החברה הישראלית עוברת שנים קשות ומטלטלות. אחרי שנות מגפת הקורונה, מערכות בחירות חוזרות ונשנות, הגיעה שנה של מחלוקות פוליטיות עמוקות שאיימו לקרוע את החברה הישראלית והחלישו אותה. ואז הגיעה אותה שבת ארורה, ששמטה את הקרקע מתחת לרגלינו וערערה את מציאות חיינו. מאז אנו מתנהלים במעין אוקסימורון שנקרא 'שגרת חירום' – כש-107 אחים ואחיות שלנו נמצאים בשבי, יישובי העוטף נמצאים בתוך אירוע מתמשך ונוראי, בצפון מתנהלת לחימה ואין שגרת חיים כלל, ישראלים רבים חיים קרוב לשנה מחוץ לבתיהם, העומס על החיילים והחיילות נמשך ונמשך. אין משפחה שאין בה דאגה וכאב.
ובתוך המציאות הזאת – גדלים ילדים וילדות, נערות ונערים. הם חיים את חייהם, הם נראים שמחים, "בעניינים שלהם", ויחד עם זאת – יש להם עיניים בוחנות, אוזניים קשובות ולבבות פתוחים – והם קולטים ומבינים היטב את המציאות, היא נוכחת בתודעתם. האופן שבו אנו נבחר להתבטא ולפעול משפיע עליהם מאוד, כמובן. ואחרי שנים כה ארוכות של קשיים ואתגרים, אך טבעי הוא שגם לנו המבוגרים קשה מאוד להיות במקום מיטבי לאורך זמן. קודם כל, אני חושב, שכדאי שנהיה סלחניים לעצמנו וזה אל זה. שנהיה עדינים. זה באמת קשה. וגם, כדאי שנקדיש זמן, מחשבה ואנרגיה כדי לטפח את שלומנו אנו, למצוא מה נותן לנו כוחות, שמחה ותקווה – לקראת שנה חדשה, על ברכותיה ואתגריה. משפחה וחברים אהובים, תחביבים, טיול קצר בטבע, וגם פשוט תשומת לב לעצמנו.
אנו, שבחרנו לעסוק בחינוך, נתחבר בקרוב מאוד למה שנותן לנו אנרגיה נפלאה, ובשפע: הילדים שלכם. אני למשל, אחרי הקורונה, חזרתי לחנך כיתה במקביל לניהול, כדי ליהנות מהקרבה למעיין הנעורים, לתמימות (כן, כן), ליצירתיות, לשמחה. נוסטלגיה וטרוניות על "הנוער של ימינו" הן מהתופעות שיותר מקוממות אותי.
תומר בליטי-דגן (צילום: פרטי)
רוצים להישאר מעודכנים?
כולנו קיבלנו, שוב, הוכחה, כמה הדור הצעיר שלנו נפלא. בואו נזכור זאת, ונדע ליהנות מכך בזמן אמת, גם לסלוח למשובות נעורים, ולהודות ביושרה – גם כשאנחנו היינו צעירים, עשינו שטויות ורצינו לבלות. אנו פוגשים יום-יום בנות ובני נוער נפלאים, רגישים, מנומסים יותר מאשר בעבר, אכפתיים, ומבורכים בעוד תכונות ויכולות נפלאות. אני זוקף את ההצלחה הזאת קודם כל לכם – ההורים. אחרי למעלה מ-20 שנה במערכת, אני רואה שהדור הולך ועולה. כמובן שיש נפילות ואתגרים. ולאיזה דור אין את קשייו ומגרעותיו?
זכינו בירושלים, בעיר שהיא מהיפות והמסקרנות בעולם, עם מגוון אנושי מרתק. אישית, לא נולדתי בעיר, נולדתי בה מחדש, בגיל 22, כשעליתי ללמוד פה, והיה לי המזל להיקלט פה בצורה הכי טובה שיש, ולהקים פה משפחה. גם העיר נראית נהדר, טוב יותר משנראתה בחצי היובל (לערך) האחרון, ועל כך מגיעות ברכות לעירייה. אני לא בטוח שהדבר נמצא בתודעה, אבל מערכת החינוך הירושלמית היא מהטובות בארץ. צוותי חינוך נפלאים ומסורים, מנהיגות חינוכית מהמעלה הראשונה, שהלב שלה נמצא במקום הנכון. בתי ספר שנלחמים על כל ילדה וילד, ונותנים את הנשמה. כבוד הוא להיות חלק ממערכת כזאת.
דווקא בזמנים של משבר וקושי, אני מוצא בקרב חברותי וחברי המנהלים, ובקרב הצוות החינוכי שלי בתיכון לאמנויות – שותפות ושותפים לתקווה. יום יבוא והמלחמה תסתיים. אנו חברה חזקה, חפצת חיים ושוחרת שלום. עלינו להחזיר את החטופים והחטופות – זה הצו המוסרי הראשון במעלה. אנו נזדקק לכוחות, על מנת לחבק את כל אלה שנפגעו. על מנת לאחות את הפצעים. לשקם את האמון בין החלקים השונים בחברה, ובין האזרחים למנהיגים.
זהו זמן לכתיבה של חוזה חברתי מתחדש, שבנוי על הוגנות, כבוד הדדי, שיביא שגשוג, שוויון וחירות לכולם. זו תהיה עת של ריפוי ושל צמיחה. בואו נתחיל את שנת הלימודים ברוח זו. של תקווה, של עשיית טוב, לקיחת אחריות. מניסיון – זה לא רק הדבר הנכון לעשות, זה גם פשוט משמח ומרומם נפש. גם אנו, גם הדורות החדשים והנפלאים, נדרש למשימה יחד, כולנו.
- הכותב הינו איש חינוך ירושלמי, מנהל התיכון לאמנויות
תגובות