עמית: היום, יהונתן, אני סקרן כמו שהרבה זמן לא הייתי לפני מדור שלנו.
יהונתן: הגיע הזמן. אחרי אינספור מדורי הצדעה וחגיגות, מן הראוי לשוב לתלם ולאחת המטרות המקוריות והחשובות ביותר שלנו – ביקור במקומות חדשים.
עמית: מזה תקופה ארוכה שבעיר מדברים על בית האוכל החדש של רחל בן אלול, מי שהגיעה למקום השני בעונה החמישית של מאסטר שף.
יהונתן: תקופה ארוכה מאוד – כמעט שנתיים חלפו מאז הגמר שבו הפסידה בן אלול למאסימיליאנו די מטאו האיטלקי החביב, מאז שודרה כבר העונה השישית והשביעית בפתח, אז האם סוף-סוף הגיע הרגע?
עמית: בדיוק כך. בשדרות בן מימון השלוות שברחביה נפתח סוף סוף המקום של רחל, ולשם אנחנו אצים רצים היום, עם מפלס ציפיות לא נמוך בעליל.
את הדרך לרחביה מנצלים עמית ויהונתן לרענון הזיכרון בכל הקשור לעלילות רחל בן אלול ב”מאסטר שף” בפרט ובעלילות “מאסטר שף” בירושלים בכלל.
יהונתן: אז זו תהיה הפעם השלישית שבה נפגוש במסגרת המדור בוגר של ריאליטי האוכל הפופולרי בארץ.
עמית: הראשון היה איציק הראל מהעונה הראשונה, שהגיע די רחוק בתוכנית ופשוט עשה על שנינו רושם של בחור מעניין, אז יצאנו איתו בזמנו לסיבוב טעימות בעיר העתיקה.
יהונתן: אחר כך הגיע אבי לוי, האיש והקציצות, שהפך לסוג של אורח קבוע במדור – “המוציא”, “בית הכוון” וגם “צ’יריפום” שבתל אביב – בכל המקומות הללו היינו.
עמית: מעבר ללוי, רחל בן אלול היא הירושלמית שהגיעה הכי רחוק בתוכנית. לכל אורך העונה שלה ראו את הפוטנציאל האדיר והיד המיוחדת שיש לה. הטורטייה עם הסרדינים, שהכינה בגמר, היתה מסוג המנות שגורמות לך לרצות לזנק לתוך המסך ולתת ביס.
יהונתן: בעיני יש בה לא מעט דמיון לאבי לוי. ירושלמית, מבוגרת יחסית, מנוסה ומעט מצולקת. כזו שברור לך שהחיים שלה לא היו מסע קל. בהיותה האחות של קאלו מבית הקפה המפורסם בדרך בית לחם היא תמיד היתה מוכרת בשולי תעשיית האוכל בעיר, והיה ברור שמקום משלה הוא עניין של זמן.
עמית: אלא שבשונה מאבי לוי, בן אלול לקחה את הזמן לפני שקפצה למים העמוקים. מעריך שזה בעיקר מתוך רצון להגיע לעסק משלה ממקום נקי, בשל ובטוח, ולא על מנת למקסם את 15 דקות התהילה.
המקום של "רחל" (צילום: אסף קרלה)
***
***
צמד המבקרים מגיע ליעדם – המבנה העגול הקטן, ששוכן במרכז שדרות בן מימון ברחביה – ומגלים מיד שהתואר “מסעדה” רחוק מאוד מהמציאות. את “רחל” ראוי יותר להגדיר כקיוסק – מבנה זעיר למדי עם מטבח שספק אם שטחו גדול יותר משלושה מטרים רבועים. ארבעה כיסאות בר גבוהים צופים לתוך המבנה ואילו יתר מקומות הישיבה פזורים לצד שולחנות קטנים על השדרה המוצלת והשקטה.
יהונתן: אתה בטוח שיש פה בכלל אוכל? כי זה נראה לי שיש פה מקסימום סנדוויץ’ וקפה. אני לא רואה כיריים, לא רואה תנור, ואני רעב.
עמית: עד שלא נבדוק לא נדע. חוץ מזה, כבר פגשנו בקיוסקים קטנים מאלה בעיר שהצליחו להאכיל אותנו יפה מאוד.
יהונתן: החביתה של אניטה בקרית היובל, הפלאפל בשדרות המאירי בקרית משה – יש עוד מזנוני שדרות בעיר?
עמית: לא שאני מצליח לזכור. אם מסתכלים תל אביבה מגלים ששם השכילו להפוך את המבנים ההיסטוריים והקטנים שעל השדרות למוקדי משיכה – שדרות רוטשילד, בן גוריון, נורדאו – כולן מנוקדות בקיוסקים חמודים. יש לי תחושה שבתל אביב הפילבוקסים ההיסטוריים שפזורים בעיר כבר היו הופכים למקומות שמגישים קפה.
יהונתן: אל תשכח את קיוסק המיצים החמוד בכניסה למתחם התחנה מכיוון רחוב דרך בית לחם. ובעצם גם “בית הכוון” הוא קצת כזה. אבל אין ספק שנשמח לראות עוד מקומות מסוג זה בעיר.
עמית: אם לשפוט לפי מה שקורה מסביב אין בכלל ספק שיש ביקוש. בשכונה כמו רחביה, עם קהל מבוגר ומבוסס מצד אחד והמוני סטודנטים וצעירים מצד שני, לוקיישנים כאלה הם בדיוק מה שדרוש. קטן, שכונתי ומקסים.
המקום של "רחל" (צילום: אסף קרלה)
השניים תופסים זוג כיסאות גבוהים על הדלפק ומגלים מעבר לו את רחל בן אלול. לצדה במטבח הזערורי עוד שני עובדים, שפועלים מרפק אל מרפק בין מכונת הקפה לגריל הסלמנדרה לעמדת הכנת הכריכים וחיתוך הירקות.
עמית: אז מה אוכלים, רחל?
רחל: כל מי שמתיישב אצלי אני שואלת אותו מה בא לו לאכול ואם יש דברים שהוא לא אוהב. לפי זה אני מרכיבה לו כריך, סלט, חומוס או שקשוקה לפי מה שיוצא לי מהיד. יש איזה כיוון שמתחשק לכם?
עמית: אני חולם על הטורטייה עם הסרדינים מהגמר.
רחל: דווקא היום אין את הטורטייה. זו מנה מיוחדת שלא תמיד אני עושה. בכל יום יש לי הפתעה אחרת – איזה שקשוקה מיוחדת, קוסקוס. היום למשל, התחשק לי להכין חומוס.
יהונתן: קנינו חומוס. מה עוד?
רחל: אני אכין לכם שני סנדוויצ’ים. אחד על דגים ואחד על גבינות. הולך?
יהונתן: ברור. או בלשונו של חיים כהן – צאי לדרך.
יהונתן כהן ועמית אהרנסון אצל "רחל" (צילום: אסף קרלה)
רחל נכנסת לעבודה בעוד יהונתן ועמית צופים מהופנטים. שני לחמים מאורכים נכנסים לקלייה מהיר בתנור ועם צאתם נמרחים בשמן זית ועוברים חריכה במבער. עליהם מתחילה רחל לערום את מרכיבי הכריכים השונים – באחד על בסיס סלמון מעושן, בשני על בסיס גבינת קממבר. במקביל היא קוצצת עגבניה, מלפפון, בצל ועשבי תיבול לסלט ערבי קטן ומצלחתת מנת חומוס בתוספת ביצה, חריף, זרעי עגבנייה ובצל קצוץ.
עמית: בעיני לשבת כאן ולראות את רחל עובדת לא שונה משמעותית מלשבת על בר השף ב”מחניודה”. בשני המקרים צריך לבוא עם ראש פתוח ונכונות לשחרר את הרסן.
יהונתן: אפשר להיות ספציפיים ולהגיד בדיוק מה רוצים בכריך או בסלט, אלא שאז מאבדים את רוב הכיף – הזכות לנחש מאיפה תבוא ההפתעה הבאה. המטבח הזה הוא כמו מטבח של צוללת, ובכל רגע נשלפת מאיזה מגירה עוד הפתעה. זה מקסים.
המקום של "רחל" (צילום: אסף קרלה)
***
- פלטת סלטים נדיבה וסיגר שקדי עגל מצוין
- החתן של עזורה והמסעדה ברחוב קינג ג'ורג'
- האם נמצאה מנת השקשוקה הטובה בעיר?
***
עמית: החומוס נהדר. ביתי, גס מאוד במרקמו, הכי רחוק מחומוס של חומוסייה שנעשה במקבצים גדולים.
יהונתן: הקיצוץ הדק של כל התוספות מייצר משחקי טעמים מוצלחים בכל ביס, וזה כל כך מוצלח עד שלא שמנו לב שאפילו לא קיבלנו פיתה או לחם לניגוב ופשוט חיסלנו את כל המנה עם מזלג. הכריכים, עוד לפני הביס, מרהיבים למראה.
עמית: קצת פחדתי כשראיתי את תהליך ההרכבה של הכריך. קממבר, אבוקדו, סלמון מעושן, שזיפים ירוקים, רוטב פלפלים, פטריות צלויות, טחינה שרופה, פסטו – אתה חייב להודות שאלה מרכיבים שאם הייתי מציע לך אותם בצלחת היית רץ לחפש את השיפודייה הקרובה.
יהונתן: בתיאוריה אתה צודק, כי מי באמת רוצה שזיפים בכריך? אבל כשאני רואה את התהליך מול העיניים אני מתמסר. נפלא לראות את רחל עובדת, זה מגרה ופותח תיאבון. ואז מגיע הביס הראשון מהכריך ואין לי מילה אחת אלא שלוש מילים – פוצץ לי ת’מוח. וואו, איזה סנדוויץ’!
עמית: הביס מדהים. לא פחות. וזה נכון לגבי שתי הגרסאות. בכריך הסלמון יש המון מרכיבים שומניים – הדג, אבוקדו, שמן זית, טחינה גולמית, ואיכשהו הכל מתחבר לכריך מאוד עסיסי ומאוד מדויק ומנומק. בכל ביס מרגישים טעמים שונים, כשהניחוח של הטחינה, שנחרכה במבער לפני ההגשה, מדגיש את העישון של הסלמון.
יהונתן: הדבר היחיד שאולי קצת חסר לי, בשני הכריכים, זה עוקץ קטן של חריפות וחמיצות.
המקום של "רחל" (צילום: אסף קרלה)
יהונתן בקושי מספיק לסיים את המשפט ומיד נוחתת על הדלפק מולו צלוחית זכוכית שקופה ובה פרוסות של בצל עם מלח ולימון ולצדן כף גדושה של סחוג ביתי ירוק.
עמית: תשמע, אלה באמת כריכים יוצאי דופן. אני לא חושב שהיתה לי התגלות סנדוויצ’ים כזו מאז שבכיתה י”א אכלתי בפעם הראשונה ב”שרגא” בדרך בית לחם. משהו בדיוק של ההרכבה של הכריך – כל ביס הוא שלם, נכון, טעים. זו אמנות של ממש להרכיב סנדוויץ' כזה, ואם מישהו חושב שאנחנו מגזימים שינסה להיזכר מתי לאחרונה אכל סנדוויץ’ טוב באמת.
יהונתן: יש לנו בסיכום השנה קטגוריית סנדוויץ’?
עמית: אם אין, כנראה שהשנה נצטרך לייסד.
יהונתן: מה שהכי מעניין הוא שאנחנו יושבים ולועסים בהנאה שני כריכים באמת מהטובים שאכלנו, ומולנו רחל מרכיבה ללקוח אחר כריך עם טונה חריפה, אבוקדו, מלפפון ופירורים של עוגיות חלבה…
עמית: וכל מה שאתה רוצה זה לטעום?
יהונתן: מת לטעום.
עמית: וגם זה חלק מהיופי שיש במקומות כאלה. כמו שבאופנה יש "וואן פיס" – יצירה חד פעמית שנתפרת לאיש אחד. כל כריך פה, אם תרשה לי להיות אייל שני לרגע, הוא עולם שלם וחד פעמי, וזה אדיר.
עמית אהרנסון ויהונתן כהן אצל "רחל" (צילום: אסף קרלה)
המבקרים מסיימים את הארוחה ופונים לרחל בבקשה לקינוח “שאינו חייב להיות מתוק”, כדבריהם. עמית מצרף להזמנה גם קפה קר. דקות לא מעטות חולפות במהלכן ממשיכה רחל כל העת בהרכבת כריכים וקיצוץ סלטים – אך שום דבר לא נראה כעושה את דרכו לכיוונם של יהונתן ועמית. לפתע מגיחה מעבר לדלפק צלחת חמה ועליה פרוסה גדולה של עוגת שוקולד עסיסית.
עמית: כשאמרנו לרחל לעשות לנו קינוח אני חושב שבסתר ליבנו שנינו קיווינו שזה יהיה עוד כריך.
יהונתן: זה נכון, אבל משום מקום נפלה עלינו העוגה הנהדרת הזו – משהו שבחיים לא היינו מזמינים מיוזמתנו, והיא טעימה מאוד. עוגה שוקולדית לא מתוקה מדי, דחוסה ועשירה, שהפכה לרכה במיוחד אחרי החימום.
עמית: הטוויסט הממזרי מגיע בדמות עוגיות חלבה שמפוררות מעל העוגה, יחד עם הקפה הקר החזק והמצוין נוצר שילוב מוצלח.
יהונתן: ואני רק תוהה לעצמי לגבי שני דברים – קודם כל, מה עוד מסתתר פה מאחורי הדלפק. שנית – אי אפשר שלא לחשוב מה היה קורה אם למקום היו מוסיפים עוד כמה מטרים. אולי כיריים, אולי תנור רציני קצת יותר. כי מה שרחל מצליחה להוציא מהכמעט כלום שיש כאן מרגיש כמו ניצחון במשימת מאסטר שף מהמורכבות ביותר שיש.
המקום של "רחל" (צילום: אסף קרלה)
עמית: בסופו של דבר המקום הזה יקום וייפול על המוטיבציה שלה ועל הסבלנות של הקהל. כרגע היא פתוחה משבע בבוקר ועד הלילה – אני לא רואה איך מישהו יכול להחזיק ככה מעמד לאורך זמן, זו סיטואציה שוחקת ברמות אחרות.
יהונתן: העסק נקרא “רחל” ובצדק – היא הסיפור כאן, או יותר נכון הידיים הטובות שלה. יהיה עליה להכשיר בהקדם אנשים שיידעו להרכיב כריכים, לחתוך סלטים ולעשות את הכל עם טאץ’ ייחודי ונעים, כי כרגע נראה שזה העניין המרכזי פה.
עמית: אם הזכרתי קודם את “שרגא”, עכשיו אני נזכר ב”חגיגה של בבט” בגלגול המקורי. מקום שהוא בן אדם. וכמו שנילי מבבט ידעה למצוא את האנשים שישמרו את הצביון הייחודי של העסק בהיעדרה, מניח שרחל תדע למצוא את האדם שיש לו שריטה לכריכים ולאנשים.
יהונתן: בינתיים נמליץ לכולם לסור, שלא נאמר לרוץ, בהקדם לשדרות בן מימון, לתפוס כיסא ולהתבונן בדרך עבודה של אמנית.
עמית: אני מניח שמהר מאוד יהיה פה קצת תור, ואפילו הרבה. ואולי לפעמים השירות קצת יחרוק וזמני ההמתנה יתארכו. תנשמו עמוק, תיהנו מהשדרה, ותתאזרו בסבלנות. ההפתעה שתקבלו בסוף – סנדוויץ’, חומוס, תבשיל, סלט או עוגה, תהיה שווה את זה, בוודאות.
רחל, שדרות בן מימון 13. כשר.
תביאו חשבון:
2 X סנדוויץ’ – 70 שקל
חומוס – 25 שקל
עוגת שוקולד- 25 שקל
קפה קר – 12 שקל
סך הכול: 132 שקל
אביתר
יכול להיות שהסנדווצ'ים באמת טעימים. לא זכינו לדעת. הגענו לשם בשעת אחר הצהריים והזמנו בנימוס שני כריכים וקפה קר. לא קיבלנו אותם גם לאחר שחלפו יותר מעשרים דקות. פשוט שכחו אותנו. בזמן הזה רחל העדיפה לנהל שיחה קולנית ומסתחבקת עם שולה זקן )!(
בתיאבון!
אחד שממליץ לסגור
צריף מתחת לכל ביקורת, שעה חיכיתי על מנת לקבל דוגמית עם חציל שלא טרחו להוציא ממנו את הגרעינים בנוסף הלחם שקיבלתי היה שרוף כולו ובנטבף לרעש של השיפוצים ומקום לא מזמין בכלל! לא מבין איך המלצתם על חור שכזה! בושה וחרפה
לשמר ולטפח. מקום מעולה
ביקרתי לראשונה היום במקום והזמנתי סנדוויץ' טוניסאי. מדהיםםםםםםם. שירות מעולה של שני בחורים צעירים, מנומסים, אדיבים וסבלניים. פשוט טעים וכיף אמיתי. בהצלחה!
לילי
הגענו למקום מתוך כוונה להזמין את אחד הסנדויצ'ים המפורסמים, אבל אחרי שראינו את בעלת הבית מכינה אוכל בשיער מפוזר עבר לנו החשק לאכול ועזבנו.
לא מעוניינים בשערות בתוך האוכל שלנו.
כדאי שרחל תפנים כללי היגיינה בסיסיים בהכנת מזון.