כשאחיין שלי היה בן חמש, הוא למד בגן בארה"ב בדיוק כשברק אובאמה נבחר לנשיאות. הגננת הראתה לילדים תמונות של נשיאי ארה"ב הקודמים ולצידם הנשיא הנבחר ושאלה "במה הוא שונה מהאחרים"? האחיין שלי הצביע וענה: "הוא מחייך".
כששמעתי את הסיפור הנפלא הזה, חשבתי לעצמי האם אפשר לייצר עולם עם קצת פחות דעות קדומות? האם יש דרך להאריך קצת את השלב שבו החיוך יותר חשוב מצבע העור?
היום מסתבר לי שכן. דווקא בירושלים, בעיר המקוטבת והמאותגרת שלנו, יש קהילה של יהודים וערבים שלקחה על עצמה בדיוק את האתגר הזה: קהילת בית הספר הדו לשוני יד ביד.
בדו לשוני, מגיל שלוש בגן ועד כיתה י"ב, ילדות וילדים יהודים וערבים לומדים ומשחקים ביחד. המורות והגננות, יהודיות וערביות, מלמדות ומחנכות כל אחת בשפתה, והילדים קולטים מגיל צעיר את העברית ואת הערבית ואת העובדה הפשוטה שכולנו בני אדם, ושעם כל האתגרים מסביב, אנחנו יכולים לחיות יחד. בעיר שבה עבור כל כך הרבה אנשים השפה הערבית (או העברית) מעוררת מיד פחד, קיימת קהילה שבה אין פחד והחיוך חשוב יותר מהשפה.
מבנה בית הספר הדו לשוני בשכונת פת (צילום: עמותת יד ביד)
לקראת ההרשמה לשנת הלימודים הבאה, והימים הפתוחים בדו לשוני, עשיתי משאל בקרב בני ביתי – תלמידי הדו לשוני – ושאלתי "מה אתם אוהבים בבית הספר שלכם?".
בן ה-11 שלנו, תלמיד כיתה ו', אמר מיד: "אין אצלנו הרבה אלימות". וזה נכון. צוות בית ספר עובד קשה כדי להבטיח שהאווירה תהיה טובה ונעימה. מדדים ארציים קבעו שתלמידים אצלנו מרגישים בטוחים ורגועים, ויש אקלים בית ספרי טוב.
בן ה-5 ענה שני ואמר: "אני אוהב את כל הפעילויות בגן. גם של הגננות של הבוקר וגם של הגננות של הצהריים". בגנים של הדו לשוני יש באמת יתרון מיוחד על גני עירייה אחרים. בכל גן יש שתי גננות (יהודייה וערביה) ועוד נשות צוות קבועות. גם בצהרונים הצוות קבוע ומסור. יש משהו שובה לב וממלא נחת כשהילדה חוזרת מהגן עם שירים בערבית או עונה לשאלה בערבית.
רוצים להישאר מעודכנים?
בת ה-9 אמרה: "כיף לי בבית ספר. מקבלים אותי כמו שאני. אני מכירה את הפנים של כולם. מרגישים קהילה" – והוסיפה דוגמא איך משפחות מתגייסות לעזור כשצריך. בית הספר, עבורה, הוא אכן מוקד של קהילה ושייכות. עבורי, כאמא שלה, הקהילה היא לא רק ההורים של החברים של הילדים ולא רק הפעילויות המשותפות. הקהילה הדו לשונית שלנו היא אי של שפיות בתוך ים של סכסוך ומתח. בשעת המבחן הקשה של השנה האיומה שעברה על כל בני הארץ הזאת, קהילת בית הספר הדו לשוני – הצוות, התלמידים וההורים – הצליחה למצוא את הדרך להיות שם האחד בשביל השני, להקשיב, להתחשב ולהמשיך להיות קהילה משותפת ואוהבת.
בן ה-11 ביקש להוסיף: "המורים ממש טובים. במיוחד בחשבון אנחנו אלופים".
(צילום: עמותת יד ביד)
ואני מוסיפה עליהם: "המוזיקה". בגילאים הצעירים יש שני שיעורי מוזיקה בכל שבוע: מוזיקה ערבית ומוזיקה מערבית. בכיתה ג' מקבלים כלי נגינה (מנדולינה, עוד או חלילית) ולומדים לנגן. תלמידי כיתות ד'-ו' משתתפים באחת המקהלות היותר מקסימות שיש, עם רפרטואר של שירים בעברית, בערבית ובאנגלית.
נשמע לכם אידילי? בואו ותתרשמו בעצמכם. כמו בכל בתי הספר והגנים בעיר – הימים הפתוחים מתקיימים בימים אלה. ואם אתם מכירים א.נשים עם ילדים בגיל גן או בית ספר, תנו להם מתנה וספרו להם על הדו לשוני.
למידע ורישום לימים הפתוחים בגנים, ביסודי ובחטיבה של הדו לשוני לחצו כאן.
חגית עופרן (צילום: עמותת יד ביד)
נועה
אכן בית ספר נהדר, אי של שפיות