חייה של לוחמת הפלמ"ח ומהטייסות הראשונות של חיל האוויר, זהרה לביטוב, היו קצרים. סיפורה הטראגי היה לחלק בלתי נפרד ממורשת מלחמת תש"ח. בת 20 היתה בלבד בהתרסקות מטוסה ב-3 באוגוסט 1948, בשדה תעופה מאולתר בעמק המצלבה (בשטח גן סאקר של ימינו). מותה זעזע את המדינה שאך קמה.
פרסומה בא הודות לסדרת מכתבים מרגשים שהחליפה עם ארוסה, שמואל (שמוליק, כפי שקראה לו) קופמן, לוחם פלמ"ח ובן גילה – שכשנה קודם, ב-2 במאי 1947, נהרג מפיצוץ רימון בעת שאימן חניכים. הוא היה משכמו ומעלה ובעל יכולת ביטוי מעולה. זהרה המוכשרת התבלטה בשנינותה, בכושרה הגופני וביכולת מנהיגות, והדרך להתאהבות שלו בה היתה קצרה. הם תכננו להתחתן ולאחר מכן לנסוע לארה"ב ללימודים. שמואל קיבל מלגה ללימודי כלכלה ומדעי הרוח וזהרה התקבלה ללימודי רפואה.
לעדכונים אחר כל הידיעות הכי חמות>>
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באנדרואיד
הורידו את אפליקציית "כל העיר" באייפון
האסון הפרטי הכפול שנגרם בשל רימון הנפל ותקלה טכנית במטוס הקל, שהתרומם ופגע בקיר מנזר המצלבה – היה לזעזוע לאומי. סיפור האהבה העזה שפרצה בין שני הצעירים הפלמ"חניקים והדעתניים, אלו שניבאו להם עתיד מאושר, היה לאתוס לאומי-ציוני שהונצח בספרות ובאמנות. זהרה נקברה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל ושמואל קופמן נקבר בהר הזיתים.
מספר חודשים לאחר שנהרג שמוליק, זהרה שבורת הלב, התגברה על הרגשת השכול ונסעה לארה"ב ללמוד רפואה. אך כעבור זמן קצר הסטודנטית הנמרצת הרגישה את מחויבותה למאבק היישוב. היא הצטרפה לקורס טיס, שאורגן בקליפורניה על ידי מוסדות היישוב וסיימה אותו בהצטיינות. לאחר מכן היא חזרה ארצה כטייסת מוסמכת ומונתה לסגנית מפקד יחידת מטוסי תובלה בשדה דב. תפקידה היה לסייע ליישובים מנותקים להחזיק מעמד – וכן, לספק מזון ונשק לירושלים הנצורה.
באחת מטיסותיה לירושלים, היא נפגשה עם יהודה קופמן, אביו של שמוליק, על מנת לסייע לו בעריכת ספר זיכרון לארוסה. היא חזרה למטוס הקל – והצטרף אליה הטייס עמנואל רוטשטיין שהטיס אותו – ומיד לאחר המראתו ארעה התקלה שגרמה להתרסקותו ולמות שניהם. היה זה מטוס "אוסטר" מיושן מתוצרת אנגליה, שכונה "פרימוס".
המצבה של זהרה לביטוב בבית העלמין הצבאי בהר הרצל (צילום: אדם אקרמן)
בנוסף להיותה טייסת, השתתפותה של זהרה במבצע "ליל הגשרים" ופציעתה בעיניה (16 ביוני 1946) בפעולת פיצוץ גשר אכזיב, שנכשלה ונהרגו בה 14 לוחמים (היא הצליחה להימלט) – הוסיפו ממד של הילת גבורה לדמותה. סיפור אהבתה וסיומו הטראגי זכה להארה רבה, בספרה של הסופרת דבורה עומר "לאהוב עד מוות". הספר זכה לעשר מהדורות מאז פרסומו ב-1980 ושבה את בני הנוער אליהם היה מיועד. ב-2003 יצא לאור ספרו של עופר רגב "כזוהר הרקיע", שהוסיף ממד היסטורי ומחקרי לסיפור הכואב. ב-1981 הוצג על בימת התיאטרון לילדים ולנוער המחזה "שמוליק של זהרה", שהחדיר אף הוא לנוער את אנושיותם של זהרה ושמוליק ואת הערכים עליהם חונכו ומסירותם למולדת.
בירושלים זכתה זהרה לביטוב, להנצחה בסמטה הנקראת "נתיב זהרה" – המחברת בין רחוב הפלמ"ח לרחוב הטייסים (לזכר כל הטייסים שטסו לירושלים הנצורה). במכון "ליהדות זמננו" באוניברסיטה העברית, נחנך חדר לימודים על שמם של זהרה ושמואל. בקיבוץ בקרית ענבים, שהוריה זיתה ויהודה לביטוב, היו ממקימיו – ובו גדלה זהרה עד גיל 12 – היא מונצחת במחזה הנקרא "נרות חנוכה" (בו היא בגיל ארבע, כיכבה בתפקיד הראשי).
הראשונים שהגיעו למקום האסון בו נהרגה זהרה ועמנואל היו רות דיין ואחותה ראומה ויצמן. הן היו באותה שעה בבית הוריהן בשכונת רחביה , ממש בשולי העמק, וראו את המטוס מתרסק. האחיות מיהרו למקום ורות דיין תיארה בזמנו את החוויה הקשה: "הגענו למטוס ומה שראינו לא אשכח, זה היה נורא – שתי הגופות נותרו שלמות לגמרי ושכבו ליד המטוס השרוף, זהרה היתה כל כך יפה, שערותיה השחורות היו פזורות סביב פניה. שלמה אבל דוממת… הזעקנו אמבולנס".
מותה, כאמור, הכניס להלם את הציבור ואת ראשיו. דוד בן גוריון, ראש הממשלה, כתב להורי זהרה ושמואל, עם קבלו העותק הראשון, מספר הזיכרון שהם הוציאו לאור לזכר ילדיהם: "אינני יודע אם יש עוד ספר כזה לאהבה, לתפארת וליגון".
הכותב: ד"ר אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
המייל האדום של "כל העיר"[email protected]
גרשי
שנים אני חוצה מרחוב הפלמח לטשרניחובסקי, אכן סיפור מעורר השראה.