דעה | הבחירות בירושלים: תמה המחצית הראשונה

ראשית דבר

יום שלישי היה ממש אידיאלי. רוח קרירה, קרעי עננים, שמש חורפית מלטפת ואפילו העלייה הקשה לרחוב אוסישקין דרך קק"ל עברה בסדר. ליד הקלפי בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד (תמיד קראנו למקום הזה "הקולג'") התגודדו חרדים רבים, רובם משכונת שערי חסד הסמוכה. אוהדיו של המועמד החרדי הסימפטי יוסי דייטש שמרו על פרופיל נמוך, כאילו הכירו מראש בתבוסתם. היו שם גם אנשי מרצ בחולצות ירוקות ובמצב רוח מעולה. השכונה שאמורה להיות עוינת, התייחסה אליהם כאל דבר מובן מאליו: בלי התלהבות יתרה אבל גם בלי איבה.

בפתח עמד שוער די מבוגר, שהדהים אותי כאשר שיבח את כתיבתי באוזני אשתי. זה לא מה שציפיתי לשמוע שם, אבל ירושלים היא עיר בלתי צפויה. עד כמה בלתי צפויה ילמד אולי הסיפור הבא: פעם עצרה אותי חבורה של בחורי ישיבה וביקשה לשמוע את דעתי על המונדיאל. זה היה בשנת 1994, כאשר הופעתי מדי יום באולפן הערוץ הראשון. האברכים הנלבבים (כפי שהיה קורא להם ש"י עגנון) התעניינו בכל פרט וגילו בקיאות רבה במה שהתרחש באותם ימים באליפות העולם בארצות הברית. שוחחתי איתם ברצון. התברר שהם מוצאים כל מיני תחבולות כדי לצפות בשידורי הטלוויזיה. אבל צעירי המפלגות החרדיות שפגשתי סמוך לקלפי ביום שלישי האחרון היו ברובם הגדול אמריקאים, דיברו אנגלית ברוקלינית והכדורגל לא עורר את סקרנותם.

במדרגות לקלפי עצמו כבר רגזתי במקצת. הן היו תלולות וממש מכשול לבעלי מוגבלויות. משערי חסד וגם מרחביה הגיעו הרבה קשישים ונכים, חילונים וחרדים. כולם התאמצו מאוד לטפס על המדרגות וזקן חרדי אחד אף ויתר על התענוג וחזר לביתו. זה היה מטריד, ממש עוכר שלווה. לחדר הקלפי הגעתי נושף ונושם בכבדות. ליד שולחנות מאולתרים ישבו מפעילי הקלפי, רובם חרדים צעירים, והוא דמה אולי לבית הכנסת הקטן של אבא שלי בעיירת הולדתו באוקראינה. היעדר החן היה בוטה, על אף שכל העובדים היו אדיבים עד גבול ידוע. כמה שכנים שלי בעבר הלא רחוק, שאותם ראיתי באותו קלפי לפני חמש שנים, כבר נפטרו. בני אלון, אביו השופט מנחם אלון, ופרופסור עמירם גונן שהיה חביב עליי במיוחד. ההצבעה היתה מסודרת ואחריה אכלנו במסעדה איטלקית מעולה בסביבה. הצבעתי בעד מפלגה שאינני חבר בה ולא במקרה, ובעד מועמד שלא אומר לי דבר למעט העובדה שאיננו איש ימין דתי.

הבחירות

מערכת הבחירות המרתקת לראשות עיריית ירושלים הסתיימה בתיקו צפוי. כיוון שעופר ברקוביץ לא צבר 40 אחוז מכלל הקולות יתאחדו אנשי הימין הדתיים והחילוניים נגדו בסיבוב השני. לשבחו יש לומר שהוא נלחם היטב, ושתומכיו הורגשו היטב ברחובות העיר. לא קל לשרוד בעיר הזאת נוכח הרוב העצום של החרדים ותומכי הליכוד והבית היהודי. עתה יתאחדו כל החילונים בעיר סביב ברקוביץ. הוא לא גיבור חלומותינו אבל מועמדותו מאפשרת לנו להביע את התנגדותנו למשה ליאון.

עופר ברקוביץ (צילום: אורן בן-חקון)

בתל אביב התאחדו ליברלים טובים כדי לתמוך בראש העיר המכהן, רון חולדאי. אפילו העיתונאי גדעון לוי עשה כן, ואף התרברב שאיננו מפחד מתגובת השמאל. לא עולה על דעתי לזרוק בו מרה. לוי הוא אחד העיתונאים האמיצים בארץ, וחולדאי הוא זהב פרוויים לעומת ליאון. כבר הבעתי כאן את צערי על הבגידה החרדית ביוסי דייטש, מועמד אגודת ישראל. חרף הניסיונות לספינים מהמטה שלו, היה די ברור שהוא לא יגיע לסיבוב השני. אני מקווה שהוא ימשיך לעמול למען העיר כסגן יעיל ואהוד. לסיבות לבגידת החרדים יש שתי גרסאות: הראשונה היא שהם לא רוצים בכלל לאייש את כיסאו של ראש העיר. השנייה, הם מעדיפים כל אחד על פני המועמד המעולה שהיה להם.

משה ליאון (צילום: מאיר אליפור)

כאמור, ברקוביץ באורח אישי לא מעניין אותנו במיוחד. חיזוריו אחרי הימין היו דוחים. אבל במצב שנוצר אחרי הסיבוב הראשון לא נותרה לנו שום ברירה. לדעתי, 20 הטורים הראשונים שלי אחרי הבחירות לסיבוב השני יוקיעו את ברקוביץ בגין מעשיו והתבטאויותיו. עם זאת, יש לי עכשיו אמפטיה רבה יותר מאשר בעבר כלפיו וכלפי פעיליו. ההתמודדות עם יריבים כל כך קשים (וכל כך רעים) היא מעשה אמיץ ומן הראוי שיבוא על שכרו.

ביומיים שקדמו לבחירות הופגזנו בהודעות נואלות בעיקר ממטה זאב אלקין. חבל על הכסף. אנשיו לא בדקו את רשימת הממוענים, ולכן שלחו אפילו לאנשים כמוני את הודעות התמיכה מראש הממשלה בנימין נתניהו. עם כל הכבוד לביבי (ואין לנו כבוד), ברור לגמרי שאזכור שמו הזיק לאלקין בקרב חוגים רחבים, בעיקר חילונים. זכינו לקבל גם השמצות לא מצחיקות ולא משכנעות, כולל משהו על גרגמל שלא ממש הבנו. בסופו של חשבון נפש לא נותרה לנו שום ברירה. רשימת מרצ למועצת העיר היא סימפטית מאוד בעינינו, וברקוביץ נותר כברירת מחדל. ליאון איננו רלבנטי משום בחינה, אבל הוא עדיף מעט על אלקין.

זאב אלקין מצביע בנוה יעקב (צילום: שלומי כהן)

יש להניח שהמערכה לסיבוב השני תהיה יותר שקטה. פחות חילונים ינהרו לקלפיות בהיעדר שבתון וגם אנחנו נהיה הרבה יותר רגועים. רצינו למנוע את בחירתו של אלקין מהרגע הראשון, והמטרה הזו הושגה. אלקין לא רק הובס אלא גם הושפל. האיש שסובב בחוצות העיר עם נתניהו לא סיפק את הסחורה. לתוצאה הנהדרת הזאת אחראים תושבי העיר, שלא קנו את הדמגוגיה של ביבי. הגאווה המסורתית שלנו בעירנו האהובה התחזקה מאוד ביום שלישי השבוע. עתה הגיע תורו של חשבון הנפש, וכמה מהלקחים הם חשובים מאוד. אלקין נוכח לדעת שנאומים כמעט כהניסטיים אינם יכולים לכבוש עיר כמו ירושלים. ליאון טשטש את המסר הלאומני שלו במידת מה. אפשר להמשיל את ניצחונו של ליאון על אלקין כתבוסת היציע המזרחי של אוהדי בית"ר מול היציע המערבי.

יוסי דייטש מצביע 30.10.18 (צילום: שלומי כהן)

הסיבוב השני אינו מונח בכיסו של ליאון. לברקוביץ יש קלפים חזקים ומוטב שהוא ישתמש בהם בתבונה. הוא חייב לתקוף בתנועת מלקחיים קלאסית: ראשית לאחד את כל המגזר החילוני מסביבו ולתת לחילונים את התחושה שהפגנת הכוח שלהם בסיבוב הראשון חייבת להניב פירות גם בסיבוב השני. במקביל, לנסות לפנות למגזר החסידי בראשות יוסי דייטש, שירצה לנקום ביתר הפלגים החרדיים על בגידתם המחפירה ועל תמיכתם בליאון. זה בהחלט אפשרי. אני משוכנע שהכעס בקרב החסידים הוא עצום, ורבים מהם לא ירצו לאפשר לליאון לקצור את פירות הבגידה. אסטרטגיה כזו עשויה לגרום למגמות נגד ליאון, שכבר קיימות בעולם החסידי בעירנו. ברקוביץ כבר עשה טעות כאשר פנה לאלקין לבקש את קולותיו בסיבוב השני. בן בריתו אמור להיות דייטש ולא אלקין. אני מקווה שחבריו יבהירו לו זאת היטב.

ברקוביץ צריך לפנות גם לאנשי מרצ כדי שיעזרו לו לנצח את ליאון. עליו להדגיש את הקשר בין ליאון לבין אביגדור ליברמן וכך לגרום גם להצבעה ערבית מסוימת בעדו. כיוון שאלקין הסתלק בחרפה מהזירה, יש למקד את האש על ליאון. לא מגיע לליאון, שאין לו זיקה מיוחדת לעירנו, לגנוב כאן את ראשות העיר. את דייטש יש לייעד למשרת סגן ראש העיר, גם אם ברקוביץ ייבחר. כדאי להכריז על כך מראש כדי להבהיר לעשרות אלפי מצביעיו של דייטש, שהם רצויים ומוערכים גם על ידי החילונים. עד כה ליאון ניצח בעצם רק את אלקין ואחראי גם לכישלונו של דייטש. ההכרה במידע הזה יכולה לסייע בהבסתו של ליאון.

העיר שלנו איננה אבודה. הבחירות האלה חשפו מקורות אנרגיה ואהבה לעיר, והסיבוב השני יהיה גם המאבק האמיתי על צביונה. ברקוביץ חייב להקים כבר עכשיו מטה להחזרת צעירי העיר שערקו לתל אביב וסביבותיה וגם למנוע את הגירתם של צעירים נוספים. מוסדות התרבות בעיר יקבלו זריקת מרץ על אפה וחמתה של מירי רגב. פרופיל אופטימי ומלא שמחת חיים ורוח נעורים יפיח כאן רוח חדשה, עוד לפני הבחירות לסיבוב השני.

אחרית דבר

יצא לי להיות בצרפת בשנת 1981, כאשר פרנסוא מיטראן ניצח בבחירות לנשיאות. גרתי במלון ניו אורלינס ברובע הלטיני, והשתתפתי בחגיגות הנהדרות ברחובות. כמו כל חבריי מהשמאל הרדיקלי הייתי משוכנע שהבגידה של מיטראן בבוחריו תבוא עד מהרה אבל בתחילת דרכו הוא צעד בכיוון הסוציאליסטי, הלאים בנקים ותעשיות יסוד ומינה אנשי שמאל מובהקים לתפקידי מפתח בממשלתו. השמרנים לא רק מחו, אלא התחילו להבריח את הונם מצרפת למדינות אחרות באירופה. מיטראן נבהל החזיר את ארצו לניאו ליברליזם של קודמיו והחלום נגוז.

אנחנו למודי ניסיון היסטורי ולא נוטים לשגות באשליות. אבל מותר גם לנו לשמוח ויום שלישי היה יום גדול ומופלא. שבחו את ירושלים ואל תשכחו את הסיבוב השני.