יהונתן: אתה מריח את זה?
עמית: פריחת השקדיות? כלניות? אביב?
יהונתן: הלוואי. בחירות. שוב.
עמית: אני מבין שפנינו לטור עם קישור אקטואלי. אהבתי. בסיבוב הראשון של הבחירות חזרנו ל"מן הוא בשוק". את הסיבוב השני החרמנו קולינרית לאות מחאה. ומה היום? מדור מתוק לרגל "פעם שלישית גלידה"?
יהונתן: אנחנו עולים לגן הוורדים, שם נפתח בחודש שעבר מה שהוא כנראה הדבר היחיד שמתפקד כרגע באזור קרית הממשלה – מתחם משאיות אוכל חדש שעונה לשם "המטבחון".
עמית: אנחנו תמיד אומרים "משולש ברמודה" הקולינרי ומתייחסים לאבו גוש, עין כרם או גבעת שאול. בכך אנחנו שוכחים שאם יש אזור אחד בעיר שהוא באמת שממה קולינרית מוחלטת, זה אזור קרית הממשלה.
יהונתן: כמו שעובדי הכנסת והמשרדים לומדים מהר מאוד על בשרם – יש להם אפשרות להסתפק בחדר האוכל המוסדי המקומי או להסתמך על משלוחים. מסעדות ובתי אוכל – פרט אולי ל"מודרן" במוזיאון, אין בכלל באזור, וכדי למצוא מקום לאכול בו באמת צריך להרחיק עד השוק או למתחם הסינמה סיטי.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת11"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
למעט ביקור היסטורי במזנון הכנסת אי שם בשנת 2011 זו הפעם הראשונה שבה מוצאים את עצמם המבקרים יוצאים לאכול בקרית הלאום. ביום של שמש חורפית מצליחים יהונתן ועמית לאתר בקלות את המתחם המדובר, ששוכן לגדות האגם הקטן שבלב הגן. ארבע משאיות אוכל חונות במקום.
עמית: בשנים האחרונות שומעים יותר ויותר על טרנד משאיות האוכל, או בפשטות פוד טראקס, בישראל. כאן בעיר זה עם פסטיבל "אוטו אוכל" למשל. אבל צריך להודות שעם כל הרצון הטוב, פוד טראקס אמיתיות – כאלה שנודדות ממקום למקום ברחובות הערים – אין לנו עדיין בארץ.
יהונתן: לא רק התנועה חסרה. בעולם הרבה פעמים פוד טראק היא הפתרון למסעדנים וליזמים צעירים, שרוצים להתנסות בדרך להקמת מסעדה. בארץ ברוב המקרים את המשאיות מפעילות דווקא מסעדות מוכרות.
עמית: משאיות אוכל אמיתיות זה כאב ראש רגולטורי רציני. לך תפקח על משאיות שיכולה לחנות כל יום ברשות מקומית אחרת, לך תדאג לה לרישיון עסק, לך תכניס לסיפור תקינה של משרד הבריאות, של כיבוי אש… המסעדנים בארץ מאוד מתוסכלים מהמצב, אבל כל עוד ממשלה וכנסת מתפקדות לא נראות באופק, אין סיכוי שזה ישתנה.
יהונתן: בינתיים אנחנו מסתפקים בפסטיבלים ובמתחמים, כמו שקורה לפעמים גם בעולם. ולפני הכל – המתחם הזה מאוד יפה ומזמין. שלל פתרונות ישיבה, מספסלי פיקניק ועד מעין אוהל מקורה עם כיסאות ושולחנות עץ לימים גשומים, פחי אשפה, ניקיון. משאית אחת משמשת כקופה, וממנה נשלחות ההזמנות לשלוש משאיות האוכל.
עמית: הצהרת הכוונות היא להחליף כאן אחת לחודש את שלושת המשאיות. לסיבוב הראשון נבחרו שחקנים מקומיים חזקים, מוכרים ומבוססים – "המוציא" של אבי לוי, "אנג'ליקה" של מרכוס גרשקוביץ' ו"קפית".
יהונתן: כל כך נעים ויפה פה עד שזה מרגיש שאולי אפילו לא כל כך משנה מה יגישו. בבחירה שבין לשבת להפסקת צהריים כאן בשמש על גדות האגם שטובל בירוק, לבין לבלות אותה תחת אורות הניאון של חדר האוכל המוסדי או עם שאריות מחוממות מהבית מול עמדת העבודה – הבחירה של כל אדם נורמלי תהיה ברורה. ממיקום כזה חוזרים מלאים יותר אפילו מבלי לאכול ביס אחד.
"מטבחון" (צילום: עמית אהרנסון ויהונתן כהן)
המבקרים בוחרים לפתוח עם מנת "החומוס של אבי" מהדוכן של "המוציא" ובשתי מנות מהדוכן של "קפית": מרק בצל וסלט אורגנטו בטטה. זמן ההמתנה קצר, כל מנה מוגשת על מגש מתכת רב פעמי נפרד, ועד מהרה תופסים יהונתן ועמית את אחד משולחנות הפיקניק כשהם מצוידים בשלוש המנות.
עמית: החומוס של אבי מוגש במינונים נדיבים מאוד בתוך מעין קערית קרטון מתכלה. הרבה מאוד משחת חומוס, עליה גרגירים חמים מבושלים ומעל הכל תבשיל צהבהב של בשר טחון. שתי פיתות וכלים זעירים של חריף וחמוצים משלימים מנה בתמחור סביר ומקובל בעיר – 35 שקל.
יהונתן: אחלה משחה, אחלה תבשיל בשר, אבל הגרגירים צריכים עוד לפחות שעה של בישול. חומוסים לעיסים זה אולי מתאים לתבשילים, אבל על מנת חומוס אני רוצה לפגוש גרגירים מתפוררים, נמסים לתוך עצמם.
עמית: פיתות טריות וטובות מאוד, חסר לי מאוד בצל חי כתוספת, והחריף לא מתאים לחומוס – זה חריף סופר מרוכז ועוצמתי, כזה שמגישים לפעמים עם ג'חנון מתוך מטרה למהול אותו ברסק העגבניות. סחוג פשוט היה מתאים יותר, ועדיין מנה נחמדה.
יהונתן: שתי המנות החלביות מזכירות, ולא בחן, את העובדה ששנת ההקמה של "קפית" היא 1987. מרק הבצל עצמו סמיך ומוגש במינון נדיב. גם הטעם, סך הכל, בסדר גמור. אלא שלידו – קרוטונים תעשיתיים פשוטים וגבינה צהובה מהסוג שמוצאים היום אולי רק בפיצריות שכונתיות מהדור הישן.
"מטבחון" (צילום: עמית אהרנסון ויהונתן כהן)
עמית: בעיקר המון המון פלסטיק לא מתכלה יש בסיפור הזה. במציאות הנוכחית, כשלבקש קשית לשתייה נראה לפעמים כמו מעשה מגונה כמעט, אפשר וצריך לחשוב על פתרונות ידידותיים יותר לסביבה. זה גם נראה טוב יותר בדרך כלל.
יהונתן: הסלט הוא החולייה החלשה ביותר. 55 שקל, קודם כל, זה מחיר על גבול המופרע לסלט שמוגש בכלי פלסטיק ועם מזלג שנשבר בניסיון הראשון להינעץ בפיסת מלפפון. זה מחיר שקונה סלט פנצנלה מושלם בישיבה ב"פי בריבוע" או סלט יווני נפלא ב"קפה סירה", ועוד מותיר עודף.
עמית: הסלט עצמו – עלים ירוקים, מלפפון, עגבניה ופטריות, ניראה כמו משהו שנשלף מוכן משקית. הירקות קצת לחים עדיין מהשטיפה, לא מתובלים בשום צורה, והתוספות שמעל – פיצוחים, גבינה בולגרית מגורדת ורצועות בטטה פריכות – לא באמת עוזרת.
יהונתן: והכי גרוע – ליד הסלט קיבלנו שני כלים של רטבים שאין לי דרך לתאר פרט ל"ורוד" ו"לבן" – שניהם בטעם איום של מיונז נחות וחומרי שימור.
עמית: זה פשוט לא עובר ב-2020, והמחיר הופך את זה למעצבן שבעתיים. אלה סלט ורטבים כל כך מיושנים עד שאני לא אתפלא עם עוד שנייה יופיעו פה יצחק מודעי ואורה נמיר ויבקשו להצטרף לסעודה.
יהונתן: הלוואי שיביאו איתם את שושנה ארבלי אלמוזלינו.
"מטבחון" (צילום: עמית אהרנסון ויהונתן כהן)
הארוחה ממשיכה בשתי מנות עיקריות. מהדוכן של "המוציא" – סופריטו בקר לצד אורז צהוב ותבשיל במיה. מהדוכן של "אנג'ליקה" – תבשיל קציצות בקר עם ארטישוק וזעפרן לצד תפוחי אדמה צלויים, שמוגש לצד סלט גזר קטן, פנכות של טחינה וחריף וכמה פרוסות לחם.
עמית: "אנג'ליקה" מציגים את המגש הכי נכון ואסתטי עד כה. סוף סוף כלים מתכלים מודרניים ומזמינים.
יהונתן: הסופריטו של אבי קצת יותר רטוב ממה שאנחנו מכירים כסופריטו קלאסי, בטח נוסח "עזורה". זה יותר תבשיל קוביות בשר ותפוחי אדמה ברוטב אדמדם טעים. אני חושב שעוד שעתיים על אש קטנה היו עושות לתבשיל טוב, ועדיין הוא נחמד לגמרי.
עמית: האורז הצהוב מוצלח מאוד ותבשיל הבמיה היה יכול להיות מעולה אלמלא היה חריף בצורה לא הגיונית – ואומר זאת אדם שאוהב חריף ומוסיף חריף כמעט לכל דבר. מישהו שם הגזים לגמרי בתיבול. זו מנה סבירה סך הכל, אלא שאני חושב שב-55 שקל לא יכול להיות שכל מה שמקבלים זה תבשיל ואורז עם במיה, בלי שום סלטון, בלי שתייה.
"מטבחון" (צילום: עמית אהרנסון ויהונתן כהן)
יהונתן: 55 שקל זה מחיר שגבוה מהמקובל והממוצע לארוחה שלמה ברוב מסעדות הפועלים. במקומות כמו "שמולה" למשל אפשר לסגור בסכום הזה ארוחה נדיבה, ואני מניח שגם במסעדת האם של לוי עצמו אפשר לקבל תמורה גבוהה יותר.
עמית: במובן הזה הדיל של אנג'ליקה קורץ הרבה יותר, מעיד על נדיבות וגם על מחשבה, ומהווה מעין ארוחה קטנה, במחיר של 45 שקל בלבד. שזה כבר לגמרי נסבל. המתחם הזה נוצר בשיתוף "תן-ביס", ואני מניח שכך רבים מהאורחים כאן משלמים. זה עשוי לייצר תחושה שהמחירים פחות משנים, ובעיני זו טעות – האדם העובד, בטח אם מדובר על האדם העובד המזדמן – אינו פראייר. ואת ההשוואה שאנחנו עשינו כאן רבים אחרים יעשו.
יהונתן: מסכים לגמרי. תבשיל הקציצות נהדר. טעמים עמוקים של בישול ארוך, רבעים רכים של ארטישוק וניחוח של ארטישוק ירושלמי, כדורי בשר רכים ועסיסיים ורוטב טעים. התוספת שבחרנו – תפוחי אדמה – לא מתאימה ולא טובה.
עמית: אמרו שמדובר בתפוחי אדמה צלויים. זה רחוק מלהיות המצב. למעשה, אם מישהו היה אומר לי שהתפוחי אדמה האלה הגיעו במגש ממזנון הכנסת, הייתי מאמין. סלט הגזר לא מספיק מתובל, הטחינה נפלאה והחריף מעולה. סך הכל – המנה הטובה בארוחה, למרות התפודים הסתמיים.
"מטבחון" (צילום: עמית אהרנסון ויהונתן כהן)
המבקרים מפנים את שאריות המזון והכלים החד פעמיים לפחים ייעודיים, משיבים את מגשי המתכת למקומם ופונים לסיבוב אחרון במתחם, במהלכו הם מתרשמים כי אכן רוב הסועדים במקום הם עובדי הכנסת והמשרדים שבסביבה.
יהונתן: החבר'ה שאיתם שוחחנו כאן נראים מאוד מרוצים מהתוספת הזו לחייהם, ואני לחלוטין מבין אותם. עוד לפני האוכל עצמו – זה מתחם מקסים שמדגים ביצוע ראוי לרעיון מצוין.
עמית: מסוג המקומות שאם היית נתקל בהם בטיול בחו"ל היית עף, ובצדק. זה משהו שאפשר לדמיין בכל פארק בכל עיר עולם מכובדת, ועם עוד כמה דברים קטנים הוא יהיה מוצלח אפילו יותר.
יהונתן: אני חושב שצריך לקבוע סטנדרט אחיד – של כלים, של מחירים, של גודל מנות. חשוב לספק שתייה כלשהי שאינה בתשלום. אחרי הכל זה פארק – אז איפה הברזייה?
עמית: נושא הכלים החד פעמיים מחייב יותר תשומת לב. לא הייתי פוסל למשל להציע שתייה למי שיגיעו עם כוסות פלסטיק משלהם, למשל, ולא להציע כוסות חד פעמיות.
יהונתן: מבחינת האוכל – הייתי רוצה לראות יותר דברים שנעשים "על המקום" – בהנחה שהרגולציה מאפשרת זאת כמובן. מגוון האפשרויות אינסופי לכאורה – אפשר לצלות המבורגרים, לאפות פיצות, לפרוס נתחי בשר קרים, פיש אנד צ'יפס, מה לא בעצם?
עמית: ההיגיון שמאחורי בחירת המקומות נכון – צריך שיהיה מקום חלבי-צמחוני, אחד עממי-ביתי ואחד בשרי יותר "מתוחכם". לא חסרות אפשרויות בעיר, וביום שלמשל נמצא כאן משאיות עם "הסנדוויץ' של רשל", "החצ'פוריה" וההמבורגר של "הארוויז", למשל – אני אשקול ברצינות להקים פה מאהל.
יהונתן: ואני בשביל טריו כמו "קרייב", "פי בריבוע" ו"שמולה" מוכן שיהיה בחירות כל שבוע.
"מטבחון" (צילום: עמית אהרנסון ויהונתן כהן)
מתחם "המטבחון", גן הוורדים. כשר
חשבון:
מרק בצל (קפית) – 35 שקלים
אורגנטו בטטה (קפית) – 55 שקלים
החומוס של אבי (המוציא) – 35 שקלים
סופריטו בקר (המוציא) – 55 שקלים
קציצות בקר עם ארטישוק (אנג'ליקה) – 45 שקלים
2 X שתייה – 16 שקלים
סך הכל – 241 שקלים
- מימוניס: הצמחוני בפיתה החדש במחנה יהודה
- נמצאו צ'יזבורגר ובייקון כשרים במרכז העיר
- עמית ויהונתן מצאו המבורגר חדש בגבעת שאול
- קפה מסריק במושבה מציג: התחדשות
איתמר
שמח שהמבקרים סופסוף שמים לב לצד הסביבתי, ומבקרים את עודף השימוש בכלים חד פעמיים.
באותו עניין, כדאי שבמקום לקטר על "בעיות חניה" ליד מסעדות במרכז העיר, כפי שעשו בעבר, ייזכרו שבמרכז העיר לא אמורה להיות חניה נוחה, מהסיבה הפשוטה שאמורים להגיע אליו ברכבת, ברגל או באוטובוס. ואם יתחילו לבקר יותר מסעדות צמחוניות, בכלל יהיה מעולה.