כאב הלב: המפגש של עמית ויהונתן עם נאווה ביבי ז"ל ימים לפני שנפטרה

עמית: גם השבוע, לצערי, אנחנו נאלצים להתחיל את המדור שלנו מהסוף, ומהתלבטות לא פשוטה שניצבת בפנינו.

יהונתן: איך הולך המשפט של סבתא שלך שאתה תמיד מזכיר? משהו על אלוהים ותוכניות?

עמית: El hombre pone, dios dispone – אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. או במילים אחרות – אי אפשר באמת לתכנן ולדעת מה יוליד יום.

יהונתן: בדיוק. אז לפני כחודש, בשיא הקיץ, החלטנו שעלינו לנהוג מעט כתיירים, פתחו את אתר טריפאדווויזר הפופולרי אך הידוע לשמצה ודי נדהמנו לגלות שמתוך עשר המסעדות המובילות בעיר, חמש נמצאות בכיכר המוזיקה בנחלת שבעה.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "'כל העיר' עדכונים בזמן אמת"

 תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

נחלת שבעה כיכר המוזיקה (צילום: ארנון בוסאני)

עמית: זה הצטרף ללא מעט דיווחים שהתגלגלו אלינו על כך שהמתחם – שבו ביקרנו כבר לא מעט פעמים – הפך שוקק בצורה יוצאת דופן.

יהונתן: אז שמנו פעמינו לעבר המסעדה האחרונה במתחם הזה שבה עדיין לא ביקרנו, על אף היותה הוותיקה מכולן – מסעדת "פיקולינו".

עמית: ואז, חמישה ימים אחרי הארוחה, נודע לנו כי בעלת המקום, המסעדנית ואשת התיירות המיתולוגית נאווה ביבי, הלכה לעולמה במפתיע. בת 76 במותה.

נאווה ביבי ז"ל (צילום: מתוך פייסבוק)

יהונתן: זה היה נשמע כמעט לא הגיוני בהתחלה. ביום ראשון ישבנו במסעדה ותוך כדי הארוחה היא ניגשה אלינו, הציגה את עצמה ואת בני המשפחה שעובדים עמה. בעיקר היה נראה שדאגה שנאכל, שנשבע.

עמית: אהבתי את העובדה שבשום שלב היא לא ניסתה לדרוש או לחקור יותר מדי בחוות הדעת שלנו – תכונה שהלוואי שעוד מסעדנים היו מאמצים. באופן רגיל מניח שזה השלב שבו חלק מהקוראים נוחרים בבוז וטוענים שלא חוכמה לקבל יחס מועדף כשמזהים אותך מהעיתון, אלא שביבי ניגשה – ככל שיכולנו לראות – פחות או יותר לכל שולחן במסעדה והציגה את אותה לבביות ואותה התעניינות.

יהונתן: אני מודה שזו היתה הפגישה הראשונה שלי איתה, בעיקר כי שנינו – אתה ואני – בני דור מעט אחר. לא גדלנו על ברכיה הקולינריות. לא היה בפגישה הזו שום דבר שיכול היה להעיד או לסמן שמשהו אינו כשורה.

עמית: לגמרי. ראינו אישה חיונית, נמרצת, שניכר עליה כמה היא אוהבת את המסעדה שלה. אחרי כעשור של כתיבה משותפת אנחנו מכירים כבר כמעט את כל מנעד התגובות של בעל עסק שמבחין בנו מתיישבים אצלו בחדר האוכל. במקרה של נאווה ביבי זו היתה תגובה מהסוג שאנחנו מאוד אוהבים, כזו שמעידה על הבנה מוחלטת של כללי המשחק.

יהונתן: רק אחרי מותה הבנתי כמה דומיננטית היא היתה בחיי התרבות והאוכל של העיר במשך עשורים רבים. האישה הראשונה לנהל מלון בעיר – ולא סתם מלון – קינג דיוויד.

עמית: והמסעדה המיתולוגית בבית אנה טיכו – מקום שיש לי ממנו לא מעט זיכרונות. הייתי ילד קטן אמנם כשסבתי לקחה אותי לאכול שם כך שאת הרכב התפריט אני לא זוכר, אבל אני זוכר מסעדה נעימה בחצר מקסימה ואווירת אירוח חמימה.

עמית אהרנסון ויהונתן כהן, "פיקולינו" (צילום: יובל כהן אהרונוב)

עמית: אז מה עושים? הרי הארוחה כבר נאכלה, והמקום הרי ימשיך לפעול – כך לפחות אנחנו מקווים ומאמינים.

יהונתן: מה שאכלנו עכשיו הוא כמובן לא רלוונטי, כי אין לנו כל כוונה או עניין לפרסם ביקורת פרטנית על מקום של אדם שזה עתה הלך לעולמו.

עמית: זאת למרות ששנינו אמנם לא הכרנו את נאווה ביבי ז"ל, אבל יש לי תחושה שהיא מזן המסעדנים שגם היה מקשיב למה שיש לנו לומר, ולא מבטל באופן אוטומטי את הביקורת.

יהונתן: חד משמעית. ובכל זאת. עדיף להזכיר קודם את מה ששמענו מאז מותה ממסעדנים אחרים ומקולגות, על מסעדנית שכנראה מעולם לא השכלנו להכיר או להעריך. כזו שהיתה מארחת חיילים בודדים לארוחות בוקר מפנקות בשישי או מעבירה חומרי גלם ומנות למוסדות שונים לילדים ונוער בסיכון.

"פיקולינו" (צילום: אורן בן-חקון)

עמית: ירושלמים רבים וטובים, מסתבר, עברו תחת ידיה כמלצרים, טבחים או מנהלים זוטרים, בין אם במלונות הרבים שניהלה ובין אם לאחר מכן בבית אנה טיכו. בכולם נראה שהצליחה לדעת בצורה זו או אחרת. אין מה לומר, המציאות לפעמים היא דבר הזוי.

יהונתן: לגמרי. ולכן נאמר רק שאנחנו מאמינים, בטוחים ומקווים שבני משפחת ביבי ימשיכו להפעיל את "פיקולינו" ולהוביל את המקום קדימה בכיוון שהתוותה נאווה מאז ומעולם, עם תפיסת אירוח חמה ומזמינה שנותנת את תשומת הלב המלאה לכל אורח – תייר, מקומי, מפורסם או אלמוני.

עמית: לגמרי. אני יצאתי מ"פיקולינו" בתחושה שמדובר במסעדה בצומת דרכים קולינרי – יש במטבח יד טובה והבנה של איך דברים צריכים להיות, אבל גם דברים שדורשים שיפור. העובדה שאין עסקיות בצהריים בכלל עלולה להרחיק מפה קהל מקומי לטובת תיירים, וזה אולי הדבר הראשון שהייתי משנה.

יהונתן: וברור שזו אמירה שנשמעת מעט צורמת בתזמון הנוכחי, אבל "פיקולינו" ככל שאנחנו יודעים, כאן כדי להישאר, ויש לה את כל הכלים להפוך למקום שיצדיק עוד שנים רבות את המורשת המפוארת של מי שהקימה אותו.