בשנים 2005 ו-2007 נערכה חפירה ארכיאולוגית מקיפה בראשותה של ד"ר אילת מזר בראש המדרון הצפוני של עיר דוד. בהדרגה נחשפו חלקים מבניין אדיר, שהוא השריד הגדול ביותר מתקופת בית ראשון הנמצא באזור. ד"ר מזר שוכנעה כי מדובר בשרידי הארמון שבנה המלך דוד בעזרת חירם מלך צור, ואשר נשרף בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
בשל היעדר ממצאים בולטים ומוכרים, ועדויות ארכיאולוגיות מקוטעות מתקופת המאה ה-10 וה-9 לפני הספירה, מציאת ה"ארמון" מעוררת מחלוקת בין הארכיאולוגים. תקופות אלו קרויות ברזל א' (1200 לפני הספירה, בימי השלטון היבוסי) וברזל ב' (1000 לפני הספירה– שבחלקה חופפת את תקופת הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה). שתי התקופות זכו אף לכינוי "התקופות החסרות" – שהממצאים מהן אינם מאפשרים להביא הוכחות מוצקות לגבי המבנה שנתגלה.
ארכיאולוגים ידועים כמו ד"ר ישראל פינקלשטיין ופרופ' זאב הרצוג, טוענים כי ירושלים שנכבשה בידי המלך דוד בשנת 1003 לפנה"ס מידי היבוסים, הייתה עיר קטנה ומיושבת בדלילות. ד"ר מזר נמנית על אלו הגורסים כי ירושלים הייתה מבוצרת מאוד ודוד הפך אותה לעיר בירה של ממלכה אזורית. ד"ר מזר מייחסת משקל רב לאמינות סיפורי התנ"ך על דוד ושלמה, כשולטים בממלכה חזקה. בהיעדר האפשרות לחפור על הר הבית עצמו, גם התיאוריה המציעה כי ירושלים של תקופה זו, על מקדשה וארמונותיה, שכנה רק על ההר המבוצר ולא השתרעה על שלוחות מחוץ לחומות – לא ניתנת להוכחה בעתיד הנראה לעין.
ארמון דוד – מראה כללי של שרידי הארמון (צילום: אדם אקרמן)
לדעתה של ד"ר מזר, כאשר המלך דוד כבש את ירושלים, היה שטח הארמון מחוץ לתחומי העיר הכנענית-יבוסית. קירות הענק שנתגלו במקום זכו מצוות החופרים לכינוי "מבנה האבן הגדול". הקירות הונחו על מילוי אדמה ובו מאות שברים של כלי חרס, שחלקם מתוארך לתקופת הברזל השנייה. בהסתמך על סיפורי המקרא, זיהתה מזר מבנה זה יחד עם "מבנה האבן המדורג" שחשף בסמוך פרופ' יגאל שילה בשנת 1985. לדעתה, שני המבנים היוו יחדיו חלק ממכלול ענק של ארמון דוד, שזמן בנייתם היה סביב שנת 1000 לפנה"ס. כמו כן, התיאור התנ"כי שאת הארמון בנו עבור דוד המלך הפיניקים, אשר לאחר מכן הקימו גם את הארמון עבור שלמה, נראה לה כסביר ביותר לחיזוק הממצאים בשטח.
ארמון דוד (צילום: אדם אקרמן)
מתנגדיה טוענים כי הקירות אינם שייכים למבנה אחד וחלקם מהתקופה ההלניסטית. לדעתם, העדר הרציפות והשינויים שנתגלו בשטח מהתקופה הרומית והביזנטית מונעים אפשרות לתארך את זמן הבנייה. לגרסתם, הטקסטים המקראיים שמזר הסתמכה עליהם נלקחו ללא ביקורת, כבסיס לפירוש ארכיאולוגי, ואין הוכחות ממשיות לכך שהתגלה ארמון מחוץ לחומות. ד"ר מזר מסכימה כי "מבנה האבן הגדול" יכול להיות גם מקדש או מצודה, אך לא נמצאו בשטח עדויות לפולחן והיבוסים לא בנו מצודה מחוץ לתחום העיר. אי לכך הסבירות הגבוהה ביותר היא שמדובר בארמון שלא הוקם על חורבות בניין אחר, אלא היה הראשון במקום. הארמון נקרא גם "בית מילוא" על שם המילוא שהונח לתמוך במסד שלו.
הוכחות והסברים נוספים שהביאה ד"ר מזר לחיזוק גרסתה כי הפיניקים בנו ארמון חדש לדוד, היא מצאה בפסוקים: "וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד ועצי ארזים וחרשי עץ, וחרשי אבן קיר ויבנו בית לדוד" (שמואל ב' ה יא). הקשר לפיניקים מקבל חיזוק בשני ממצאים שהיא חשפה: האחד הוא שיבוץ שנהב מסוגנן לידית של סכין (או מראה) הזהים לציפוי שנהב בקבר פיניקי באכזיב. הממצא השני הוא מציאתה של פכית מעודנת שהובאה מקפריסין. בנוסף לכך, אבני "המבנה הגדול" מתקופת דוד ושלמה מצביעות על יוקרתיות המכלול וקשרו לפיניקים.
הוכחה לעובדה שהארמון היה בשימוש עד חורבנו בשנת 586 לפנה"ס, מצאה ד"ר מזר בעובדת התגלותן בחפירותיה של הבולות (טביעות חותם) הנושאות את שמות שני שרי צדקיהו: האחת של יהוכל בן שלמיהו והשנייה של גדליהו בן פשחור, הנזכרים זה לצד זה בספר ירמיהו (לח א-ב). טבעות החותם שלהן על גבי טין נתגלו במצב טוב הניתן לקריאה, במרחק קטן זו מזו. בולות אלו הצטרפו ל-51 בולות טין שנתגלו בשטח "בית הבולות" על ידי יגאל שילה, וביניהן אחת הנושאת את שמו של גמריהו בן שפן, ששימש כשר בתקופת המלך יהויקים והיה בן דודו של גדליהו בן אחיקם.
ארמון דוד (צילום: אדם אקרמן)
כל ההנחות של ד"ר מזר לא שכנעו את הארכיאולוגים הספקנים, ובראשם ד"ר פינקלשטיין. הם ממשיכים לדבוק בדעתם כי ירושלים הייתה עיר ענייה ודלילה בתקופת דוד ושלמה, והפעילות בשטח עיר דוד הייתה דלה ומוגבלת. לדעתם, רק אחרי נפילת ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס וזרימת פליטים ממנה לירושלים, החלה העיר להתפשט אל הגבעה הדרומית-מערבית ואל השלוחה הדרומית-מזרחית. הם סבורים כי העיר הקטנה ששטחה היה בין 40 ל-50 דונם בלבד, התרכזה בתקופת הממלכה המאוחדת רק בראש הגבעה וחומה שהקיפה שטח זה. מסקנתם היא שהמבנה שחשפה אילת מזר מחוץ לחומות היה לא ארמון, אלא ככל הנראה מצודה שהגנה על הגישה למקורות המים של העיר.
גישת ביניים התומכת בגרסה כי "הממלכה המאוחדת" התקיימה ושלטה על חלקים נרחבים, לא רק באזור ההררי של ירושלים וחברון אלא גם בשפלה, מעלה פרופ' יוסף גרפינקל. לאור תוצאות חפירותיו בחורבת קייפא שבעמק האלה ב-2009, הציע גרפינקל להסתפק בכינוי ממלכת דוד ושלמה "ממלכת יהודה". הוא הגיע למסקנה כי במקום התקיימה במאה ה-11 וראשית המאה ה-10 לפנה"ס עיר אופיינית של הממלכה היהודית. לדעתו "ממלכת יהודה" הייתה אולי קטנה גאוגרפית וחלשה פוליטית בראשיתה, אך התבססה והתרחבה בהדרגה וחורבת קיפא הייתה בתחומה.
הכותב: ד"ר אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת13"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר"[email protected]
גבי לוין
הויכוח עצמו מיותר. אין חשיבות עצומה האם זה ארמון דוד או לא. למי שמאמין בהשם זה מיותר ולמי שאינו מאמין בהשם זה מיותר. המאמין צריך את הסיפור ואת ספר תהילים כהצדקה מוחלטת לאמונתו ואינו זקוק לאבן כזו או אחרת. למי שאינו מאמין בהשם הספר הוא יצירה פיוטית של אדם מאמין ומהווה מקור השראה למעשים טובים שאינם תלויים בהשם, וגם אינו זקוק לאבן לצידוקם. האבן חשובה רק לפוליטיקאים שרוצים לעשות מעשים רעים וזקוקים לאבן כצידוק למעשיהם. חבל שארכיאולוגים ישרים מתאמצים לספק צידוק למעשים רעים
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
ק