סיפור מאת חיים ברעם: החופש הקטן של רוני

ביום הראשון של החופש הגדול, אי-שם בשנות ה-50, הלך רוני לסרט "הוא והיא" בקולנוע "אורנע". כסאות העץ המיושנים ב"אורנע" שלחו ירושלמים רבים לאורתופד אבל המקום היה חביב בדרכו המכוערת. רוני ראה את הסרט כבר שלוש פעמים, אבל הרומן המתקתק נגע בנימים הרומנטיים של נשמתו. שמו האנגלי של הסרט משנת 1957 היה "An Affair to Remember", והוא קדם בהרבה ל"הוא והיא" הנורא של קלוד ללוש. קרי גרנט ודברה קר הפליאו לעשות אבל גם הסרט הזה היה די רע במונחים של ימינו.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר"[email protected]

כמה מחבריו לגלגו עליו. יחסם לקולנוע היה הרבה יותר בוגר משלו. הם תמהו כיצד רוני, שקורא את תומס מאן ואת פרנץ קפקא, מבטל את זמנו ומכלה את כספו בסרטים אמריקאים סוחטי דמעות. רוני הקשיב לביקורת אבל המשיך בשלו. פעם פגש את שר החינוך זלמן ארן בקולנוע "אורגיל" הסמוך. השר בא לִצפות במערבון די ירוד ואיש לא הטריד אותו. בהיעדר טלוויזיה, קלסתר פניו לא היה מוכר לצופי המערבונים. רוני ראה אותו בתמונה מהוהה בעיתון "דבר" אבל זיהה אותו בכל זאת, ודווקא העריך את אומץ לבו. ארן הצטייר בציבור כסמל של קונפורמיזם, המפא"יניק האולטימטיבי, אבל טעמו בסרטים היה בעצם די עממי. אם לארן מותר ללכת למערבונים מהסוג הירוד, אז גם לי מותר להיות שפוט של "הוא והיא" חשב רוני לעצמו. מאוחר יותר, באחד הביקורים האחרונים שלו בקן של התנועה המאוחדת ברחוב נרקיס, הוא ישב משמים והקשיב לאותם שירים רוסיים ששינן משחר ילדותו. עכשיו הם נראו לו מיושנים. בשנת 1958 הציבור שבקרבו רוני חי כבר התחיל למאוס בברית המועצות וגם בצבא האדום המהולל. ההתרוצצות הקדחתנית של בני הזוג בסרט היפים ולבושי ההדר, בין פריז ללונדון קסמה לו הרבה יותר. האם אני מוכר את נפשי למולך הקפיטליסטי? תהה רוני בינו לבין עצמו. הוא לא ממש חיפש תשובה.

רוני עזב את התנועה בלי טריקת דלת. ממילא לא התכוון לנסוע למחנה עבודה עם חבריו לעדה ולהזיע בחברת יתושים ענקיים באיזה קיבוץ נידח. החוויה הקולקטיבית לא משכה אותו והוא העדיף לשוטט לבדו בתל אביב ואולי גם בחיפה.

רם וחברו נחום (גוטמן) בחרו לטייל למושבות דרום יהודה (רחובות, ראשון לציון, נס ציונה) ראו חיילים טורקים במרדף בחולות, אכלו אבטיח במקשה שהיתה מעין נווה מדבר בחום הלוהט של חודש יולי, תיעבו את ראשון של הברון רוטשילד אבל אהבו את רחובות הצנועה. את ספרו של גוטמן "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" ידע רוני בעל פה אבל לא העלה על דעתו לשחזר את הטיול שלהם בחופש שלו. הוא נסע לתל אביב ברכבת, ראה שני סרטים באותו יום, ואכל גלידה ברחוב אלנבי. הוא שכר חדר ליומיים במלון "אינטרנציונל" במרכז תל אביב ואכל פלאפל בשוק בצלאל.

בקולנוע "מוגרבי" ברחוב אלנבי פינת בן יהודה התקיימה אסיפה פוליטית של ארגון קטן עם שם יומרני, "המשטר החדש". ליד המדרגות של "מוגרבי" הוא פגש צעיר בן גילו, יפה תואר גם במושגים הוליוודיים, שהתגלה כחרותניק מושבע. הם דיברו שעות בבית הקפה הקטן ברחוב פינסקר, ששימש כמקום מפגש לעסקני כדורגל מכל הגוונים. לרוני, שהתגורר בעמק רפאים בירושלים, היו דעות קדומות מוצקות על אנשי בית"ר, אבל החבר החדש, זאב שמו, היה איש שהאמין באמת בהדר בית"רי. "אתה לפחות לא מתנשא", אמר זאב לרוני בנימה די פטרנליסטית. רוני ניסה להסביר שבמרכז ירושלים קשה להתנשא על תלמידי מנחם בגין, שהם אולי ממודרים ממנעמי השלטון אבל שולטים ברחובות ובמגרשי הכדורגל. האסיפה הסתיימה, השניים החמיצו את נאומיהם של שמואל תמיר ושל ישעיהו ליבוביץ' אבל זכו בהתרועעות חד פעמית. אחרי אותו ערב רוני לא ראה עוד את זאב, אבל הפגישה נחרתה בלבו לעשרות שנים.

רוני הלך לשפת הים אבל לא נכנס למים. למצער שזף את עיניו במראה הבחורות החמודות, אבל לא העלה על דעתו לפנות אליהן. הירושלמיוּת היתה טבועה בדמו. הוא היה לבוש כמו חבריו בתנועה אם כי מאס בה ועזב מבלי שהשאיר אחריו חברים וחברות מוכי געגועים. על ספסל בשדרות קרן קיימת (כיום שדרות בן גוריון) שלף מתיקו את "זיכרונותיו של ההרפתקן פליקס קרול" של תומס מאן, יצירה קלילה במושגים גרמניים של תחילת המאה הקודמת שזכתה לביקורת על סגנונה החריג. מאן הפליג בתיאורים של המלון במרכז פריז, בתעלוליו של הגרמני הצעיר קרול ובאשליית הזוהר בתנאים של בריאות לקויה שאליה נדרש מן גם בספרו הגדול "מוות בוונציה".

לפתע טפחה צעירה נאה על שכמו. היא התעניינה מאוד בספר ואולי גם ברוני. שמה היה אנה והיא היתה תולעת ספרים אמיתית. כאשר הזמינה את רוני לחדרה ברחוב ז'אן ז'ורס הוא לא היסס. הוא חזר למלון רק בבוקר וחש שהוא מתחיל עכשיו את שארית חייו.

הוא קם רק בצהריים, ומצא פתק מחברו חנוך, שהזמין אותו לפגוש את שאר חברי העדה בפעולה לקראת מחנה העבודה עם החניכים מקן צפון, ברחוב אדם הכהן. הוא לא התגעגע לאף אחד מחבריו לעדה אבל ההזמנה החניפה לו. חנוך נחשב לנער מוביל בעדה והיחסים איתו לא היו חמים. אחרי המקלחת התבונן בעצמו במראה הגדולה. החוויה עם אנה העצימה אותו מכל בחינה אפשרית. סופו שהלך למפגש, בלי חמדה. כפי שצפה, זכה לקבלת פנים קפואה, בעיקר מצד הבנות שנראו לו לפתע חסרות זוהר לעומת אנה. חנוך היה לפחות אדיב. רוני ישב על אחד הספסלים ואחר כך התאדה מהקן מבלי שאיש יבחין בצאתו.

הוא חזר לרחוב ז'אן ז'ורס (הצרפתי שנרצח בשל התנגדותו למיליטריזם) אבל חלונה של אנה היה חשוך. רוני ישב על ספסל ירוק, חיכה לאנה אבל רק מקץ כמה שעות הבחין בה. היא צחקה בקול רם, וגבר מבוגר חיבק אותה. כאשר ראתה את רוני סימנה בידה שעליו לשבת בשקט ולא לפנות אליה. החוויות הרגשיות העזות בתוך פחות משבוע אחד היו יותר מדי בשבילו. את הבחור הרביזיוניסט זאב הוא הדחיק מתודעתו. הוא אמנם קרא את "דמיאן" של הרמן הסה אבל השתדל שלא לקשר בינו לבין הפגישה האקראית עם זאב.

רוני הפנים, יממה לפני שחזר לירושלים, שהוא טרם בשל לחיי מבוגר של ממש. הנסיעה לחיפה יכולה לחכות והוא חיכה לרגע יחזור לחדרו בעמק רפאים ויעכל את אירועי השבוע הראשון.