אהבה ירושלמית | סיפור קצר לשבת

ארז ביטון נולד וגדל בשדרות, וכמו חברים אחרים מבני דורו, אהב את החיים בנגב. הוא העריץ את עמיר פרץ, ועבד קשה למענו בבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה. רוב בני כיתתו היגרו לתל אביב, חלקם הקטן לבאר שבע, אבל הוא וחברים אחרים דבקו בשדרות, שגידלה זמרים, נגנים, סופרים ואקדמאים, ולא התבטלה בפני מקומות זוהרים יותר. ארז אהב מאוד פוליטיקה, ובימי גדולתו של עמיר פרץ כשר הביטחון חלם על עבודה לצדו. הוא היה אז תלמיד בכיתה י"א, מרבית חבריו לכיתה העדיפו את הליכוד, אבל ארז וכל בני משפחתו תמכו במפלגת העבודה. השירות הצבאי שלו היה די אפור, אפסנאי בבסיס מאובק ליד באר שבע, אבל ארז לא התלונן. העתיד צפן בחובו הפתעות מעולות, הוא לא חשש מאפליה עדתית או מסטיגמה כלשהי. בצבא הכיר נערה חיננית במיוחד מעכו.

• הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

•  תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

אניטה נולדה בארץ להורים מאוקראינה וארז החכם והידען קסם לה מאוד. הרומן ביניהם פרח, אבל היא לא חלמה אפילו על מגורים בשדרות. היא חששה מהחום, יותר מאשר מהטילים ומהמתיחות הביטחונית. ארז הבין שלא יצליח לשכנע אותה להישאר בנגב, אבל כעס שהיא לא מוכנה להקריב "שום דבר" למענו. למען האמת, אניטה לא התעניינה בפוליטיקה אלא במדעי הטבע, ומושגים סוציאל-דמוקרטיים היו רחוקים מאוד מתודעתה. ההורים שלה תיעבו את הדגל האדום, על אף שנטו לתמוך ברוסים במאבקים נגד האוקראינים.

החיים מסובכים נהג לומר אביה של אניטה, שהצליח להשיג עבודה כמנהל חשבונות. לדידו, רבים משכניו בקייב היו אנטי קומוניסטים מתוך שנאה לרוסיה. אניטה לא נתנה את דעתה על התחשבנויות כאלה. היא אהבה בני אדם בדרך כלל, ואת ארז במיוחד. האם ריטה עבדה בסופרמרקט בעכו, ועלתה לדרגת סגנית המנהל בתוך שנתיים. היא היתה טובת מזג, ונהגה ללגלג בחיבה על בעלה הכעסן. לפחות הנשים בבית חביבות, שתיהן נהגו לומר. אב המשפחה לא שתה ולא הימר, אלא עבד קשה מאוד לפרנסת המשפחה. ריטה חשבה שהיא בת מזל ואניטה נהנתה מאוד ממעמדה כבת יחידה.

בחופשת שבת מהצבא אניטה סיפרה להוריה על ארז. דווקא עיניו של בוריס דמעו. הזהות העדתית של ארז לא הפריעה לו, אבל המחשבה שבתו כבר מעורבת עם גבר היתה קשה לעיכול. בתום השיחה הכבדה שתו שלושתם קצת וודקה, שהיתה שמורה רק לאירועים חגיגיים. אניטה הבינה שהיא חייבת לחפש פשרה הוגנת עם ארז. אחרי השחרור מהצבא החליטו לגור בירושלים, שכרו דירה קטנה בקרית היובל ומצאו עבודת שמירה בקניון מלחה. ארז שמר על קשר עם עמיר פרץ ולא שעה לבדיחות התפלות שנועדו בעצם להשפיל את העדה המרוקאית. בדיחות דויד לוי המטופשות כבר חלפו עם הרוח; פרץ נתפס בטלוויזיה צופה בתמרון צבאי באמצעות משקפת אטומה. למזלם של המשמיצים, מנהיג ש"ס אריה דרעי נתפס בגלל מעשים אמיתיים. בינתיים נפלו גם פוליטיקאים אשכנזים למלכודת הדבק של השחיתות (אהוד אולמרט, אברהם הירשזון) וגם גל השחיתות "האשכנזי" של שנות ה-70 הועלה באוב.

האדישות של אניטה כלפי פוליטיקה לא הרגיזה את ארז. היא היתה נחמדה וחושנית והם נהגו לצחוק שעות ביחד על שום דבר. היא אהבה לשוטט בעיר העתיקה, וארז הבחין שהמקומות הקדושים של הנוצרים מלהיבים אותה במיוחד. בשוק ברובע הנוצרי היא רכשה צלב קטן עם שרשרת זהב, וארז לא מחה. הדת עוררה בו אדישות מוחלטת, ואניטה אמרה בחיוך קורן שעמיר פרץ מהווה בשבילו תחליף לאלוהים.

ארז מצא עבודה בחנות צעצועים גדולה, ואניטה הסתפקה בינתיים בעבודתה בקניון. בזמנה הפנוי היא שוטטה יותר ויותר ברובע הנוצרי. בביקורה בבית בעכו אביה בוריס מחה בקול ענות חלושה. "גידלנו אותך בבית אתיאיסטי ודווקא בירושלים התחלת להתחבר עם הנצרות? ומה החבר שלך אומר על זה?" האם לא אמרה מילה. היא בעצמה ראתה בישו הנוצרי אנטי-תזה לסוציאליזם הלניניסטי שעליו גדלה בקומסומול בקייב. היא למדה עברית במחתרת, ובאותו זמן עצמו הוקסמה מהתפילות בכנסייה המפוארת ליד ביתה. אניטה ינקה מכל מיני מקורות אבל התוצאה, דווקא בירושלים, היתה בכל זאת מפתיעה.

ארז ואניטה לא יזמו פגישה של ההורים משני הצדדים. יש לזה זמן, אמרו זה לזה, ובינתיים חיו את חייהם. בקניון מלחה ארז פגש את חברו לכיתה, יוסי דהאן, שחי עתה בשכונת בקעה. דהאן היה עכשיו "הרב דהאן" והחיוך הרחב ששלח לארז היה מקצועי לגמרי, שילוב מרהיב של חן וסמכותיות שעורר בארז צמרמורת. הם ישבו בבית קפה סואן מדי, ודהאן הזמין את ארז לבית הכנסת של המרוקאים בבקעה. דהאן סיפר שבבית הכנסת מכהן רב גדול בהרבה ממנו, איש מבוגר שלמד "אצל הרב אליעזר שך בבני ברק". כשארז ניסה לספר קצת על עמיר פרץ, "איש משלנו", היסה אותו חברו בתנועת יד תקיפה, כמעט אלימה. ארז הבין את הרמז ולא אמר דבר על הצלב שחברתו אניטה עונדת, למען האמת הוא לא הזכיר בכלל את אניטה. היא סירבה להתלוות אליו לבית הכנסת בליל שבת והוא הלך לבדו. התפילות והדרשה של הרב הגדול לא קסמו לו במיוחד ולא השפיעו עליו. הוא העדיף את החזה של אניטה עם הצלב הקטן שרק הוסיף לו חושניות. ארז היה יהודי, גם אם זה לא אמר לאניטה דבר, אבל לא אהב את הדיבורים בבית הכנסת על "אחינו בהתנחלויות". הוא חזר הביתה קצת מעורער, וחיבק בחום את אניטה, כאילו מתוך רגשי אשמה.

בכנסיה בעיר העתיקה אניטה הכירה רופא נוצרי בשם ז'ורז' חורי, שארשת פניו האינטליגנטית הסוותה היטב את כיעורו החיצוני. חורי למד בצרפת והשתלם בישראל, ראה את עצמו כאיש העולם הגדול ולא הזדהה עם מאבק לאומי כלשהו. עליית החמאס ברחוב הפוליטי הפלסטיני הרחיקה אותו מהלאומנות. הוא חמד את אניטה, ובהדרגה גם התאהב בה. היא סיפרה על ד"ר חורי לארז, שרק חייך ואמר שהוא לא מודאג. "את חולה עליי", אמר לאניטה, "ויש לך זכות לבלות עם חבריך הנוצרים".

ארז ואניטה התעלסו בלהט רב, והיא דחקה לרגע מתודעתה את חורי. ארז קיבל תפקיד זוטר בסיעת העבודה בכנסת ועובדות רבות במשכן לטשו בו עיניים. ארז התעניין רק באניטה, גם כאשר נטשה אותו ועברה לגור ברמאללה עם ד"ר חורי. כששבה אליו מקץ כמה חודשים מלאת געגועים וכמיהה, קיבל אותה בזרועות פתוחות.