השנה אירעו בחיי שני ציוני דרך משמחים. ראשית, אני מקבלת את עיטור הכבוד של יקירת ירושלים ומתרגשת מכך משום שעבורי זו מראה לאהבה הגדולה שלי לעיר. שנית, הספר שכתבתי עם בתי השפית עתליה ועם הצלמת מיכל פתאל, "עין כרם לטייל ולבשל" בהוצאת לאנצ'בוקס, נבחר לאחד משלושת הספרים הטובים בעולם בתחום התיירות הקולינרית, ואין לי ספק שהספר תורם להעצמת התיירות ולכלכלת העיר. ואולם סיפורי האישי לא מתחיל עכשיו, הוא מתחיל שנים קודם, כשכבר בילדותי במרכז הארץ התאהבתי בירושלים וכמהתי אליה ללא הפסק.
בגיל 5 (צילום: באדיבות פנינה עין מור)
שלג על עירי
נולדתי ביפו לזוג הורים צעירים שעלו מבנגזי שבלוב. גדלתי בתל אביב ובבת ים, והכמיהה לחיות בירושלים עלתה בי בגיל 15. ירושלים היתה עבורי חלום, ועם הזמן הגשמתי את חלומי ועברתי לחיות בה בהיותי בת 20, מיד לאחר שירות החובה.
באותם ימים לא הרבינו לעלות לירושלים. זכור לי היטב הטיול השנתי בכיתה ו' – עמדנו על גג קבר דוד בהר ציון וצפינו אל העיר העתיקה שהיתה אז בתחום מדינת ירדן. המורה הצביע לכיוון הר הבית וכיוון אותנו לראות את הכותל המערבי, אך לא הצלחתי לראות אותו והתביישתי לומר שאיני מבחינה בו. שנים אחר כך נוכחתי שאכן את הכותל לא ניתן לראות מהתצפית הזו, אך מראה העיר העתיקה והכמיהה להיות בה נחקקו בי כבר אז.
בהיותי בכיתה י"א פרצה מלחמת ששת הימים, ועם הפחד הגדול שהיה בנו טרום הניצחון שמענו במקלטי הרדיו את המשפט שאמר המח"ט מוטה גור: "הר הבית בידינו". התרגשות אדירה אחזה בי בעוצמה ובכל מי ששמע את השידור הזה.
בזמן שירותי בנח"ל בקיבוץ ניר עם על גבול עזה נודע לי שיורד שלג בירושלים. בלי להסס שכנעתי את חברותי לנסוע בטרמפים לירושלים לראות את הפלא הזה. מה רבתה האכזבה כשהגענו וראינו שלוליות חומות של שלג נמס. כדי להתנחם הלכנו עם מדי ה-ב' שלבשנו לצפות בסרט בקולנוע אורגיל. את הסרט הזה לא אשכח לעולם. אצבעות כף רגלי קפאו להן, אך זה לא ריפה את חלומי לחיות בעיר הזו.
סיום קורס קצינות (צילום: באדיבות פנינה עין מור)
לימים, בהיותי קצינת שלישות צעירה בגדוד הקשר האוגדתי בביר גפגפה בסיני, הכרתי את יוסי אופק שהגיע לשירות מילואים. יוסי סיפר לי על ירושלים ובעיקר על קפה טעמון, שם היה מלצר באותם ימים. כך הצטיירה ירושלים בעיני כעיר בוהמיינית.
מיד עם שחרורי משירות חובה נרשמתי ללימודי תיאטרון באוניברסיטה העברית. החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב היה ותיק, מוכר ומוערך יותר, אך אני רציתי ללמוד ולחיות בירושלים.
את פסיעותי הראשונות עשיתי בשוק מחנה יהודה, עברתי בין דוכני הרוכלים ושאלתי אם מישהו שמע על דירה להשכרה. רציתי לחיות בלב השכונות הוותיקות, בשכונות שנראו בעיני ירושלים – שכונות הנחלאות כפי שאנחנו קוראים להן עתה. עופרה, חיילת חיב"ה, הפנתה אותי אל בית משפחתה בנחלת אחים. שם היה ביתי הראשון בירושלים האהובה.
נוכחותי באוניברסיטה היתה מועטה. ריחפתי לי בסמטאות ירושלים עם תחושת דז'ה וו, הרגשתי שכבר הייתי כאן. כל פסיעה וכל הליכה, כל נסיעה באוטובוס – היו עבורי טיול במחוזות אהובים, וגם היום, כעבור 47 שנים, זה עדיין כך.
כמפקדת לשכת גיוס (צילום: באדיבות פנינה עין מור)
"היתה לי תחושה שמדובר בדודו שלי"
סבתה של סבתי נינה היתה אחותו של משה מונטיפיורי. ייתכן שנשמתי דבקה בנשמתו של אותו קרוב רחוק בשנים וממנה שאבתי את האהבה לעיר. הציונות בקרב יהודי לוב היתה עמוקה ורבת שנים והכמיהה לירושלים נכחה בבית, ואולם מעטים מיהודי לוב קבעו את ביתם בירושלים. הורי גרו בבנגזי שבחבל קיריניקה שבלוב, על שפת הים, ולכן ערי הים בארץ היו להם טבעיות יותר למגורים.
את בן זוגי, דודו עין מור, הכרתי בגלריה הקטנה שיוסי אופק הקים ברחוב שץ. המקום הקטן שהיה כמעט מקום הבילוי היחיד בראשית שנות ה-70 היה שוקק ומלא ביום זה. שלג כבד ירד בירושלים והזעקתי את חברותי להגיע לראות את הפלא הזה. ישבתי איתן בגלריה ומיד נצמדו אלינו פרפרי העיר, וכעבור זמן הגיע דודו עם שתי נערות יפות. בתום הבילוי דודו ביקש ממני שאזמין אותם לקפה בביתי. השעה היתה שתיים בלילה וירדנו בזהירות ברחוב המדרגות אל דירת הסטודנטים שלי. עם סיום מסיבת הקפה ציידתי אותם בכובעים מחממים ונפרדנו.
1974 (צילום: באדיבות פנינה עין מור)
גרתי עם שותפה בשם פנינה שלחברה קראו דודו. באחד הימים מצאתי פתק על דלת הדירה: "הייתי פה, דודו". היתה לי תחושה שמדובר בדודו שלי. כעבור כמה ימים חזרתי מהחמאם התורכי שהיה בשכונת הבוכרים. החמאם על הבריכות החמות והקרות שבו היה מקום שובה אנרגיה. לבשתי גטקס מחממים, עשיתי אבו עגילה בשערי הארוך ועמדתי לצלול במיטה מתחת לשמיכת הפוך המחממת. דפיקה בדלת ניערה אותי. חשבתי שמדובר במחזר הטרי ואמרתי לשותפתי שאם דודו הוא זה, אמרי שאינני בבית. מאז נעלמו עקבותיו של דודו, כנראה שמע את דברי. מדי פעם נתקלתי בו בבית האמנים שהפך להיות מקום הבילוי הטרנדי באותה עת. בחופשה בין שנה א' ל-ב' נסעתי לראשונה בחיי לחו"ל. עם חזרתי ארצה הגעתי לתחנה המרכזית ושם ראיתי את דודו לבוש מדים, שזוף ועם נשק על כתפו. עיניו הכחולות נעצו בי מבט חודר. בירכתיו לשלום, הוא לא זיהה אותי, אך מאז, אוקטובר 1974, לא נפרדו דרכינו.
במלחמת יום כיפור שנינו גויסנו. אני הייתי בבית הורי וגויסתי ליחידת הקשר. דודו גויס ונלקח למלחמה בראס סודר שבסיני. במאמץ בלתי רגיל הצלחתי לאחר שעות רבות לשוחח איתו בהיותו בג'יפ בלב הקרבות.
במאי 1972 נישאנו. התבקשתי לחתום קבע. הסכמתי לחתום שנה משום שהייתי באמצע לימודי תואר ראשון. שוכנעתי לחתום שוב והצבא הבטיח שיאפשר לי לסיים את לימודי, וכך היה. שירתי בשירות קבע עד גיל 40 בתפקידים שונים. ברובם טיפלתי בבני ובנות ירושלים. התפקיד האחרון שלי היה מפקדת לשכת הגיוס של ירושלים והאזור. בתחילה לא הסכימו למנות אשה לתפקיד אך ראש אכ"א, האלוף מתן וילנאי, ביטל את מינוי הגבר ומינה אותי. בתפקיד זה באתי לידי ביטוי מלא. החדרתי את תודעת מתן השירות לחיילים ולמפקדים. ראיתי במועמדים לגיוס לקוחות, וככאלה רציתי ליצור מפגש חיובי עם המערכת הצבאית.
המבנה ברחוב רש"י היה ישן ומתפורר. החלטתי למצוא מבנה מתאים לשנות האלפיים, אך לדאבוני הדבר לא אושר. יחד עם המועצה לישראל יפה ייפיתי את המבנה, הפעלתי משמרת שנייה ובכך ביטלתי תורים ארוכים שהמועמדים לשירות נאלצו להמתין לבדיקת רופא מומחה. מהר מאוד הפכנו ללשכת הגיוס המובילה בקיצור הליכי הגיוס. כבר אז הבנתי שבעיה יכולה להיות מינוף לפתרונות טובים.
פרשתי מהשירות הצבאי בדרגת סא"ל. הייתי אמא לשלושה ילדים ששניים מהם כבר היו בוגרים, ואילו בתי הצעירה היתה בת חמש. עוד טרם שחרורי טסתי לטיול ארוך במזרח, דבר שעדיין לא היה מקובל. דודו נשאר עם הילדים. טיילתי בהודו, בנפאל ובתאילנד. מאז לא חדלתי לטוס לתקופות ארוכות למחוזות רחוקים ויפים. אני מאוד אוהבת את מסעותי ותמיד מתנחמת בכך שאני שבה לירושלים ולעין כרם. יום-יום אני מודה על כך שאני חיה כאן.
כתבה בעיתון (צילום: באדיבות פנינה עין מור)
תיירות אחרת בירושלים האחרת
בהיותי בת 45 נבחרתי להיות יושבת ראש ועד עין כרם. תוכניות בנייה מסיביות תוכננו אז על ידי הרשויות השונות. החלטתי שזה לא יקרה וחיפשתי דרכים למנוע זאת. מצאתי שהזכות היחידה הניתנת לאזרח בתחום התכנון היא להתנגד לתוכניות מאושרות. רציתי לומר מה נכון לעשות כאן. הוועד יזם תב"ע לכפר עין כרם. זו הפעם הראשונה שתוכנית בניין עיר תוכננה על ידי תושבים, ורק עם החלטת בית המשפט העליון ניאותו לדון בה.
במסגרת הוועד יזמנו תוכנית לרכבל שיצא מתחנת הרכבת הקלה אל פאתי עין כרם בשילוב מכוניות חשמליות קטנות למתקשים בהליכה. בעין כרם כארבעה מיליון מבקרים בשנה. מדי יום מגיעים לכאן כ-200 אוטובוסים ואלפי מכוניות שחולפות או חונות במקום. בניתי חזון לכפר תיירות אקולוגי, ללא תנועה חולפת. כל התוכניות אושרו ובוצעו בפועל, למעט פתרון בעיית התחבורה שאושר גם בדרג הממשלתי וגם בדרג העירוני, אך טרם בוצע. אני תקווה שיחלו בקרוב לבצע את תוכנית הרכבל שישמש אמצעי תחבורה עיקרי לתיירים ולמבקרים ואטרקציה תיירותית בירידה מהר הרצל דרך מרכז ציפורי אל עין כרם.
פנינה עין מור (צילום: באדיבות פנינה עין מור)
בנוסף יזמנו הקמת מוזיאון ומרכז מבקרים, גלריה לאמני עין כרם במבנה יפהפה שביוזמתנו נתרם לקרן ירושלים, ולדאבוני הקרן בחרה להפעיל בו מסעדה ולא מימשה את המטרה שלשמה נתרם המבנה. בד בבד פיתחנו תיירות פנים. כל העשייה באה לומר דבר אחד: יש לשמור על עין כרם גם לדורות הבאים. הבריטים החליטו לשמר ארבעה כפרים שהיו סביב ירושלים, והיחיד שנותר ככפר אותנטי עתיק אחרון בארץ הוא עין כרם כשבאמתחתו היסטוריה יהודית מפוארת, ומתוך זה הפך גם למקום קדוש לנצרות וכפר עם היסטוריה מוסלמית חשובה. תושבי עין כרם, שהוכר על ידי איקומוס ישראל כאתר מורשת עולמית והוא מועמד להכרזה בינלאומית, משקיעים ימים כלילות בשימור הכפר – שיקום הטראסות וגרמי המדרגות, נטיעה של עצי פרי, אירוח בבתים, מפגשי הסברה, סיורים ועוד.
פנינה עין מור (צילום: באדיבות פנינה עין מור)
אהבתי לעיר ירושלים גרמה לי לרקום תיירות אחרת בעיר. רציתי שהישראלים יכירו את העושר התרבותי האדיר שקיים בה. מתקופת היותי מפקדת לשכת הגיוס הכרתי את המרקם האנושי המגוון של העיר, כולל הקהילות החרדיות המגוונות. הנהגתי טיולים אנתרופולוגים, טיולים מזווית נשית, טיולים משולבים עם מוזיקה, קונצרטים ווקאלים במקומות יוצאי דופן, פתחתי דלתות וחצרות נסתרות. אהבתי ליין וקולינריה הביאה אותי כבר ב-2003 להנהיג טיולי טעימות בשווקים. רציתי לשבור מחיצות בין התייר למקומיים ויזמתי אירוח בבתים של בשלנים מעדות שונות, מפגשים עם אמנים, עם תרבויות שונות מכל קצוות העיר, חרדים, ערבים, חילונים. את כל הקסם הזה הראיתי למי שחפץ, לסוכני נסיעות, לאנשי משרד התיירות ולאנשי העיר. הדרכתי יחד עם חברי אין ספור סל"תים (סיורים ללא תשלום של החברה להגנת הטבע) כדי לרתום את הציבור להכיר בחשיבות השימור של השכונות ההיסטוריות ושל הכפר עין כרם.
בשלב זה, כישורי הדרמטיים מצאו לעצמם סוף-סוף במה. מבלי משים צמחה לה חברה לתיירות ותרבות שקראתי לה "אגדת עין כרם". זה שנים בתי הבכורה, נופר, מנהלת אותה. כיום החברה עוסקת בתיירות ותרבות בכל הארץ ומפעילה רבים מאנשי העיר בתחומים מגוונים, אך העוגן נשאר ירושלים ועין כרם. אנחנו אוהבים להראות את ירושלים מזוויות שונות, הן של חיי היום-יום, של האמנות הצעירה שפורחת, של חיי הלילה ושל הקולינריה העשירה.
רוצים להישאר מעודכנים?
הדבקתי באהבתי לעיר עשרות אלפי מטיילים ואני שמחה שתדמיתה של ירושלים כעיר שוקקת, עיר של שכבות רבות, מגוונת, עיר שרב בה הנסתר על הגלוי, קנתה לבבות רבים. גם דודו, בן זוגי היקר שתמיד הדריך כתחביב, הפך למורה דרך ומספר עם פרישתו ממשרד האוצר. ילדי בחרו לחיות בירושלים ועוסקים בתיירות ובקולינריה במיטבה.
תקוותי היא שפרנסי העיר יבינו שלשימור יש ערך כלכלי אדיר. אופייה של ירושלים שונה מערים אחרות. לכאן מגיעים כדי לראות את הקסם של השכונות של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. את המגדלים ניתן לרכז במתחם אחד כפי שעשו בפריז. לפריז אוכלוסייה גדולה פי עשרה מירושלים עם שטח קטן מירושלים ועדיין עם יותר שטחים פתוחים ובנייה שאינה גבוהה מהבנייה ההיסטורית. מגיע גם לנו להיות "גדולים". כולנו הפכנו לאנשי העולם הגדול.
(צילום: באדיבות פנינה עין מור)
הערים בעולם משתוקקות לעוד ועוד תיירות. התיירות היא המנוע הכלכלי הגדול בעולם. ירושלים צריכה לשמור על בידולה וייחודה כדי למשוך תיירות שאינה רק תיירות דתית. חשוב שהעיר תהיה ידידותית למשתמש ומעל הכל מסבירת פנים ונקייה. זה לא בהכרח עולה כסף אלא ניתן לפתרון עם חינוך נכון לצעירים ולמבוגרים כאחד ועם אכיפה. ניתן להכשיר את פקחי החניה לעסוק גם באכיפה של כללי ניקיון. פקחי הבנייה יכולים לעלות על גגות העיר העתיקה ולמנוע בנייה לא חוקית מבעוד מועד בלי לעורר תגובות בינלאומיות בעת הריסת בתים. אני מאמינה בחשיבה יצירתית שיכולה לתת מענה לכל אתגר. אני מזמינה את מובילי העיר להשתמש גם בתושבים לשם קבלת החלטות. לא אחת לתושב יש רעיונות טובים מאנשי המקצוע מתוקף היכרות עם חיי היום-יום בשכונתו.
אני מוקירה את הפעילות האדירה שנעשית בשנים האחרונות בעירייה ובהרל"י כדי לעודד את הצעירים להישאר כאן וכדי להמריץ את האמנים הצעירים לפעול כאן, ומאמינה בגישה שיש להביא לירושלים פעילויות תיירות מגוונות כמו המרתון, מרוצי האופניים ושאר הפסטיבלים שמתקיימים לאורך השנה וכן את הפעילות להחייאת מרכז העיר. אני מחסידי הרכבת הקלה ומפתרונות תחבורה מגוונים שכיום ניתן לראות אותם בערים היסטוריות רבות. לא ניתן להגדיל את מספר התיירים ומספר התושבים ללא תכנון תחבורה יצירתי ורחב היקף של כל העיר.
עידית
פנינה יקרה את מדהימה.