פסטיבל ישראל בצל המלחמה: איך מתכננים כשלא יודעים מה יהיה בעוד שעה?

אחת השאלות הראשונות ששאלנו את עצמנו אחרי אותה שבת ארורה של ה-7/10 היתה האם על פסטיבל ישראל לעשות פעילות הפגה? ככל שיש לנו צוות יצירתי והפקתי מקצועי רב ניסיון, שלא כמו יוצרים עצמאיים או קבוצות תיאטרון, מחול, מוזיקה, אנחנו גוף שיוצר ומפתח, אוצר ומארח יצירות של יוצרים אחרים, ללא "נכסים" אמנותיים משלנו.

אחת מנשות הצוות שיתפה שכאשר היא הולכת לשבעה, לביקור אבלים, היא תמיד שמה לעצמה פתק תזכורת להתקשר עוד חצי שנה, להיות לצד מי שלאחר שהמנחמים חזרו למסלול חייהם, נשאר עם האובדן. אימצנו את המטפורה מתוך הכרה שבעוד שלפסטיבל אין את הכלים המובנים הדרושים לקיום פעילות הפגה, יש לו בהחלט את הידע ואת היכולת לפתח תכנים עמוקים, רגישים וחשובים, אשר חצי שנה קדימה ישתלבו ויתרמו בדרך האמנות, לתהליכי ריפוי ושיקום נפשי וחברתי שצפינו, קיווינו, שיהיו כבר בתהליך.

מי היה מאמין ש-11 חודשים מאוחר יותר, המלחמה תהייה עדיין בעיצומה, החטופים טרם ישובו לבתיהם, עשרות אלפי מפונים יהיו פליטים בארצם, והכאב והאובדן יהיו עוד רחוקים מלהפוך צלקות, אלא יהיו עדיין פצעים פעורים לרווחה.

איל שר (צילום: קובי שרביט)

על רקע זה, אנחנו נעים בין הרצון לעצור הכל עד להפסקת הלחימה וחזרת החטפים, לבין הצורך לעשות בכל מחיר ויהי מה, על מנת לחזק את הנפש, לאחות את הקרע החברתי, לסייע לכלכלה, לספק מרחב חלימה תקווה. לתת רגע של נשימה.

ההחלטה, בסוף, היא לעשות ויהי מה. זה מה שאנחנו יודעים לעשות, זאת חובתנו, וזאת תרומתנו. נותרה השאלה מה לעשות, איך, איפה ומתי.

היה לנו ברור שאנחנו רוצים לרדת לדרום, להיכן שהבור נפער.

היה לנו ברור שאנחנו רוצים לעסוק במציאות הכואבת. לאפשר עיבוד, ונקודת מבט, דרך הפריזמה של יצירה, להציע סולמות ליציאה מהבור. להחזיר אליו את המים.

הרגשנו שאנחנו רוצים לפעול יותר בשקט, קרוב, אינטימי. ביחד אמיתי.

וידענו שאנחנו צריכים לזוז מיוני לזמן מאוחר יותר בשנה, לתת למרחב הזמן לעשות את שלו. ועדיין לפעול בתוך שנת האבל.

כך, נפתח את הפסטיבל במרכז אדמה בשדרות, '7 בום', 'windless' ו'היללה'; במועצה אזורית אשכול נעלה בבכורה את 'מקום לגור בו' של תיאטרון העוטף בבימויו של אמיתי יעיש; בקיבוץ דורות נעלה את 'אנשי המוזיקה', ו'יותר מ-שיר אחד' יוצג בהיכל התרבות באופקים. מפגש מיוחד של הפילוסופית-רבה רפורמית דלפין הורבייר עם חיה גלבוע וסיוון טלמור יתקיים במרכז נווה שכטר בתל אביב, ובמושב לכיש, לקהילות קיבוץ ניר עוז שהתמקמו באופן זמני בכרמי גת. האירוע פתוח כמובן גם לקהל הרחב.

שורה (צילום: רועי יוסף)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

תודות לתרומה מיוחדת של משרד עו״ד MEI Law, כל הכרטיסים בדרום מוצעים לקהל בעשרה שקלים בלבד. כל המופעים בדרום סולד אאוט, כשהקהל מורכב הן מתושבי הדרום והן מתושבים שיגיעו לאזור במיוחד כחלק מהרצון לחזק את תושביו, וזה נפלא. מתנת העיר ירושלים לנגב המערבי.

שבוע לאחר מכן, ב-17 לחודש, הפסטיבל יפתח בביתו מזה עשרות שנים, בתיאטרון ירושלים, עם אותם מופעים שהוזכרו, ועוד חצי תריסר מופעים בלעדיים לירושלים, שכולם, כמו בדרום, מתמלאים במהירות שיא, וזה לא פלא בהתחשב בפנינים הנפלאות שבתכנית – שלומי שבן ואביתר בנאי במסגרת יום אחד, אירוע משך בן 24 שעות, בהן קהל ויוצרים נמצאים יחד על הבמה, ללא ההפרדה המסורתית בין צופה למופיע, יממה שלמה בה שלל יוצרים מגיבים למציאות המקיפה את כולנו (ניתן לרכוש כרטיס לכל ה־24 שעות או לבחור את אחד מחמשת הפרקים השונים).

נוגה פרידמן ומקהלת גיא בן הינום (צילום: נעם אמיר)

ערב משותף וחד פעמי של דיקלה, מצוידת בהרכב של תשעה נגנים, מבצעת את האלבום האלמותי שלה, ״אהבה מוזיקה״, בעיבוד מוזיקלי עכשווי, בשיתוף עם יסמין גודר ביצירת מחול חדשה לשמונה רקדניות.

אחרי ההצלחה הסוחפת של המופע בפסטיבל 2023 ולבקשת הקהל, 'יותר משיר אחד', עיבוד בימתי מקורי של ההסכת המצליח של כאן – תאגיד השידור הישראלי, עם ביצועי לייב מרגשים של גלי עטרי, דני בסן, אלי לוזון, נדב הולנדר, מאיה קוסובר וניר גורלי, קטעי ארכיון נדירים, ושלושה סיפורים הנארגים למופע מרהיב, בשיתוף עם כאן – תאגיד השידור הישראלי ובתמיכת הקרן לירושלים.
.
וכמובן ברי, קרולינה, אלון עדר ועלמה גוב באנשי המוזיקה, מופע משותף עם הנערות המוזיקליות המוכשרות בטירוף מהעוטף, טליה דנציג, יערה כהן ואחרות – מופע שיתקיים ברחבת תיאטרון ירושלים תחת כיפת השמיים, בפני כ 850 איש, בשיתוף עיריית ירושלים והקרן לירושלים.

את התוכנית סוגרים מופעים שעוסקים באופן ישיר ומעורר השראה בטרואמה ובאובדן – 'שורה' של רועי יוסף, 'בוקר שלא נגמר' של נורית דרימר, ו-'100 גברים' של הדס נוימן.

"יום אחד" – אביתר בנאי (צילום: תמר חנן)

הפסטיבל נוגע השנה בעומקים שלא חלמנו שנגע בהם, ולוואי ולא היינו צריכים, על מנת ליצור סדרת פעולות אמנותיות מקוריות המגיבות בשקט וברגישות למציאות הכואבת, בתקווה לסייע בדרך האמנות בעיבוד הטראומה ובתהליך הריפוי. להגביה את המבט ואת האמונה לעתיד משותף טוב יותר לכולנו: בין הלילות והימים, הוא בא לזרוח בעינינו (נתן אלתרמן, ערב עירוני).

לימים שקטים, אמן.