בשערי ירושלים, ברחוב דגל ראובן בשולי שכונת קרית משה, עומד מבנה ענק, שהוא ממוסדות החינוך הבולטים בארץ. על המבנה מתנוסס השלט "בית חינוך עיוורים לבני ישראל". מאז ייסודו ב-1902, משך 118 שנות קיום, הפך המקום ממוסד של חסד ומפלט אחרון לאומללים, לאחד מסמלי ירושלים הגאים, ולשם דבר בחברה הישראלית כולה.
זהו מוסד המצליח להכשיר ולחנך עיוורים ולקויי ראייה – לחיים עצמאיים. במהלך שנות קיומו התפתח למוסד לאומי, אשר אימץ שיטות טיפול והוראה מתקדמות, שזכו להוקרה בינלאומית ומהווים מקור של השראה לבתי חינוך לעיוורים בעולם כולו. המוסד משתדל לתת לחניכיו כלים לימודיים-חברתיים, המאפשרים להם להפוך ייאוש לתקווה ודרך אל חיים בכבוד והשתלבות בקהילה.
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת 17"
"כל העיר" ירושלים – גם באינסטגרם
תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]
בעשרות השנים לקיומו יצאו ממנו בוגרים רבים, בהם מורים ומרצים, עובדים סוציאלים, פסיכולוגים, אנשי הייטק, עורכי דין, טלמרקטינג, עובדי מפעלים שונים, מרכזנים, מרפאים אלטרנטיביים, מסז'יסטים, מכווני כלי נגינה ועוד. בשנת 2002, כאשר מלאו 100 שנים להקמתו של בית חינוך עיוורים, זכה המוסד שיונפק בול לציון אירוע זה, ועליו הודפסה בכתב ברייל, המילה "ישראל" ובשובלו נראים ארבעת בנייניו. כמו כן הוטבעה מדליית יובל ה-100, הניתנת למישוש בכתב ברייל, בה הובלטו בנייני המוסד על רקע אתרים המסמלים את ירושלים.
רעיון הקמת המוסד צץ במוחו של סוחר בעיר העתיקה, נחום נתנזון ביושבו בפתח חנותו ברחוב היהודים, בחורף גשום מאד ב-20 בינואר 1902, עם ידידו העסקן מנחם וולפנזון. לפתע הם ראו ילד יהודי עיוור חוצה את הסמטה, וגמל עמוס במשא, שעבר במקום, הפילו ורמסו. האירוע הקשה וצרחות הילד החרידו אותם והם רצו להגיש לו עזרה. וולפנזון החליט לקחת את הילד לביתו שבשכונת "אבו בסל" מחוץ לחומות, ולחפש את הוריו. נתנזון סיפר על האירוע לידידו, ר' אברהם משה לונץ, שהיה חוקר ארץ ישראל, מו"ל, סופר וגיאוגרף ידוע, שגם אחרי שהתעוור בגיל 25 המשיך בכתיבה וניהל בית דפוס. בו ביום – וביחד עם נתנזון – הם החליטו להקים מוסד יהודי לילדים עיוורים (עד אז היה בעיר רק מוסד נוצרי מסיונרי לעיוורים). בקול קורא שהפיצו הם כתבו: "נייסד בית חינוך אשר יתקבלו אליו נערים עיוורים מגיל שש ומעלה… למען יתפרנסו מיגיע כפיהם ויהיו לאנשים מועילים לחברת אדם".
הבריכה האולימפית בבית חינך עיוורים |(צילום: ד"ר אדם אקרמן)
הם החלו באיסוף תרומות להקמת המוסד, ואכן הכספים זרמו והחזון מומש. לונץ היה למנהלו של המוסד עד לפטירתו בשנת 1918. לאחר שנת פעילות אחת בבית הפרטי, הוחלט לקלוט גם ילדות עיוורות – ונשכר מבנה מרווח ברחוב הנביאים פינת מונבז. הילדים העיוורים, שברובם באו מבתים עניים, קיבלו חינוך דתי וגם למדו ידיעת הארץ, היסטוריה, חשבון – וקריאה וכתיבה בכתב ברייל. כן עסקו החניכים בהתעמלות, בזמרה ובנגינה על פסנתר וכלים נוספים. נשכרו מורים לעבודות יד, אשר לימדו אותם מלאכות כמו קליעת סלים, כיסאות ומגבעות מקש מערבי נחל, ייצור מחצלות לניגוב נעלים ואגידת מברשות מכל המינים – וכן סריגה, טוויה ואריגה. פרי עבודתם נמכר בחנויות, בשווקים ולמוסדות שונים.
מראשית שנותיו זכה המוסד לסקירות מלאות התפעלות בעיתונות ושבחים מכל מי שביקר במקום. כגוף עיוורים אומללים (סומא חשוב כמת אמרו חז"ל) להיות בני אדם חיים והמסוגלים להתפרנס מעמל ידיהם במקום להיות רק מעמסה על הציבור. החניך הראשון שלהם, שבתאי ניסנבוים, שהוא הילד שנפגע על ידי הגמל, שהה שנים רבות במוסד עד שבגר והתחתן עם אשה רואה. לזוג נולדו שלושה ילדים ולמחייתו עסק במכירת מטאטאים ומברשות. הוא נפטר בגיל 81 ועל מצבתו נכתב תיאור חריג "שבתאי ניסנבוים – סגי נהור".
בול של בית חינוך עיוורים שהונפק לרגל שנת ה-100 של המוסד שעליו כיתוב גם בכתב ברייל (צילום: באדיבות בית חינוך עיוורים)
בשנת 1932 עבר בית החינוך לעיוורים לבניין המודרני, שנבנה בקרית משה, עם 47 עוורים ששכנו בין כתליו. הבניין תוכנן על ידי האדריכל בנימין חייקין (צ'ייקין) מתוך הבנה לצורכי העיוורים; פרוזדורים רחבי ידיים, מדרגות רחבות וקווים ישרים להתמצאות קלה יותר. בהדרגה השתכלל המוסד והתאים עצמו לצרכים מודרניים של האוכלוסייה הנזקקת לו, כולל בניית אודיטוריום לכנסים קונצרטים והרצאות.
בהמשך הוקמה חטיבה שיקומית, שכללה את בית ספר, פנימייה ותוכניות שיקומיות וחינוכיות לילדים ומתבגרים עיוורים מכל הארץ. החטיבה לשירותי הקהילה פיתחה מרכז ספורט עם בריכת שחיה, אולפן הקלטות ומפעלי שיקום ונופש לרווחת העיוור הבוגר. בעידן הווירטואלי והדיגיטאלי, התחיל המחשב לתפוס מקום מרכזי לקריאת מפות ולגלישה ברשת – וזאת באמצעות "עכבר" מיוחד עם תרגום לכתב ברייל. החניכים שולטים הייטב גם בטלפונים ניידים עם כתב ברייל ולוחיות מגע מיוחדות. המחשב והסמארטפונים היו עבור הציבור העיוור בבחינת מתנה משמיים.
מרבית הצעירים העיוורים וכבדי הראייה לומדים בבתי ספר רגילים. במוסד ישנם חניכים רבים, אך עוד מאות עיוורים מרחבי הארץ נהנים משרותי המוסד והתוכניות השונות שהוא מציע. תלמידי בית החינוך לעיוורים מקבלים הכנה לחיים באמצעות נגריה, לימוד בישול ונהנים משיעורי תרפיה באמצעות מוזיקה, אומנות וטיפול בבעלי חיים בפינת החי.
שחקנית כדור-שער (צילום: באדיבות בית חינוך עיוורים)
אין כיום עיוורים רבים בארץ – וזאת מאז שהודברה מחלת הגרענת הזיהומית, שפגעה ברבים עד תחילת הטיפול ההמוני בפניצילין בשנות 1940. המוסד מהווה מרכז רב שירותים לעוד כ-250 עיוורים ברחבי הארץ, אשר באים למקום לשנתיים ולומדים כיצד להשתלב בחברה המודרנית. תלמידי המוסד מצטיינים בענפי ספורט שונים – בעיקר משחק "כדור שער" (עם פעמון בתוך הכדור) – המשוחק באולם רחב ממדים עם שערים.
במרוצת השנים, המוסד בקרית משה זכה לביקורי אישים רמי מעלה – אך הביקור המרגש והזכור ביותר היה של הלן קלר ב-1952 (סופרת ופעילה חברתית אמריקאית שהתמודדה מגיל צעיר מאוד עם היותר עיוורת ואילמת-חירשת).
מקהלת המוסד מנעימה בשירתה ובנגינתה לבאי כנסים רבים בארץ. ב-2018, באיחור רב, ראה אור ספרו של מנחם מיכלסון "רואים את הקולות" – ספר המאה להקמת המוסד – המלא בסיפורים מרטיטים ומגולל את סיפורו המופלא של בית החינוך המיתולוגי. נעמי שמר, בביקורה במוסד ב-1993, הביאה שיר במתנה "מי ידליק" – שהיה ללהיט ושורתו הראשונה המתחילה במילים "ההולכים בחושך ראו אור גדול" – היתה למוטו לצוות ולחניכים.
* ד"ר אקרמן הוא מחבר הספרים: 101 אתרים בירושלים ו ירושלים המסתורית -99 אתרים חבויים
בת מאיר
הבניין תוכנן ע"י אדריכל מאיר רובין ז"ל.
יש לנו את התוכניות.
יואב עצמוני
בית חינוך עיוורים היה מקום מרכזי בעלילת הספר "בביתו במדבר" של מאיר שלו.
כך התוודיתי אני למקום, בצורה הציוריות והנפלאה ביותר, המאפיינת כל כך את מאיר שלו.
בספר מסופר על ידידות נפלאה בין אישה עיוורת מבית החינוך, לבין אישה המתגוררת בסמוך ובנה הצעיר.
האישה העיוורת מלמדת את האישה האחרת להשתמש בחושי השמיעה, המישוש, הריח והטעם.
המקום מתואר כמקום שנבנה כך שיעורר מאוד את שאר החושים בגוף, בהיעדר חוש הראייה.
בכך הפך להיות מקום מסתורי וקסום בעיני המתגוררים באיזור.