עמית: חג שמח יהונתן!
יהונתן: שנה טובה עמית. פעם אחת, פעמיים, אפילו עשר פעמים. כי מי יידע שכך יהיה, כשיצאנו לדרך עם המדור הזה לפני מונדיאל 2010. מי האמין שבמשך עשור שלם כמעט ולא נפסיק לאכול.
עמית: פייר? מרגש. ולשם שינוי בלי ציניות. כשתקענו יחד את הפיתה הראשונה שלנו, אצל פיני לוי ב"פיניונס", חיינו בעולם אחר, בכל המובנים.
יהונתן: עולם בלי סטורי באינסטגרם, בלי הרכבת הקלה, בלי "יש עתיד", בלי נטפליקס, בלי אליפות להפועל בכדורסל.
עמית: ברמה האישית היינו שני רווקים צנומים שתפחו מאז בשתי נשים, ארבעה ילדים, ואי אלו קילוגרמים.
יהונתן: והנה אנחנו כאן בטקס נבחרי השנה המסורתי של "אוכלים צהריים" על שם הסופר אסף גברון יבדל"א, מהדורה עשירית.
עמית: הפעם מדובר רק בחלק הראשון של החגיגות, כי כשכולם מסביב מסכמים עשור – אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר מאחור. זה אפילו חרוז.
יהונתן: כבר שכחתי כמה שאני לא מתגעגע לטקסים איתך. אבל ברצינות – בשבוע הבא נסכם כאן עשר שנות אוכל ירושלמי, עם מצעד העשור של מנות העיר, עם החידון למיטיבי לסת, עם כל הסטטיסטיקות, המספרים והסודות שמאחורי המדור.
עמית: עד אז, בהיותנו אנשים שמקדשים מסורות, בעיקר אם הן מומצאות, אנחנו פה כדי לסכם שנה שאני חושב שאפשר לומר שהיתה מאוד טובה וטעימה אלינו, הלא כך?
יהונתן: אכן אכלנו השנה מצוין. לאורך חודשים ארוכים זה היה בעיקר במקומות מהירים יחסית ומחויבים פחות – הרבה אוכל רחוב, הרבה מסעדות פועלים.
עמית: אבל גם כשפנינו, בעיקר לקראת סוף השנה האזרחית, בחזרה לכור מחצבתנו – המסעדות ה"רציניות" גילינו כמה הסצנה בעיר לא מפסיקה להתקדם, וגם – עד כמה מקומות ותיקים משכילים לשמור על כוחם.
יהונתן: מצד שני, אי אפשר להתעלם מהכמות הלא קטנה של מקומות שנסגרו זמן קצר לאחר שנפתחו – בחלקם אפילו הספקנו ליהנות מהאוכל. זו היתה שנה רוויה בגימיקים, במקומות שנראים לפעמים כאילו חשבו על הקונספט, על המיתוג ועל השם הרבה לפני שטרחו לוודא שהם יודעים לבשל למאסות של אנשים.
עמית: מזל שהם עדיין המיעוט היחסי בין עסקי האוכל המשמחים שהצטרפו אלינו השנה.
יהונתן: נזכיר את כללי הטקס – עומדות לבחירה אך ורק המנות שאותן אכלנו בשנה הקלנדרית החולפת. לא רק דברים חדשים, לא רק מוסדות, הכל ומהכל – והשנה יש הפתעות.
עמית: בפעם הראשונה נדרג מנות מתוקות, שמהן היה לנו בשפע, ואפילו מנות צמחוניות. ב-2010 היו צמחונים?
יהונתן: אני עדיין לא מכיר כאלה. ועכשיו, ללא עוד שהות מיותרת – Here are the results of the Aaronsohn & Cohen Jury:
המנה החלשה של השנה
קובה חמוסטה – מן הוא בשוק
יהונתן: באחת ממערכות הבחירות של השנה האחרונה חזרנו למסעדה שבלב השוק כדי לנסות ולהבין איך. איך מקום כזה מצליח לשרוד כל כך הרבה שנים עם אוכל כל כך חלש?
עמית: באנו חיוביים, אבל האופטימיות שלנו צללה והתרסקה אל תוך קערה דלוחה של קובה חמוסטה בטעם חמוץ-מתוק משונה, עם כדורים תעשייתיים מבושלים יותר על המידה, ובעיקר תחושה קשה של מלכודת תיירים.
מאן הוא בשוק (צילום: שלומי כהן)
יהונתן: איך אמרנו אז? להגיש חמוסטה כזו בשוק בירושלים זה כמו לפתוח "פיצה עמי" בנאפולי או להיכנס עם נעליים למסגד.
עמית: אי אפשר שלא להעריך את בעלי הבית שעומדים מאחורי העסק, זוג עולים חביבים מצרפת, שמחזיקים מעמד באחד השווקים התחרותיים בעולם כבר שנים ומוכיחים שאוכל טעים אינו בהכרח תנאי למסעדה מוצלחת.
ריזוטו סלמון – קפה תמרה
עמית: אחד הנושאים החמים בעולם האוכל היום הוא המלחמה בבזבוז המזון. בירושלים את הקרב הראשון יש לנהל ב"קפה תמרה".
יהונתן: המנות הכי גדולות שאי פעם קיבלנו בתולדות המדור, כולל מנת ריזוטו שהיתה יכולה בקלות לעלות על השולחן בארוחה משפחתית.
ריזוטו סלמון, קפה תמרה (צילום: אסף קרלה)
עמית: אם זה היה טעים, עוד מילא, אבל הריזוטו הזה היה דייסתי, עמוס במרכיבים כבדים ולא קשורים ובעיקר, מוגש בצורה לא אסתטית.
יהונתן: מסתבר שלפעמים יותר זה פחות.
טורטייה אנטרקוט ופרגית – המקסיקני
עמית: אחרי שב-2018 בחרנו בדוכן אוכל מקסיקני – טאקוס לואיס – למסעדת השנה, היו לנו ציפיות שהז'אנר הקולינרי המשמח הזה רק יילך ויצמח. אוי כמה שטעינו.
יהונתן: הן "המקסיקני" והן "פבלו" בשוק הם הכל פרט לאוכל מקסיקני אמיתי. מקומות שמתבססים ברובם על מוצרים קנויים ומוכנים, רטבים תעשייתיים, בשרים סתמיים ומעט מאוד אותנטיות.
טורטיה, המקסיקני (צילום: ארנון בוסאני)
עמית: מעל כולם, או בעצם מתחת, נמצאת הטורטייה עם העוף והאנטרקוט שהרכבנו בהמלצת עובדי הדלפק של "המקסיקני" – תערוכת לא מפתה בעליל של רסיסי בשר, ממרח אבוקדו תפל, סלסה מתוקה תעשייתית וסלט ירקות.
יהונתן: ממש כמו "קמפאי" או "ג'ט לק", מסתבר שאוכל עולמי מתקשה לעשות את הדרך הארוכה מבירת הנגב לבירת ישראל.
מתוק השנה
עוגת סולת ותפוזים – 02
עמית: בחיים לא האמנתי שאחלק פרסים לקינוחים, אבל השנה אני ממלא פי סוכר. לא מעט מתוקים טובים נפלו עלינו בהפתעה, אבל מעל כולם זורחת עוגה אחת, שפגשנו במסעדה החביבה של מלון "ענבל".
יהונתן: לדעתי מאז הקטאייף הזכור לטוב של "דרך הגפן" ב-2012 לא עף לי הראש ככה מקינוח במסעדה.
עוגת סולת, מסעדת 02 (צילום: ארנון בוסאני)
עמית: עוגת סולת עסיסית, נתחים של פילה תפוז, גלידת הל ביתית נהדרת – כזו שאני עד עכשיו לא מאמין שהוגשה במסעדה כשרה ובשרית.
יהונתן: קינוח אדיר למקום חביב שמצעיד את ירושלים ככל הערים במסלול לעבר מסעדות מלון ראויות.
קרפ ברולה – אהרל'ה
יהונתן: אנחנו עוסקים הרבה במתח הקיים בין המושג גימיק לבין הפעלת בית אוכל מצליח. "אהרל'ה" הוא מקום שזעק גימיק מן השנייה הראשונה ועד הביס הראשון.
עמית: כי אז הבנו שמאחורי הרעיון המופרך לכאורה של שילוב בין קרפ לבין קרם ברולה, מאחורי עומס המרכיבים, מאחורי המיתוג המתחכם – מאחורי כל אלה מסתתרת הרמוניה מתוקה.
אהרל'ה (צילום: אסף קרלה)
יהונתן: מסתתרת מנה. טובה, כבדה, מושחתת ומענגת. משהו שהוא לא בדיוק קינוח אלא ארוחה מתוקה של ממש.
פרנץ' טוסט – זוני
עמית: בשנה שבה המערכת המשפטית עוסקת בהרחבה במתנות מותרות ואסורות, אפילו המדור שלנו נגרר לעסק.
פרנץ' טוסט, מסעדת זוני (צילום: אורן בן-חקון)
יהונתן: לראשונה מזה עשור אנחנו מדרגים כאן מנה שלא הזמנו. מנה שהוגשה לנו על חשבון הבית. מנה שמעתה והלאה בכל ביקור בזוני, אני בטוח שתעלה על שולחני.
עמית: הארוחה שלנו בבראסרי הוותיק שבמרכז העיר היתה נהדרת ועוד תשוב ותוזכר כאן, הפרנץ' טוסט – אוורירי, חמים ולא מתוק מדי – אותו כנראה ננצור לנצח.
דג השנה
טרטר דג וענבים – סאטיה
יהונתן: פעם בשנה אנחנו חורגים מהמסגרת, לרוב גם מהתקציב, ויוצאים לאכול ארוחת ערב חגיגית לכבוד הפסח. כמעט תמיד זה נגמר בלפחות מנה אחת לפנתיאון.
טרטר דג וענבים, סאטיה (צילום: אסף קרלה)
עמית: השנה הזוכה מן ההפקר הוא השף אילן גרוסי ומסעדת "סאטיה" שלו שאמנם לא עובדים בצהריים, אבל את טרטר הדג שלהם, עם עשבי תיבול, ענבים ומינון מדויק להפליא של חריפות, הייתי מוכן לאכול גם לארוחת בוקר.
יהונתן: רק אחת מתוך שורה ארוכה של מנות קלאסיות וחכמות מהן נהנינו באותה ארוחה. מתי יוצא פסח שוב?
חריימה בורי בפיתה – שפשוואן
עמית: די בקלות היינו יכולים לפספס את המנה הזו בביקור ב"שפשוואן", מסעדה שנכון לזמן ביקורנו לא היתה סגורה ב-100 אחוז על מה היא רוצה להיות, בעיקר לא בצהריים.
יהונתן: בין התפריט המלא לתפריט העסקיות נתקלנו, די במקרה, בתפריט האקספרס שמציע את מיטב המנות של המקום במעין פיתת פרנה טרייה.
חריימה בורי בפיתה, שפשפוואן (צילום: ארנון בוסאני)
עמית: כשאני חושב על זה, רוב המנות שאכלנו שם היו מוצלחות – היה בריק נהדר עם חלמון נוזלי, היה טוויסט יפה על סביח – אבל החריימה בלטה מעל כולן, בעיקר הודות לבחירה הנכונה להגיש נתחי דג מטוגנים ופריכים בתוך רוטב אדום סבלני וחריף.
דג בפיתה – תבשילי אמא
יהונתן: עבורנו המקום הזה, במרכז המסחרי של הקסטל, ייקרא תמיד בשמו המקורי – פלאפל המרכז. ועבורנו לא ייתכן דירוג שנתי של מנות דג בלי מנת הדגל.
דג בפיתה, תבשילי אמא (צילום: אסף קרלה)
עמית: פילה דג פשוט מטוגן בציפוי תפוחי אדמה שנדחס לפיתה עם סלטים טריים והכי חשוב – התוספת הסודית – ליטוף מרוטב השקשוקה של הבית.
יהונתן: זו הפעם השלישית שבה אנחנו מעניקים פרס לדג של פלאפל המרכז, ואולי ראוי שאכיר כאן תודה למי שהכיר לי את המנה לראשונה – חברנו דניאל גרין, איש קיבוץ צובה.
פרס טרנד השנה
יהונתן: אם בשנים עברו טרנד השנה היה מאכל מסוים או סגנון בישול, הרי שהפעם, למרבה הצער, אנחנו עם טרנד שלילי.
עמית: זו היתה שנת שיא במספר הסגירות המהירות של מקומות, מה שופך את 2019, עבורנו לפחות, לשנת המקומות הנעלמים.
יהונתן: לא אחת הגענו לשוק, ראינו מקום חדש, אכלנו, נהנינו רק כדי לחזור כעבור חודש ולראות שנסגר.
עמית: זה קרה לנו עם "הפריקסה של שושנה", זה קרה לנו עם דוכן הבריק בפיתה שפעל במעלה רחוב אגריפס.
יהונתן: וכמובן שאי אפשר בלי להזכיר את "קובה ופיתה", אולי הסיפור הכי גדול של השנה באוכל הירושלמי – חבורת יזמים צעירים ונבונים שהשכילו לבנות סיפור על קובות עבודת יד מבית סבתא, על מסורות עירוניות ועדתיות, רצו להתראיין בטלוויזיה ובכל אתר אינטרנט וכל זה כדי להיעלם תוך כמה חודשים.
יהונתן: להפעיל מסעדה דורש הרבה יותר מרכיב אחד מוצלח. אוכל טוב לבדו לא מספיק, כמו גם מיתוג חכם או עשרות אלפי עוקבים ברשת. המכלול הוא מה שחורץ דינם של מקומות. איזה מזל אנחנו לא מסעדנים.
פתיחת השנה
בבא ג'ון
יהונתן: כמה שנים שאנחנו מייחלים לחורשט סבזי, לטההדיג כהלכתו, לכופתאות גונדי ובעיקר לקבב פרסי אמיתי על גריל פחמים…
עמית: השנה סוף סוף זכינו, עם המסעדה המשפחתית החביבה הזו שנפתחה לא רחוק מהתחנה המרכזית ומתגאה בנוסף לשורה ארוכה של תבשילים מקוריים ושיפודים גם בתפריט שלם של אורז מכמה סוגים.
יהונתן: יש עדיין לאן לשאוף – עיין ערך שוק לוינסקי בתל אביב – אבל איך אומר הפתגם הפרסי הידוע? במדבר כל קוץ הוא ורד.
עמית אהרנסון ויהונתן כהן, "בבא ג'ון" (צילום: אסף קרלה)
קבבסטה
עמית: במוזיקה קוראים לזה "סופרגרופ" – שילוב של נגנים ויוצרים מכמה תחומים וכמה כלים, וזה בדיוק הסיפור של הדוכן הזה, שמשלב את אחד מאמני המנגל המקומיים עם אחד מסוחרי השוק המיתולוגיים.
יהונתן: נינו פרץ ודודו ביטון יצרו יחד קונספט חדש וחביב, שהולך על הגבול הדק שבין עראייס לבין סלופי ג'ו, ומצליח לעשות את זה מבלי להיות גימיק ריק מתוכן.
עמית: פיתות ביס ממולאות בשרים שמוגשות עם המון טחינה, עמבה, חריף. איך בדיוק זה יכול להיות גימיק?
עמית אהרנסון ויהונתן כהן, "קבבסטה" (צילום: אסף קרלה)
פרטיג'אנו ופומפיה
יהונתן: גם לזה חיכינו הרבה זמן. סוף סוף סצנת הפיצות העירונית צועדת קדימה, ומחייבת אותנו לחלק את מדליית הארד לשתיים.
עמית: חצי מדליה הולך לצמד העולים מאיטליה שמצליחים להפריח את הבלוק הכי שומם קולינרית במעלה מדרחוב בן יהודה.
"פיצה פומפיה" (צילום: יובל כהן אהרונוב)
יהונתן: החצי השני הולך ליזמים הצעירים שמחיים את מדרחוב בן שטח.
עמית: שני סגנונות שונים של פיצה יש במקומות הללו – פרטיג'אנו מציגים פיצה במשקל נוסח רומא, בפומפיה תקבלו מעין תרגום ישראלי לפיצה הנפוליטנית.
יהונתן: ומשני המקומות תצאו עם ההבנה שסוף סוף יש עוד פיצות טובות בעיר חוץ מפי בריבוע, פלורה ולה פיידרה.
פרטיג'אנו (צילום: ארנון בוסאני)
כריך השנה
בסבוחה – ברונו
יהונתן: מקום שבקלות היה ראוי להיכנס גם לקטגורייה של פתיחת השנה – דוכן הכריכים הבשרי הזה נראה אולי במבט ראשון כמו ניסיון לחקות מקומות סטייל "מזנון" של אייל שני, אבל כבר אחרי ביס אחד מבינים שזה מקום אחר, מקורי, מהסוג שיכול לצמוח רק בירושלים.
עמית: יהושע יעקב, המכונה "שועה" הצעיד את הכריכייה הירושלמית קדימה ממחוזות הנקניקים וסלטי המיונז.
יהונתן: אכלנו שם חמישה כריכים שונים, כל אחד יותר מוצלח מהשני, והכי מוצלח בעיני היה זה בעל השם האווילי ביותר – בסבוחה. עמית: שילוב של קבב מפורק, מטבוחה, חצילים מטוגנים, חריף וטחינה ובוא נעצור לפני שנצטרך להפסיק את הטקס.
"ברונו – סנדוויץ' בשר" (צילום: ארנון בוסאני)
נקניקיית עגל – זלמנ'ס
יהונתן: אחד הדברים הכי משמחים שקורים בשנים האחרונות באוכל העירוני הוא הכניסה למעגל הקולינרי של האוכלוסייה האנגלו-סכסית ובמיוחד הדתית-חרדית.
עמית: מה שהתחיל עם מקומות כמו "קרייב", "האץ'", או לחמניות הקינמון של "אורבן" המשיך השנה עם דוכן נקניקיות משמח במיוחד במדרחוב, שנפתח על ידי משה זלמן, שבמקום להעביר את הפנסיה שלו במנוחה עושה את זה בפיתוח מתכונים לנקניקיות, חימום לחמניות וטיגון צ'יפס.
יהונתן: נקניקיית עגל עבה, עם פיצוח מורגש שאחריו מגיע שטף של מיצי בשר עסיסיים. רטבים גנריים ותוספות בסיסיות של בצל, כרוב וחמוצים הם כל מה שצריך כדי להפוך לא רק לאחד מכריכי השנה, אלא גם לנקניקיית השנה.
יהונתן כהן ועמית אהרנסון, "זלמנ'ס" (צילום: ארנון בוסאני)
יותר מבאגט – דוד לאור
עמית: איך אפשר שלא להזכיר תחת כריך השנה את הבאגט הטוב ביותר שקיבלנו אי פעם בעיר. זה שהכי קרוב למקור הצרפתי, עם חמאה מצוינת, גבינת אמנטל, ריבת בצל וחרדל.
יהונתן: הרשה לי להתקומם. דוד לאור הוא מקום מופלא, בולנז'רי ופטיסרי ברמות הגבוהות ביותר ואפילו כל מילה שאמרת על הבאגט נכונה. הבעיה – זה אינו כריך כי אם מנה להרכבה עצמית.
עמית: בסדר נו, אחרי עשר שנים אתה כבר אמור לדעת שבאנו לעבוד ולא ליהנות.
דוד לאור (צילום: יובל כהן אהרונוב)
פרס צמחוני השנה על שם כבוד נשיא המדינה, ראובן ריבלין
מעורב טבעוני – ברונו
עמית: את מה שיש לנו להגיד על ברונו כבר שמעתם. אבל מהכריך הזה אי אפשר, אפילו אסור להתעלם.
יהונתן: הגדולה של המנה הזו היא בכך שהיא לא מנסה להיות משהו אחר. בלי תחליפים מגונים מטופו או סייטן, פשוט המון פטריות שצלויות עם בצל, קצת תרד טרי ותבליני מעורב.
עמית: תענוג. וכנראה שלא יכול להיות כרטיס ביקור מוצלח יותר למנה טבעונית משני קרניבורים שמפנטזים לחזור אליה.
סלט שוק – המזקקה
עמית: אחד המקומות המשמחים שבהם פגשנו השנה – צעיר, מעודכן, חילוני וכמובן – אי אפשר בלי – היפסטרי.
יהונתן: לרוב מקומות מהסוג הזה נוטים לעשות לי פריחה בעיקר כשהם משתמשים בצמד המילים "סלט שוק" – אבל כשזה טעים – זה גם טעים וגם מצדיק את הקלישאה.
עמית: ערימה של ירקות טריים שבטריים שנחתכים ברגע ההזמנה, המון גבינת פטה ותיבול מינימלי אך מדויק בשמן זית, מלח ולימון.
יהונתן: והנה סוף סוף קם יורש לפנצנלה של פי בריבוע על תקן הסלט הטוב בעיר.
"מזקקה" (צילום: יובל כהן אהרונוב)
ונזכור את כולם – הפרידה של השנה
טעמי
יהונתן: בתחילת חודש יוני נפל דבר בעיר. אחרי 65 שנות פעילות סגרה מסעדת "טעמי" את שעריה בפעם האחרונה.
עמית: אמנם דובר אז על היערכות מחדש, על חשיבה, על כך שזה אינו סוף פסוק. אבל מבט מעמיק בעיניהן של בעלות הבית, הבנות לבית משפחת מג'ר, סימן שסוף הדרך כבר כאן.
טעמי (צילום: אסף קרלה)
יהונתן: קשה לדמיין את מרכז העיר בלי היריבות המיתולוגית – אך התמיד מכבדת – עם "פינתי", בלי "וקפה תשתו בעטרה", בלי תלולית החומוס שמוטחת לצלחת עם מעט מאוד הקפדה על הנראות אבל המון הקפדה על הטעם.
עמית: זה נכון שמסעדה, מעצם היותה, היא מוצר עם תאריך תפוגה. מתישהו כל מסעדה נסגרת. אלא שבמקרה של מוסד ותיק ואהוב כמו "טעמי", זו פרידה שקשה לבלוע, קשה גם ללעוס.
אות הוקרה על מפעל חיים
הסנדוויץ' של רשל ושמיל
יהונתן: השנה בחרנו להשית את הפרס על שני בתי אוכל שבראשם עומדים אזרחים ותיקים – כל אחד בסגנונו ודרכו. האחד – מטגן שניצלים שאין שני להם, השנייה- משמרת את נפלאות המטבח הטוניסאי.
יהונתן כהן ועמית אהרנסון, "הסנדוויץ' של רשל" (צילום: אסף קרלה)
עמית: שניהם פועלים כבר יותר מ-20 שנה, שניהם משמשים כחדרי אוכל לא רשמיים לבאי האזור שבו הם נמצאים. רשל היא חדר האוכל הלא רשמי של תושבי בקעה והמושבה הגרמנית שחשקה נפשם במעט מזון לנשמה, אצל שמיל אוכלים כל מי שנאלצים לעבוד במרכז העיר או להגיע אליה לסידורים.
יהונתן: אצל רשל המשימה העיקרית היא לבחור מה לאכול מבין שלל המאכלים המיוחדים שמוצעים מדי יום – מסנדוויץ' טוניסאי, דרך מרק סולת חריף, תבשיל בשר בכמון, ירקות ממולאים או קוסקוס קומפלט מלכותי.
עמית אהרנסון ויהונתן כהן, "שמיל" (צילום: אסף קרלה)
עמית: אצל שמיל האתגר הוא לא איכותני אלא כמותני – לנסות ולעצור אחרי שניצל אחד. שניים, או חמישה.
יהונתן: על תרומתם לעיר, על האכלת דורות של ירושלמים ועל שימור זכרונות הטעם, מוענק לשני המוסדות האלה, פרס מפעל חיים לשנת 2019.
מנת השנה
טוקבוקי חריף – סיאול האוס
יהונתן: זו לא רק הפתעת השנה, זו לא רק פתיחת השנה וזו לא רק מנת השנה. המסעדה זו, שנחתה, כמו מן החלל החיצון, יום בהיר אחד, בלב הרובע היהודי בעיר העתיקה, היא מסוג המקומות שיכולים להתקיים רק בעיר מטורפת כמו שלנו.
עמית: אין אוכל קוריאני בארץ, בטח שלא כשר, ואם כבר יש אוכל קוריאני, אז אין את המנה הזו – טוקבוקי. מעין בצקניות עשויות קמח אורז שמוגשות ברוטב אדום חריף אש. מסוג המאכלים שעד לא מזמן היה אפשר רק לחלום שיגיעו לעיר.
סיאול האוס (צילומים: אסף קרלה)
יהונתן: אני זוכר שכבר אחרי ביס אחד מהקערה הזו אמרתי שאני חושב שמצאתי את מנת השנה, ולמרות שחלפו מאז שישה חודשים, אני עומד מאחורי כל מילה.
טורטליני דלעת – זוני
עמית: על הנייר – מנה ירושלמית חלבית קלאסית, מהסוג שמוציא שם רע למסעדות איטלקיות בגלגולן המקומי ולבתי הקפה החלביים בעיר.
מסעדת זוני (צילום: אורן בן-חקון)
יהונתן: כיסוני פסטה, מילוי דלעת, קוביות בטטה, עלי תרד, רוטב שמנת. מה לעזאזל אני יכול לאהוב במנה כזו? חשבתי במעמד ההזמנה.
עמית: מזל שענת, בעלת הבית בזוני, סיפרה שמדובר במנה שמלווה את המסעדה עוד מיומה הראשון.
יהונתן: אני מקווה שתלווה אותנו גם עד יומנו האחרון. אחת ממנות הפסטה הכי טובות שאכלנו השנה, עם משחק טעמים מושלם בין מתיקות הבטטה ומרירות התרד.
שניצל עגל – טלביה
יהונתן: בשנת 2016 זכה המקום הזה במדליית הכסף בקטגוריית "שניצל השנה".
עמית: שלוש שנים אחרי משמח לראות שחילופי המשמרות והעזיבה של אנשי קבוצת "מחניודה" לא שינו את המקום לרעה כהוא זה, אולי אף שינו אותו לטובה. טלביה הוא ביסטרו אירופי למהדרין, מסוג המקומות שכניסה אליהם מעבירה את המבקר באחת לעולם אחר – מנותק, אפלולי ונהנתני.
יהונתן: נתח בשר עסיסי בעובי הנכון, בגודל עצום ואפילו תוספת של ריבת פירות יער, כפי שנוהגים אצלנו בווינה. פנטסטיש.
אוכלים טלביה (צילום: יובל כהן אהרונוב)
מסעדת השנה
סיאול האוס
עמית: בטח כבר ניחשתם לאן זה הולך, כי ממש כמו באוסקר, פרס הבמאי ופרס הסרט הולכים לרוב ביחד.
יהונתן: אז – מסעדה קוריאנית. כשרה. כמעט צמחונית. שנפתחת על ידי גיורת קוריאנית. מרחק שתי דקות הליכה מהכותל. מדובר ברצף מילולי שבימים כתיקונם אמור לעורר אצל השומע חשד לשבץ מוחי. אבל זה בדיוק הסיפור של סיאול האוס.
עמית: בעיר שאינה משופעת במסעדות אסיאתיות בכלל, שאין בה אף תאילנדית אמיתית ראויה, שקשה למצוא בה סושי טוב באמת – אוכל קוריאני נשמע כמו פנטזיה בלתי מושגת. אבל ציפורה רוטקוף העזה לחלום ולהגשים עבור כולנו.
יהונתן: אין שום דרך לנחש מה מסתתר מאחורי צמד דלתות העץ התמימות למראה שברחוב חב"ד המקביל לקארדו – מקום שבו אפשר לאכול, בישיבה על מחצלות מחוממות על הרצפה, מנות כמו ביבימבאפ, ג'אפצ'ה, קימבאפ, קימצ'י וכמובן הטוקבוקי שכבר הזכרנו.
יהונתן כהן ועמית אהרנסון, סיאול האוס (צילומים: אסף קרלה)
עמית: הכל טעים להפליא, הכל אחר, הכל מעורר בלב את התקווה שהמקום הזה יצליח, כמעט כנגד כל הסיכויים, להפוך למוסד עירוני שיאריך ימים.
יהונתן: כבר היום הוא מערער על הבלעדיות של הכותל המערבי, כנסיית הקבר וכיפת הזהב על תקן האטרקציות המרכזיות בעיר העתיקה.
עמית: תם ונשלם טקס נבחרי השנה 2019, או בשמו המדויק יותר – טקס נבחרי העשור של "אוכלים צהריים", החלק הראשון. יהונתן: בשבוע הבא – מצעד העשור של האוכל בירושלים. ואם אין שם פרס ל"ביצת העשור", אני מתפטר.
דן
אוהב לעקוב אחריכם מאוד.
אתם תמיד מחייכים (גם כשלא טעים) וחיוביים.
תמשיכו להנות ולעזור לנו להנות.
תודה
שמעון
כמה רדודים!
אתם לא ראויים ליותר מהמילה רדודים!
עידן
נפלה טעות בכתבה: טופו וסייטן אינם תחליפי בשר, אלא מאכלים טעימים שעומדים בזכות עצמם אלפי שנים. חוץ מזה תודה על ההמלצות.