר מדי אצבעות בעין. מניח שלמרות אי שמירת השבת והיעדר הכשרות, להרבה ירושלמים שומרי מסורת או דתיים לא תהיה שום בעיה עם המקום הזה.

"קפה סירה" (צילום: אסף קרלה)

"קפה סירה" (צילום: אסף קרלה)

השולחן המיוחל מתפנה, וסוף כל סוף יכולים המבקרים לתפוס את מקומם ולהתפנות לעיון בתפריט הלא ארוך, שחלק ניכר ממנו מוקדש לארוחות בוקר, שמוגשות לאורך כל שעות היום; ארבע מנות צהריים עיקריות פשוטות, כמה סלטים ושלוש מנות פסטה משלימות את המבחר. לסיבוב ראשון מוזמנת ארוחת בוקר "מנדטורית" וסלט יווני "כמו שכתוב בספר".
עמית: לקרוא לסלט יווני "כמו שכתוב בספר" עלול להיראות כמו התחכמות, אלא שלדברי המלצר, חבר יווני של אחד מבעלי הבית הוא שלימד אותם את רזי הכנת המנה.
יהונתן: בארץ התקבעה התפיסה לפיה כל סלט ירקות – לא כל כך משנה איזה ירקות – עם גבינה מלוחה – לא כל כך משנה מה צורתה וסוגה – הוא סלט יווני. זה רחוק מלהיות נכון.
עמית: סלט יווני אמיתי הוא תורה שלמה. הוא מוכן ממשפחה מצומצמת של ירקות – עגבנייה, מלפפון שתמיד יהיה מקולף, בצל סגול, פלפל ירוק, זיתים שחורים. הגבינה תמיד בנתח גדול, את השמן מוזגים עליה בנדיבות ואת החומץ מסביב על הירקות כך שלא ייגע בגבינה. עלי אורגנו מיובשים משלימים את אחת המנות הפשוטות והנפלאות בתבל.
יהונתן: כל הכללים הללו נתקיימו בסלט היווני שלפנינו. הוא מצוין. נתח עבה של פטה מאיכות טובה, ירקות טריים שנחתכו כנראה ברגע ההזמנה. סלט שמזכיר איזה עוול גדול נעשה למנה הזו בבתי הקפה בארץ לאורך שנים.
עמית: ככה לחלוטין עושים את זה נכון. כחובב סלטים מושבע אין לי ספק שלו הייתי עובד כאן באזור, זו היתה הופכת להיות אחת מארוחות הצהריים הקבועות שלי.
יהונתן: ייתכן וארוחת הבוקר שבחרנו, שכונתה בחיבה "מנדטורית", היתה הופכת להיות אחת מהארוחות הצהריים הקבועות שלי. זה מעין מפגש בין ארוחת בוקר אנגלית קלאסית לבין ארוחות בוקר טורקיות, כנראה כמחווה לשתי האימפריות ששלטו כאן בזו אחר זו לפני 1948.

עמית אהרנסון ויהונתן כהן, "קפה סירה" (צילום: אסף קרלה)

עמית: שעועית אפויה טעימה, תפוחי אדמה בתנור ועגבנייה צלויה מהדהדות אנגליה, בעוד שהפלפל הירוק והבצל המטוגנים והנקניקיות, שמתובלות בסגנון נקניק "סוג'וק" טורקי, זורקות לכיוון אחר. שתי ביצי עין שטוגנו לכדי שלמות וקצת לחם טוב של מאפיית "הדקל", הן המכנה המשותף שמחבר את הכל לצלחת כיפית ומהנה עד מאוד.
יהונתן: איכשהו בארוחות בוקר בבית קפה אתה כמעט מצפה שלא הכל יהיה בסדר. יש כל כך הרבה מרכיבים שתמיד תהיה איזה פדיחה. פה, למרות ריבוי האלמנטים, הכל מדויק. הירקות השונים צלויים כמו שצריך, הטיגון של הביצים ששמר על חלמון נוזלי, הלחם הטוב, ממרח הזעתר הטעים שלצדו. שום דבר לא השתבש. אחלה של בוקר, צהריים או ערב יש בצלחת הזו.

"קפה סירה" (צילום: אסף קרלה)

מתוך סקציית המנות העיקריות בוחרים המבקרים להמשיך את הארוחה בשניצל, שמוגש עם פירה תפוחי אדמה, ועם גולאש, שמוגש לצד אורז לבן שמעוטר בשקדים. את הגולאש, מעדכן המלצר, מכינה בת זוגו הצ'כית של לני.
עמית: כשהיינו לא מזמן ב"שמולה" דיברנו על כך שבירושלים מאחורי המילה "גולאש" לרוב לא מסתתר גולאש, אלא כל תבשיל בשר שחתוך לקוביות ברוטב אדום. ובכן, לא כאן. מה שיש לפנינו הוא בהחלט גולאש מזרח אירופי קלאסי.
יהונתן: רוטב עשיר עם עגבניות, פלפלים והמון קימל, שנותן לכל המנה טעם שונה, מפתיע ולא מוכר. לא בטוח שאני מת על מינון הקימל, אך אי אפשר לחלוק על כך שמדובר בגולאש אותנטי וראוי. האורז, לעומת זאת, אשכנזי נורא.
עמית: מה זה אורז אשכנזי?
יהונתן: אורז שהכל חסר בו. זמן בישול, שמן ומלח. פשוט אורז בלי טעם.
עמית: הפירה שליד השניצל, שמעוטר בבצל ירוק, סבבה לגמרי. נחמד לקבל סוף סוף פירה חלבי על תקן תוספת ולא כל מיני מחיות לא ברורות של תפוחי אדמה עם מרק או שמנים לא מתאימים.
יהונתן: השניצל הוא לגמרי שניצל של בית. נתח חזה עוף גנרי, הכי פשוט, שטוגן במחבת בציפוי דק, לא בטיגון עמוק. פשוט-פשוט, אבל אחרי תוספת של מיץ לימון זה טעים-טעים. מצד שני – כנראה שאין באמת בעולם שניצל טרי שאינו טעים.
עמית: שתי העיקריות מרגישות ביתיות במובן הכי בסיסי של המילה. כאילו הגעת לבית של מישהו כדי לאכול צהריים. אפילו הסלט הקטן שהוגש עם העיקריות ותובל בעדינות בלימון ושמן בלבד, מזכיר ארוחת בית. זה נחמד, וללא ספק עדיף על כל מיני רטבי בתי קפה כבדים ולא מזוהים.

"קפה סירה" (צילום: אסף קרלה)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

"קפה סירה" (צילום: אסף קרלה)

"קפה סירה" (צילום: אסף קרלה)

הגילוי שלמרות התחושה הביתית שמלווה את האוכל, את הקינוחים והמאפים של "קפה סירה" לא מכינים במקום שולחת את יהונתן ועמית לקנח, כמו שהם הכי אוהבים, במנה מלוחה נוספת. מדובר בחצי כריך עוף בבישול ארוך בתוספת סלט כרוב סגול.
יהונתן: התיאור של "עוף בבישול ארוך" סיקרן אותי מאוד. זה בעצם בשר עוף שפורק לתוך רוטב בכיוון אסיאתי, עם נוכחות ברורה של שמן סומסום, סויה, אולי קצת דבש. הכל ארוז בבאגט מצוין עם מעט כרוב חי קצוץ.
עמית: זו המנה הכי מיוחדת או מורכבת מבחינת הטעמים שלה מכל מה שטעמנו, ועל כן הכי מורכבת לביצוע וקצת מפוספסת. מנות שסוחבות לאסיה מחייבות בעיני משהו חמוץ-חריף שיאזן את טעמי הבשר והרוטב. אולי קצת כוסברה טרייה, צ'ילי חי קצוץ, אולי כבישה קצרה של הכרוב. משהו רענן.
יהונתן: יש גם מצב שהבאגט הוא לא כלי הקיבול האידאלי לתבשיל עוף כזה. דרוש משהו סופג, לבן ורך יותר. בכלל, העוף עצמו כל כך טעים עד שיש מצב שהייתי פשוט מגיש אותו בצלחת ליד אורז או פירה, כמו הגולאש.
עמית: סך הכל כיף של מקום, אני חושב שאפשר לומר, לא?
יהונתן: ממש. אני מודה שבאתי קצת סקפטי, בשל הקפיצה המסוימת מהנוחות של הפאבים למים הסוערים של עולם האוכל. אבל אלה בדיוק מקומות מהסוג שהעיר שלנו צריכה. מקום שבו במחיר של ארוחת מסעדת פועלים מקבלים אוכל פשוט, עשוי היטב, באווירה קצת יותר נינוחה ונעימה.
עמית: מסתבר שלארח אנשים זה משהו שאם יודעים לעשות בבר או פאב אפשר לעשות גם כשיש מטבח רציני. שמחתי לראות בתפריט את הקרדיטים לספקים השונים של הקפה, הקינוחים והלחם, זה מעיד בעיני על צניעות ראויה להערכה.
יהונתן: כמו כל המקום בעצם. מפרגנים למי שצריך – הגולאש של בת הזוג, הסלט היווני שלמדו מהחבר. אוספים כמה דברים טובים, אנשים טובים, ומערבבים. כנראה שחייב לצאת מזה טוב.

קפה סירה, בן סירא 1, 02-6244215.

חשבון:
בוקר מנדטורית 47 שקלים
שניצל ופירה 50 שקלים
גולאש ואורז 48 שקלים
סלט יווני 38 שקלים
חצי כריך עוף 30 שקלים
סך הכל: 213 שקלים