הפינה ההיסטורית: עלייתו ונפילתו של בית התרבות המרכזי של ירושלים

השבוע באודיטוריום המחודש של בית טיילור בקרית היובל, התקבצו למעלה מ-200 מוזמנים, להקרנת בכורה של הסרט "קולנוע אדיסון – סיפור אהבה", מה שהוביל לפרץ של נוסטלגיה – אולי אף געגוע. הערב, יש לציין, נפתח בדברי הוקרה למפיקים על ידי סגן ראש העיר יוסי חביליו, מחזיק תיק התרבות בעירייה.

משנת הקמתו ב-1932 ועד סגירתו ב-1995, היה זה אולם המופעים והקולנוע החשוב ביותר בירושלים. באולם נערכו הצגות תיאטרון, קונצרטים, מופעים של זמרים ידועים מחו"ל ומהארץ, להקות ריקודים ובדרנים – והוקרנו בו מיטב הסרטים. כמו כן שימש המקום לכינוסים חברתיים ופוליטיים.

אדיסון היה סמל להתפתחות התרבותית של העיר, והצטיין בחזיתו המפוארת, באדריכלות המודרנית, ששילבה אלמנטים מזרחיים ואירופאים. ממדיו העצומים הזכירו את בנייני הפאר של האופרות והתיאטראות הלאומיים באירופה. היו בו 1,200 מקומות ישיבה, והותקנה בו מערכת מיזוג מרכזית – שהיתה אז הראשונה בירושלים.

מבנה קולנוע אדיסון בשנות ה-50 (צילום: באדיבות מפיקי הסרט 'אדיסון – סיפור אהבה')

בונה התיאטרון הקבלן משה יוסף מזרחי ובניו, לא חסכו גם בעיצוב הפנים – התקרה הגבוהה, היציע המרווח, תאי צפיה למכובדים, וילונות ענק כבדים, הכיסאות המצופים בבד קטיפה אדום, הבמה רחבת הידיים עם מסך ענק כבד בצבע בורדו – כל אלו העניקו הרגשת התרוממות רוח לנכנסים. במבואת הכניסה המפוארת היו מראות ענק – בהן השתקפו כל באי שכבת העילית שבאו למופעים ולקונצרטים.

האולם ומבואת הכניסה, עוצבו על ידי האדריכלים הידועים דן ורפאל בן-דור, וחזית הבניין הסימטרית, עם משקופי אבן מסוגננים ותומכות האבן הבולטות תוכננו על ידי המהנדס רייטן ובניו. התיאטרון נבנה ב"עבודה עברית", על ידי קבוצת פועלים וסתתים, אנשי העלייה השלישית, שהתגוררו כקומונה בשכונת בית הכרם. מעל לחזית הכניסה נקבע לוח אבן, השמור עד היום ועליו חקוקה הכתובת: "התיאטרון נבנה על ידי מ' י' מזרחי ובניו תרצ"ב 1932".

האולם באדיסון (צילום: באדיבות מפיקי הסרט 'אדיסון – סיפור אהבה)

התיאטרון נקרא על שמו של תומס אדיסון, כמחווה לממציא הגדול והמפורסם בזמנו בעולם, וממייסדיה הבולטים של תעשיית הקולנוע – שנפטר מספר חודשים טרם קיום טקס חנוכת הבניין. בטקס, שהתקיים ב-5 בינואר 1932, השתתפו חמישים זמרים ידועים, האולם קושט חגיגית והותקנה בו תאורה בשלל צבעים. בטקס נכחו ראשי הממשל הבריטי, בכירי עיריית ירושלים, נציגי המוסדות הלאומים ונכבדי העדות השונים. את דברי הפתיחה נשא ידי איתמר בן אב"י (בנו של אליעזר בן יהודה, א"ק) ותזמורת ביצעה את האורטוריה "אליהו" מאת פליקס מנדלסון.

למרות הקור ששרר אז מחוץ לבניין, הצטופפו ירושלמים רבים כדי לנסות ולהאזין לקולות הזמרים שבקעו ממנו. טור מכוניות של רמי המעלה, הקיף את המבנה שהיה ברחוב ישעיהו 16 פינת בליליוס – בלב שכונת זיכרון משה. התיאטרון נבנה על שטח רחב ממדים, שהיה ממול לבית הספר למל. אולם אדיסון ב-63 שנות פעילותו היה אבן שואבת לציבור החילוני שוחר התרבות הירושלמי. התקיימו בו הצגות תיאטרון של הבימה, הקאמרי, האוהל, הצ'יזבטרון והמטאטא. ב-1936 נערך במקום קונצרט התזמורת הפילהרמונית הישראלית (הארצישראלית) – בניצוחו של ארתורו טוסקניני, שהיה הראשון שהועבר בשידור ישיר בתחנת קול ירושלים. ב-1937 ערכה התזמורת הסימפונית הארצישראלית, קונצרט חגיגי לרגל הכתרתו של המלך ג'ורג' השישי, בנוכחותו של הנציב העליון הבריטי. הכתלים קושטו בדגלי אנגליה ושל המוסדות הציוניים, ובפינות האולם ובכניסות ניצבו חיילים בריטים חובשי כומתות אדומות ובידיהם תת-מקלעים, מהחשש לפיגוע ראווה מצד המחתרות.

מבנה קולנוע אדיסון כיום (צילום: אדם אקרמן)

בשנות ה-50 וה-60 היה התיאטרון בשיא גדולתו עם מופעי תרבות ובידור מקומיים ובינלאומיים, שכללו מוזיקת פולקלור, רוקנרול וג'אז. בקונצרטים כיכבו האמנים הנודעים יאשה חפץ, אוטו קלמפרר, יהודי מנוחין וברוניסלב הוברמן. כמו כן, נערכו מופעים של קליף ריצ'רד, דני קיי, ג'ולייט גרקו, מרתה גרהם, לואי אמסטרונג, ליונל המפטון, חוזליטו, הרי בלפונטה, מרינו מריני, ולהקת הקומפניון דה לה שנסון. זכורה לכל, הופעתה המרגשת של חנה רובינא ב-1937 במחזה הדיבוק.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

בין המחזות הישראלים שהופיעו על הבמה המפוארת, היו "קזבלן" עם יהורם גאון ו"שיער" עם צביקה פיק. להקת המחול בת שבע הלהיבה את הקהל וכן היו אהודים מאוד הזמרת ברכה צפירה והזמר בני ברמן. האולם המיתולוגי, זכה גם להופעות של הזמרים ממוצא מצרי, שהיו ידועים ואהובים בכל העולם הערבי – אום כולתום ופריד אל אטרש. בו זמנית הוסרטו באדיסון, מיטב הסרטים הקלאסיים בהקרנות בכורה בירושלים, ובשנותיו האחרונות הוקרנו בו סרטים הודים, פרסים וטורקיים רוויי רומנטיקה וסוחטי דמעות, על מנת למשוך את הקהל שהחל להתמעט.

התמונה הפותחת את הסרט 'אדיסון – סיפור אהבה) (צילום: באדיבות המפיקים)

הסרט על קולנוע אדיסון, שהוקרן כאמור בבכורה בבית טיילור, מסופר דרך עיניה של הגיבורה – נילי ערבות, בתו של מקרין הסרטים אברהם עזריאלי, שעבד במקום שנים ארוכות עד לפרישתו. בהתחשב בעבודתו, המשפחה עברה להתגורר בסמוך לקולנוע ברחוב דוד ילין, ונילי, שהיתה אז בת 9 החלה להתרוצץ באולם הענק וחוותה את ההתרגשות של הקהל במופעים ובסרטים. ממול לחצר ביתם, התגורר נער בן גילה, שעימו חוותה את אהבתה להיכל אדיסון. בית הקולנוע נראה להם כטירה והם בילו בו שעות ארוכות בצפייה בסרטים ובעבודת אביה, בחדר ההקרנה. במפתיע משפחת הנער עקרה לאוסטרליה, ונילי איבדה את אהבת נעוריה. היא ומשפחתה היו עדים לראשית ההתחרדות של שכונת זיכרון משה ולהתנכלויות החרדים, שהלכו וגברו כלפי התיאטרון. המבנה החילוני ותכניו, נגדו את אורח חייהם ונראה להם כפוגע בדרך החינוך של ילדיהם. ההפגנות מול אדיסון הפכו לאלימות והתבטאו בהצתות, ניפוץ זגוגיות והפרעת למכירת כרטיסים טרם יציאת השבת. הידרדרותו של הקולנוע היתה גם חלק מהתהליך, שפקד את כל יתר בתי הקולנוע במרכז העיר – ציון, עדן, תל אור ואוריון. האולמות נסגרו בהדרגה בשל חדירת הטלוויזיה לכל בית, הקמתן של ספריות וידיאו ופתיחת קניוני ענק, ששילבו גם בתי קולנוע במתחמם.

בשל התפתחויות מודרניות אלו ומיקומו בלב שכונה שהפכה לחרדית, איבד אדיסון מיוקרתו והחליף מספר בעלים. בשנת 1982 רכש אותו איש העסקים הירושלמי, משה דדש, שהגיע להסדר עם החרדים, שהקופה תפתח במוצאי שבת, כשיופיעו שלושה כוכבים בשמים. דדש הביא את מיטב הסרטים המודרניים כדי למשוך מבוגרים ונוער, רכישת הכרטיסים זינקה תחילה, אך שוב לא ניתן היה להחזיר את בית הקולנוע לגדולתו. השלאגרים הקולנועיים שדדש הביא – "גריז", "שגעון המוזיקה", "אי.טי" ואחרים – לא הצליחו להאט את קצב הדעיכה. המשך ההפגנות של החרדים, בעיקר של הפלג הקיצוני "נטורי קרתא" – הביאו להחלטה של דדש למכור את התיאטרון.

הנשיא יצחק בן צבי ורעייתו בהצגת הבכורה של המחזה 'אנה פרנק' (צילום: באדיבות מפיקי הסרט 'אדיסון – סיפור אהבה')

קולנוע אדיסון נסגר סופית ב-1995. הבניין עמד בשיממונו עד שב-2004, לאחר מו"מ מיגע נמכר הנכס תמורת כ-4 מיליון דולר לחברת "קרית יואל" (ע"ש יואל טייטלבוים האדמו"ר מסאטמר). בהתערבות המועצה לשימור אתרים – העירייה הקפידה על כך שחזית המבנה של אדיסון תשמר וכי אבן הציון משנת 1932 תישאר במקומה. רק בשנת 2014, נחנכו שני מבני המגורים שנבנו מאחורי החזית, למשפחות חסידי סאטמר.

בסרט, שאת התסריט כתבה נילי ערבות, והבימוי, העריכה והצילום נעשו על ידי רחלי גל אור (שעבדה שנים רבות ברשות השידור) – חוזרת נילי למחוז נעוריה, לשכונת זיכרון משה. היא מנסה להידפק על דלת המשפחה הדתית, המתגוררת בבית בו גדלה, לצרכי צילום – אך נדחית. נילי מתעדת את השינויים שחלו ברחוב, תוספות הבנייה שנעשו, החצר שהשתנתה ומשתהה בכניסה למבנה לשעבר של תיאטרון אדיסון.

בפרויקט המגורים של סאטמר נשמעת שפת היידיש ואימהות חרדיות מוקפות בילדיהם ודוחפות עגלות תינוקות, חולפות על פנייה. זיכרונותיה הנוסטלגיים מתעוררים באשר לשתי אהבותיה: אדיסון והשכן הצעיר בן גילה. בראותה את מקום התיאטרון שמלבד קיר החזית, לא נותר זכר ממנו וקירותיו נכתשו עד דק – היא נזכרת בתוגה באהבת חייה הראשונה שהתפוגגה, ועדיין מכרסמת בנפשה.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".