מועדון ה-27 הוא מטבע לשון לאמנים ומפורסמים, בעיקר מסצנת הרוק הבינלאומית, אשר מתו כשהם בגיל 27 בלבד. המושג הפך לביטוי שגור וידוע בתרבות הרוק, בעיקר האמריקאית אבל לא רק, וזאת משום שבמועדון חברים כמה מהאמנים שנחשבו לגדולים ולמובילים בדורם, ביניהם ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון (הדלתות), בריאן ג'ונס (הרולינג סטונס), קורט קוביין (נירוונה), איימי ויינהאוס ורבים אחרים.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר" [email protected]
אל המועדון הזה הצטרף השבוע מותג ירושלמי – בר הבולינט אשר סגר את שעריו אחרי 27 שנות פעילות. שעות ספורות אחרי הסגירה של הבולינט, ניתן היה למצוא בערך הישראלי בויקיפדיה של מועדון 27 את הבולינט (שמאוחר יותר הוסר משום שלא מדובר באמן).
- סגירת הבולינט – סממן נוסף להצטמקות הסצנה החילונית בירושלים
- הבולינט? השמועות על מות החילוניות הירושלמית היו מוקדמות מדי
אז כמובן שהבולינט אינו משתווה לאמנים בסדר הגודל של הנדריקס, מוריסון, קוביין ויינהאוס ועוד, אבל עבור ירושלמים רבים הוא היווה במשך שנים רבות אי של שפיות בתוך כל הכאוס הירושלמי המוכר והאהוב. מלחמות, פיגועים, מבצעים ומאבקים על אופיה של העיר – הכל עבר על הבולינט והוא פרח והפך לאחד הסמלים הבולטים של החילוניות הירושלמית.
"יותר מאשר האוכל שנמכר בו והעובדה שבבולינט מכרו חמץ גם בפסח, מה שהפך את הבולינט לסמל חילוני מובהק היה המאבק שניהל שחר לוי, הבעלים של הבולינט בשיא פריחתו, לטובת ממכר חמץ בפסח", נזכר השבוע איש חיי הלילה אבי גולדברגר, מבעלי 'התקליט', 'הקסטה' ו'הווידאו'. "שחר הלך עם העניין עד הסוף אחרי אינספור דוחות וקנסות – הוא הגיע עם העניין עד בית המשפט – והוא הצליח לנצח את העירייה. החלטת בית המשפט אז קבעה כי אין בשום מקום איסור למכור חמץ בפסח, יש תקנה עירונית שלפיה אין להציג חמץ בפרהסיה, ועל כן הוא פסק לטובת הבולינט. וזה היה הדבר המשמעותי – כי מאז אין יותר קנסות על מכירת חמץ בפסח".
אבל הבולינט היה הרבה יותר מאשר מכירת חמץ. במשך שנים רבות הוא ריכז אליו צעירים והיה מוקד בילוי שהחייה את המדרחוב. שישי בצהריים בבולינט היו לאחד הדברים החמים בסצנה הירושלמית של סוף שנות ה-90 תחילת שנות ה-2000, עם תקלוטים, מסיבות רחוב והופעות ענק – אשר משכו מאות ואלפי מבלים.
הבולינט נפתח בשנת 1994, ובשנותיו הראשונות הוא היה רחוק מלהיות מוקד בילוי משמעותי בירושלים. בשנים הראשונות אכלס המקום בעיקר חוזרים מהודו, כאשר השינוי החל בשנת 1998, אז רכש את הבר-בית קפה שחר לוי, שניהל אותו במשך עשור.
לוי, שהיום מתגורר בקפריסין, החליט להפוך את המקום לגמרי ותחת בעלותו הפך הבולינט למוסד ירושלמי, כזה ששרד 27 שנים למרות שינויים כאלה ואחרים והחלפות בעלים.
בשיחה עם "כל העיר" השבוע מספר לוי כי "אביגיל (רעייתו של לוי, ר"ג) ואני שמענו בעצב על סגירת המקום המיתולוגי והאהוב שהיה עבורנו יותר מבית. שם הכרנו והמקום היה מפעל חיינו לתקופה ארוכה. זכינו להיות הבעלים של בולינט משנת 1998 ועד 2008 בימים יפים יותר של ירושלים".
לוי מוסיף ואומר כי "היתה אז הרבה שמחה, עשייה, מוזיקה, מסיבות וגרוב ירושלמי ייחודי. נתגעגע ונשאיר תמיד מקום חם בלב לאנשים, לחוויות ולתקופה – אך נוכל להתנחם בכך שהבולינט זכה להיכנס להיכל התהילה של הגדולים באמת, אלו שהלכו לעולמם בגיל 27 בלבד. אפילו מישהו חמוד במיוחד עידכן את הערך הזה בויקיפדיה והוסיף את בולינט לרשימה המכובדת. בום בולינט נוח על משכבך בשלום".
בפוסט שפרסמה אביגיל לוי, בת זוגו של שחר, היא כתבה, בין השאר: "תשע שנים היינו שם יחד, בקיץ, בחורף, בפיגועים, אלפי אנשים חיו איתנו בבולינט, לקוחות של פעמיים ביום, פעם בשבוע ופעם בכמה חודשים. מה שבטוח שכל הזמן היה מלא אנשים – האנשים הכי מדהימים בירושלים באותן שנים. עם הזמן פתחנו בשבת, פתחנו 24/7, פתחנו תחת ופתחנו את הלב. פגשנו מלא חברים והעסקנו אלפי עובדים. עשינו מלא טעויות, ועשינו מלא דברים נפלאים".
לוי מוסיפה ומשחזרת: "בכל שישי צהריים היה נס והמטבח הזעיר הצליח להאכיל מאות אנשים. ״מגזית ועד רימון״ הייתי קוראת לזה (רק ירושלמי אמיתי יבין), מחכים לאחת בצהריים שהפקח ילך ופותחים עשרות שולחנות שהשאלנו קבוע מהשכנים הכשרים… מסיבות רחוב, תערוכות על הקירות, די ג׳יים, ישיבות צוות, ימי כיף בים המלח ובקולנוע סמדר וביקבים, הדרכות מקצועיות וכל שנה נהיינו קצת יותר רציניים… עבדנו מכל הלב והנשמה, האמנו שאנחנו יוצרים בית לכל העובדים והלקוחות, עם המון יצירתיות ויוזמה והתלהבות וחלומות".
"לפעמים היה נדמה שבולינט הוא כבר ישות בפני עצמה שלוקחת אותנו למקומות שהיא רוצה", היא ממשיכה ומתפייטת. "כל כך אהבנו אותו. ואת החוויה, ואת הגרוב, ואת היצירה ואחד את השניה. לפעמים הרגשנו שזה טעות, לקחת אחריות כל כך כבדה על הכתפיים בגיל עשרים. המון פעמים נהננו ממש, ולפעמים פחות, אבל בסוף, בולינט עיצב אותנו והפך אותנו לאנשים עם המון חוויות וניסיון והיינו שם מאוד מאוד מאושרים. בום בולינט ותודה לך על כל מה שהענקת לנו".
בימי השיא שלו, כאמור, היה הבולינט המקום הכי חם בירושלים בימי שישי בצהריים. ממש כמו האומן 17 בלילות. מסיבות הצהריים של הבולינט משכו את כל הסלב הירושלמים וגם את האמנים המובילים – מרסדס בנד, די ג'יי האנס דה ויט מאמסטרדם, שאנן סטריט והדג נחש, קרולינה, הג׳ירפות ועוד רבים וטובים, כשתקליטן הבית היה עצמון אברהמי.
"ההיי-לייט של הבולינט היה בשישי צהריים", נזכר גולדברגר. "זה מה שהפך את המקום ליוצא דופן. כולם הגיעו לשם בדרך כזו או אחרת בימי שישי. היתה מוזיקה ברחוב, מוזיקה אלקטורינית עכשווית, הרגשה של מקום אופנתי ומודרני עם שירות טוב. היינו אז צעירים מלאי אנרגיות, וכולם היו יפים".
הבולינט בימי השיא שלו היה יותר ממסיבות שישי בצהריים. אחד הדברים היפים שהיו בו, כמו במקומות מיתולוגים אחרים בני אותה תקופה דוגמת הסטארדאסט, היה בקהילה שהתגבשה סביב המקום. הלקוחות הקבועים שהיו פוקדים את הבר בכל סיטואציה – בימים הקשים של הפיגועים בסופות השלגים ובימי הקיץ הלוהטים.
"לבולינט היה ערך מוסף", אומר גולדברגר, "זה לא היה סתם מקום – היתה קליקה תרבותית, קהילה שהתגבשה סביבו וזה היה היופי שבדבר. זה מה שהפך אותו למותג וזה מה שהשאיר אותו בחיים גם שנים רבות אחרי ששחר ואביגיל עזבו".
בשנת 2008 עזבו שחר ואביגיל לוי את הבולינט לטובת הרפתקות עסקיות אחרות בירושלים (הרסטובר מישהו?), והמקום הלך ויצא אט-אט מהשיח, אם כי העובדה שהוא נותר אחד המקומות הבודדים במרכז העיר, בוודאי במדרחוב, שפועל בשבתות ובחגים כן משכה אליו צעירים ומבלים.
בשנים האחרונות ניהל את המקום דור סירקוביץ, שנאלץ לסגור אותו מסיבות עסקיות וכלכליות.
אז איך מסכמים את 27 שנות הפעילות של הבולינט? קשה מאוד לסכם ולתמצת, אז דברי הסיום יגיעו מאביגיל לוי: "הבולינט נסגר, וזה עצוב לנו".
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
1984
מה שלא הצליחו החרדים , הצילח הקורונה..
חנה
איזו גאווה: הצליח למכור חמץ בפסח
טפו גועל נפש
יגאל
עצוב. זה שיקוף של ההדרדרות של ההון האנושי של ירושלים שזנה כבר לפני שנים רבות לתל אביב
רן
שחר לוי ארץ ישראל הקדושה פלטה אותך החוצה ימתיוון
חכם חנוכה
בולינט שמולינט.
מקום מעפן שלא היה בו כלום.
אם יש געגוע אמיתי בירושלים זה רק לאנדרגראונד
איפה הימים עם חגי שאול דני סרוגה מריו אנדריס ביטון דין הורניק עמדי חמודי חתיך בקסטר הומינר אשכולי אריק גוזלן שמרי שאול זאביק
בולניט אלק
יכ
נשמע כמו מפגע רעש רציני לסביבתו… מעניין איל פעם פאבים לא נשמעו מחוץ למקום עצמו. פלא.
כמו שצויין למעלה – האנדרגראונד היה מקום אמיצי, וכן הטאברן והקאברן בעליה של נחלת שבעה.