ליווי רוחני, טיפול והוראה
עמליה עפרת חיה את עולם הרוח מילדות. היא גדלה במשפחת אמנים ומחפשים רוחניים. פילוסופיה ושאלות רוחניות על מהות החיים היו חלק אינטגרלי מהשיח בבית. אמה, חיה יעקב-ברנר היתה פסלת, ואביה, יוסף יעקב, היה צייר. משאבים, שקיבלה מהוריה, בנוסף לחיבור האישי שלה עם הרוחי איפשרו לה לצמוח בעתיד להיות מטפלת, מורה ומלווה רוחנית. היא למדה פילוסופיה כללית ומחשבת ישראל באוניברסיטת תל-אביב במסגרת עתודה אקדמית לתואר ראשון, עשתה את שירותה הצבאי ב"מערכות" – הוצאה לאור צבאית, והמשיכה ללמוד לתואר שני באוניברסיטה העברית. עמליה למדה לימודים אזוטריים מגיל עשרים. היא הצטרפה לתנועה רוחנית, שנוסדה בארץ, בתקופה שבה רק התחילו להתעסק בידע אזוטרי, לפני כארבעים שנה, ולמדה שיטות טיפול שונות, כגון, הילינג, דמיון מודרך, היזכרות עמוקה (שיחזור גלגולים), L.B.L life between lives)) ופסיכולוגיה טראנספרסונלית. בנוסף למדה אסטרולוגיה, חשיבה הכרתית על פי שיטת ימימה ושנים רבות לומדת אנתרופוסופיה.
בשנות העשרים והשלושים לחייה עסקה עמליה בתיאטרון בובות למבוגרים יחד עם בן-זוגה, הדס עפרת, אמן וחתן פרס ישראל לאמנויות הבמה בשנת 2016. בין השנים 1984-86 הם חיו שנתיים ביפן. שם למדה עמליה כמה מן האמנויות המסורתיות היפניות: טקס-תה, סידור פרחים וריקודים עתיקים. כשחזרו מיפן הקים בן-זוגה את בית-הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. שם לימדה עמליה לאורך שנים קורס בינתחומי בשם "חשיבה סימבולית".
עמליה החלה לעבוד בטיפול ובהוראה לפני כשלושים שנה, ובליווי לקראת סוף החיים לפני כשבע שנים לאחר שלמדה בשלושה מקומות שונים. מה שמעסיק את עמליה בשנים האחרונות הן דרכים בטוחות להרחבת התודעה. כמטפלת היא מעבירה אנשים מסעות פנימיים, כדי שיכירו את ה"גיאוגרפיה הנפשית-רוחית" שלהם.
ליווי רוחני: עמליה עפרת. צילום באדיבות עמליה אפרת
הגעתי אל עמליה לטיפול בשיטת "המסע הפנימי". מדובר בשיטה שמעבירה אנשים תהליך עוצמתי באמצעות כלים כמו דמיון מודרך, נשימות, הרפיה, תשומת-לב וקשב. השיטה עוזרת לחשוף את החומרים הנפשיים והרוחניים של המטופלים. נכנסתי אל הסטודיו הנעים שלה בירושלים, יצירות אמנות וספרי שירה עיטרו את המרחב, עמליה קיבלה את פניי בחיבוק ושקט מלא עוצמה, ואני שנוטה שלא לסמוך על אנשים מהר מדי, הרגשתי בטוחה כבר בדקות הראשונות של הפגישה. נשכבתי על מיטת הטיפולים, מתח תקף אותי, וברגישות אין קץ עמליה כיסתה אותי בשמיכה חמימה, והרגיעה אותי במילותיה העדינות. הטיפול התחיל בתשאול קצר כאשר אני שוכבת בעיניים עצומות. עמליה מכוונת אותי על מה להתבונן בקצב איטי. נדהמתי מהיכולת שלה להדריך את ה"מסע הפנימי" בקצב הנכון לי ובגבולות המתאימים לי. החוויה איפשרה לי לשחרר שליטה, להתמסר לרגע ולהיכנס עמוק לתוכי. תוך כדי ההדרכה, עמליה מזהה דפוסים ואמונות שחוזרות בחיי מתוך הסיפורים שעולים. צפים בתוכי תמונות, זכרונות, ואולי גם סיפורים מגלגולים קודמים. הרגשתי שאני שותפה מלאה למהלך הטיפול, ה"אגו" לא שיחק תפקיד אצל עמליה. אני נכנסת לסוג של מדיטציה עמוקה, כשתובנות ומחשבות לא מודעות עד אותו הרגע, יוצאות ממני ללא מאמץ. בסיום הטיפול שערך כשעה וחצי, הרגשתי שחוויתי מסע פנימה שנע בין עולמות תודעה, והתעוררתי ממנו בתחושה נקייה יותר, רפויה ומחוברת יותר למהות האמיתית שלי. נפרדנו בחיבוק אוהב וקבענו מועד להמשך הטיפול.
מהי ההבחנה בין ליווי, לטיפול ולהוראה?
"מגיעים אלי אנשים החולים במחלה מאיימת חיים, בנוסף לאנשים המתמודדים עם אתגרים אחרים כגון, אובדן, או אירוע בחיים, הדורש אוזן קשבת, יד תומכת ורצון לא להיות לבד במקום הזה. אני מלווה נשים לקראת לידה, זוגות הנמצאים בקונפליקט, אנשים שאיבדו אדם קרוב להם, ולהבדיל, גם חיתנתי זוג בטקס נישואים אלטרנטיבי. נפגשנו במשך כחצי שנה כדי להבין מהו טקס, מהי זוגיות, מהי אהבה, ויצרנו ביחד את הטקס הנכון להם. כל זה קשור לליווי.
"טיפול הוא דבר אחר, הדורש בנוסף לליווי גם הבנה איך לעזור למטופל לעשות עבודה פנימית, להשקיע בעצמו למען התפתחותו. ההבנה הטיפולית שלי היא, שאירועי החיים מהווים חניכה עבור היחיד. יש צורך להבין מהי החניכה שלו, מי הוא אמור להיות, אם הוא יסכים להשתלם דרך אירועי חייו. כל מה שקורה בחיינו מחנך אותנו, ועלינו להבין זאת, כדי להיות יותר ממי שאנו כיום, לפענח את הפוטנציאל הרוחי שלנו, המבקש להתגלות דרך האירועים המכוננים של חיינו. בטיפול אני עושה את ההבחנה בין המימד הנפשי הסוביקטיבי לבין המימד הרוחי האוביקטיבי. אף אדם איננו רוצה לחוות קושי בחייו, אבל אין אדם, שלא חווה קושי, ומנקודת-מבט רוחית הקושי נועד ליצור השתלמות כלשהי בחיינו.
"והוראה, גם זה עניין אחר ומרתק – להעביר הלאה גופי ידע, שקיבלה האנושות ממורים שונים לאורך חייה, כדי לקבל השראה לחיים נכונים. זה יכול להיות דרך מיתוסים, טקסטים מקודשים, אגדות ותורות רוחניות מודרניות כמו של ג"א גורדייף ורודולף שטיינר. כיום אני מלמדת בעיקר ביוגרפיה, שצמחה מתוך האנתרופוסופיה, זו דרך להסתכל על חיי האדם מתוך ראייה רוחית. אך לאורך השנים לימדתי נושאים שונים, כגון: 'טארוט', מיתולוגיה, חוקי היקום ועוד. מילדות אני בחיפוש. מעולם לא הפסקתי לשאול שאלות באינטנסיביות. לא סתם קוראים לי עמליה, כי אני עמלה למצוא את התשובות, ולעבוד את השם בדרכי הייחודית", היא מוסיפה בחיוך. "אני אדם בעל הוויה דתית, אם כי אינני שומרת מצוות".
מהי החשיבות של השיח על המוות כחלק מן הליווי הרוחני?
אחת השאלות המרכזיות שליוו את עמליה במהלך הדרך שלה, היא מה קורה לנשמה אחרי היפרדותה מן הגוף הפיזי. "מה שקורה היום הוא שאנשים רבים חיים בהכחשה מוחלטת בנוגע למוות, גם אם הם חולים במחלה סופנית", היא מסבירה. "כשאדם מתחיל להתעניין בנושא במהלך הליווי הרוחני, אני מעיזה להציע גם, שאולי המוות איננו סוף, אלא סף. סף הפותח שער למימד אחר. אבל בעיקר אנחנו מנסים לצאת למסע ולחקור ביחד את האמונה של המלֻווה, לגלות את המשאבים הרוחניים שלו, להציע שלום פנימי, לסגור קצוות פתוחים, ליצור פיוס, שלווה ושלום עם הקרובים, מצד אחד, והשלמה, עם כך, שהחיים בצורתם הנוכחית אמורים להסתיים, מצד שני.
"בסופו של דבר החיים כוללים מוות כל הזמן. אנחנו נפרדים כל הזמן ממשהו. מוות הוא חלק אינטגרלי מהחיים. החזון שלי, שהשיח על המוות יתחיל כבר בגיל צעיר. לילד מת דג באקווריום, הוא חווה את סיום חייהם של סבו או סבתו, אולי יש לו אח שנהרג באחת המלחמות? הארץ הזאת למודת שכול, מלחמות, פיגועים, תאונות. אם נכליל את המוות לתוך חיינו, גם החיים יהיו בעלי עומק נוסף, וגם עזיבת הנשמה מן הגוף תהיה קלה יותר כשיגיע הרגע".
"ישנן תחנות קבועות בחיים שבין הלידה למוות, ובין המוות ללידה החדשה. אנחנו יודעים, שהשיניים בוקעות בגיל מסוים, שהתינוק לומד ללכת סביב גיל מסוים, שאנו מתחתנים בשלב מסוים בחיים וכן הלאה. כל אחד עובר את השלבים בצורה אחרת. השלבים הם אובייקטיביים, אך החוויה היא סובייקטיבית. כך גם לגבי מסע הנשמה לאחר המוות – ישנם שלבים אוניברסאליים, אך כל נשמה חווה זאת בצורה אינדיבידואלית, למשל, הראייה הפנורמית – חווית החיים מן הסוף להתחלה, באופן מאוד חי, תהליך שמתחיל עם פרידת הנשמה מן הגוף הפיזי, פגישה עם נשמות הקרובים, פגישה עם נשמות מדריכות, המעבר לכוכבים אחרים וכן הלאה.
"עם הלידה עולם הרוח נושף אותנו מתוכו, והאדמה שואפת אותנו אליה. עם המוות, האדמה נושפת אותנו ממנה החוצה, ועולם הרוח שואף אותנו אליו בחזרה. באנו מן הרוח, ואנו חוזרים אליה, ובין לבין יש לנו חוויה אנושית בתוך גוף פיזי, הנמצא על פני כדור-הארץ, על פני האדמה המיטיבה הזאת. וכך שוב ושוב ושוב. לפעמים אנו בגוף, ורוב הזמן אנו ללא גוף. כשם שאנו ישנים שליש מחיינו, אז אנו ללא הכרה גם כשאנו בחיים, כי אנחנו לא במודעות כלל, בעיקר בשינה ללא חלום, ורק בשני שליש מחיינו אנו במודעות, כשאנו ערים, ביום. כלומר, שליש מחיינו אנו 'מתים' בעודנו בחיים. גם כל אותם רגעים שאנו לא במודעות הם רגעים של מוות, ויש רבים כאלה. אנו פשוט פוסחים עליהם מבלי לשים לב ש'מתנו' שם".
למי מתאים הליווי הרוחני?
"ליווי רוחני מתאים לכל מי שחווה מעברים בחייו, וזה אומר שזה מתאים לכולנו. בארץ ליווי רוחני מתייחס בעיקר לסוף החיים, אבל, כמו שנאמר, כל אדם נמצא במצבי מעבר בחייו, ואת המצבים האלה נכון לעבור ביחד עם מישהו נוסף, שלא מפחד לגעת בכל מה, שעולה מן המלֻווה, או המטופל."
"העיקרון הבסיסי בליווי רוחני הוא לנסות לגלות את המשאב הרוחני של האחר, ולעבוד עם מה שהוא חושף, ומתגלה כאמונה, שנותנת לו כוח רוחני להתמודד עם מה שעליו לעבור. פירושו, לעזור למתמודד לגלות את החוויות הרוחניות שהיו לו לאורך החיים ולהשתמש בהן כמשאב עבורו. אין אדם, שהוא לא רוחני, גם אם הוא לא מזהה את עצמו ככזה. צריך להראות לו ולשקף לו את הרוחניות שלו. גם אתיאיזם הוא רוחני, לדעתי. האמונה המלאה באדם ובאחריותו – זה רוחני, לעניות דעתי.
"כשמדובר בלווי רוחני לקראת מוות", מוסיפה עמליה, "התפקיד של המלווה הרוחני הוא ליצור אצל האדם השלמה עם התובנה שהוא עומד לעזוב את החיים. כפי שיש דולה, העוזרת לתינוק לצאת מרחם אמו לעולם, כך עלי לעזור לאדם להגיע לתחושת שלווה, כדי להקל על הנשמה לעזוב את הגוף, ליילד את הנשמה אל עולמות הרוח. יותר קל לעזוב את העולם מאשר להיכנס אליו מנקודת מבטה של הנשמה; מנקודת המבט של התודעה הארצית זה, כמובן, הפוך. יש גם צורך ללוות את המשפחה תוך כדי התהליך, כדי להקל עליהם את הפרידה ככל שניתן.
"מעברים במהלך החיים הם מצבי סף שנחווים כמפחידים. השבטים העתיקים ידעו זאת, כך שתמיד על הסף נוצרו טקסים, טקסי אבל, טקסי לידה, טקסי חתונה, יציאה לצייד, זריעת החיטה ועוד. הטקסים אפשרו לאדם לעבור את הטרנספורמציה בין מה שהיה קודם לבין מה שעומד לקרות בעתיד הקרוב, האדם שמצד אחד של הסף שונה מן האדם שמעברו האחר, ובין שניהם מתקיים הטקס".
איזה עוד כלים את מביאה לתוך עולם הליווי?
"השאלות המכוונות בלווי רוחני לקראת מוות הן למשל: 'מה אתה רוצה ויכול לעשות כל עוד אתה כאן?', 'האם יש עוד משהו שהיית רוצה להשלים?', 'להיפגש עם מישהו?' 'לבקש סליחה?' , 'האם אתה רוצה להשאיר צוואה רוחנית כלשהי לבניך, לנכדיך?' 'לספר את הביוגרפיה שלך?' , כלומר, ליצור מציאות של שלום פנימי בין האדם לבין עצמו, ובין מי שעומד לעבור את הסף לבין אלה שיישארו כאן אחריו.
"אנשים מגיעים אליי בנקודה קריטית בחיים שלהם, עם היסוסים רבים, חוסר וודאות ופחד. הכלי הבסיסי ,שאני כמלווה רוחנית מביאה, הוא נוכחות וההקשבה – כלים שמגיעים מעולם הבודהיזם. ההסכמה גם שלי וגם של המלֻוּוה להיות ב'כאן ובעכשיו' ולהעניק לגיטימציה למה שקורה ברגע זה. הדבר מתבטא בעיקר בהחזקת מרחב, המאפשר לכל הפחדים והמצוקות פשוט להיות, ומתוך כך לגלות גם יופי בכל הכאב הזה.
"בנקודה זו הייתי רוצה לצטט שיר של ג'לאל א-דין רומי: 'כל מיילדת יודעת, שרק כאשר רחמה של אם מתרכך בחבלי הלידה נפתחת הדרך, והתינוק ימצא את הפתח שדרכו יוולד. הו חבר! יש אוצר בלבך, והוא כורע ללדת. הקשיבו כל המתעוררים, כמאמר מיילדות אמינות, ברכו את זה הכאב, כי פותח הוא את המעבר האפל לחסד.' ( תרגומו של גיל רון שמע). המחשבה שלי, גם אם היא לא מדוברת, היא לאפשר לאדם להאמין בתמונה חדשה של חוויית הסף, בה ניתן למות מרופא, מתוך תחושת שלמות, שלווה וסגירת מעגל. כמו כן אני משלבת בין מגוון התורות שלמדתי כמו למשל, בודהיזם, חסידות, פילוסופיה ואנתרופוסופיה, ומתאימה את הליווי לאמונות של האדם שמולי. ברור, שאין הכוונה ללמד משהו חדש בתקופה הזאת, אלא לאפשר לאדם לגלות ולחקור את התשובות מתוך הפנימיות והאינדיבידואליות שלו, אך התורות השונות נמצאות במודעות שלי, ועוזרות לי להחזיק את התמונה הרחבה יותר בתוכי עבור האדם הכואב.
כמו אנשים רבים שהולכים בדרך רוחנית כלשהי, גם עמליה מאמינה שברגע שאנחנו מתים, אנחנו נולדים מחדש אל עולמות הרוח. "הבעיה היא, שמכיוון שאנחנו עסוקים בהישרדות, אנחנו שוכחים את המהות הרוחית שבנו. זה לא סוד שאנחנו כולנו חניכים של עולם מטריאליסטי שמאמין, שהכול מתחיל ונגמר במה שנקלט בחמשת החושים, ולכן חווים את המוות של הגוף כסוף, כי במאות האחרונות התנתק יותר ויותר הקשר לעולמות הרוח, והתהדק הקשר בין המודעות והגוף, כשאדם אומר 'אני' הוא מצביע על מרכז גופו. אני מציעה זווית שונה – אנו בהתפתחות תמידית, בגוף וללא גוף, אנו משנים מצבי צבירה. אחרי הכול שום דבר בעולם לא נעלם. אבל הכול, הכול בהשתנות תמידית. עלה שנושר מעץ לא נעלם, הוא משתנה למשהו אחר. עלינו להסכים לא לאחוז בתודעה תמונה קפואה, אלא תמונה שמשתנה ללא סוף".
עמליה עפרת
טלפון: 054-5572100
קישור לעמוד הפייסבוק
כתובת מייל: [email protected]
כתבה על עמליה בעיתון "הארץ"
רוצים להישאר מעודכנים?
כתבה שיווקית
תגובות