דעה | הנאיביות בימים הראשונים שאחרי כיבוש העיר העתיקה

כאשר חזרתי ליום אחד מעזה לביתי במרכז העיר, הייתי המום מדי מכדי לקלוט את עוצמת האירוע. חולות רצועת עזה מילאו את אוזניי, סכרו את עיניי ואחרי שתי יממות ללא שינה הייתי המום לחלוטין. בעיר ליקקו את הפצעים, התחילו לפנות את נזקי ההפצצות של הצבא הירדני, וקול השופר של הרב שלמה גורן הפציע לא רק מרחבת הכותל, אלא גם מכל תחנות הרדיו. על השופר הצורמני האפיל לעתים קולה המתוק של שולי נתן ושירה "ירושלים של זהב". איש לא העלה בדעתו למחות על הטקסט הגזעני. כיכר השוק היתה מלאה ערבים, אבל נעמי שמר תיארה אותה כ"ריקה". עשרות אלפי המבקרים במסגדי הר הבית בוטלו כעפר הארץ. 19 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל שוב נקלענו לאותה מלכודת שממנה אין מוצא. עם בלי ארץ פלש שוב לארץ בלי עם, ופנינת הכתר של ירושלים נפלה שוב בידנו. כשחזרתי בערב לרצועת עזה הדהד קולה של נתן באוזניי, ולרגעים אחדים שבה את לבי. בגל הלאומנות ששטף את כולם הבחנתי שאני שרוי בדיכאון כבד. ייתכן שאירועים אישיים שהיו במלחמה פגעו בי, או שמא העייפות והמיאוס הכללי מכל דבר צבאי.

אחרי שבועיים עברנו לאזור ירושלים, וביום שישי הלכתי להצגה יומית בקולנוע אורגיל עם אחי מנחם. תמיד אהבנו את ההצגות היומיות האלה, שהובילו אותנו לסעודת השבת. אחרי הסרט הציע אחי לבקר בעיר העתיקה. הרגשתי כמו יוליוס קיסר, שעומד לחצות את נהר הרוביקון בדרך לרומא. ירדנו ברחוב הלל, ובתוך 10 דקות מצאנו את עצמנו בשער יפו. הוא היה פתוח לרווחה, מאות אנשים חצו את הגבול לשעבר לשני הכיוונים ותחושת אחרית הימים גברה על כל רגש אחר. שוטטנו בין הדוכנים והחנויות, שתינו סחלב נפלא בבית קפה קטן, וניסינו להבין את המתרחש. שנינו גדלנו בעיקר בקינג ג'ורג' ואיכשהו היינו בטוחים שהעיר העתיקה היא רחוקה הרבה יותר. כל השנים האלה גדלנו בעצם בצלה של החומה, אבל הכותל, למשל, הצטייר כיעד עלום ורחוק, שרק יחידי סגולה יכולים להגיע עדיו. מהציורים הרבים שראינו בעבר דימינו מעין ענן כחלחל העוטה את הקיר הישן, אבל מראה העיניים לא דמה כלל להלוך הנפש. כמו מארק טווין מאה שנים לפנינו, ראינו רק קיר אבנים פרוזאי ומעט המתפללים שהתלקטו לצלו היו שייכים לגלויות הדוויות שאותן לימדו אותנו בבית הספר ובתנועה לבזות.

האפרוריות של רחבת הכותל גרמה לנו אכזבה. אחר כך נודע לנו על הרס שכונת המוגרבים וגירוש תושביה. כל "הישג" בארץ הזו מלווה תמיד בפשעים שממיטים עלינו קלון לדורות. אבל בשבועות הראשונים בכל זאת התלהבנו במידת מה. העיר העתיקה נראתה די אקזוטית, השפה האנגלית שלטה בכל החנויות וכל זה גרם לנו להרגיש כמו תיירים, במרחק של כמה דקות הליכה ממרכז העיר שבה גדלנו. באחד הלילות הלכתי לבדי לעיר העתיקה, עוד הספקתי לשתות מיץ תפוזים סחוט טרי באחד מבתי הקפה בתוך החומות, אבל ממש סמוך לשער יפו. האנשים ברחבה נראות אדישים ועייפים מחום היום. הלכתי לכותל אבל הסתפקתי במבט שטחי מרחוק. לא היו בו מתפללים, האורות בעיר ומסביב לה דעכו בהדרגה, וגם בסילואן הם כבו כמעט לגמרי.

בדרכי חזרה למערב העיר נתקלתי בזקן מופלג שהלך עם מקל יפה ואנגלי למראה. הוא נעץ בי את מבטו העכור אבל אמר לי באנגלית טובה שלא כדאי ליהודי להסתובב ברחוב בשעה כזאת. ללא כל הכנה מוקדמת אמרתי לו שאימא שלי ומשפחתה התגוררו שנים רבות ברובע המוסלמי ובעל הבית חאלדי הבריח אותם למערב העיר כאשר התגברו המהומות של המרד הערבי. הזקן התבונן בי ארוכות. "אני זוכר את חאלדי", אמר. "הוא היה נשוי לאישה יהודייה בשם אסתר". את הסיפור הזה שמעתי מאימא משחר ילדותי, והיה מוזר ומרגש לשמוע אותו מהצד הערבי. אימא באמת הלכה לבקר את בני המשפחה שכמה מהם עוד זכרו אותה. אסתר כבר מתה אבל בניה שהיו יהודים למחצה חיו בעיר בעתיקה בתקופה הירדנית באין מכלים. היא קיימה קשר עם בני המשפחה עד סוף 1967 אבל אחר כך הוא דעך מעצמו. אימא הסבירה שביקוריה הביכו את בני המשפחה, והרגישות שלה לנושא "המבוכה" הזכירה לי לימים את ספריו של סלמן רושדי.

העיר העתיקה ירושלים שנת 1967 (צילום: AP)

אימא דיברה ערבית מצוינת, וסבתא שלי בכלל לא ידעה עברית. לאימא היתה עגה מיוחדת של יהודי ירושלים. למסגד עומר שעל הר הבית קראה בפשטות "בית המקדש" וסילואן היה "כפר השילוח". בתחילת שנות ה-30 היא התגנבה ל"בית המקדש" עם אחותה הבכורה רחל. הן שקשקו מפחד אבל נטמעו בהמון ושמעו את המופתי חאג' אמין אל חוסייני מזהיר את שומעיו מפני היהודים. בסופו של דבר היהודים ינשלו את כל הערבים מפלסטין, טען המופתי ולא כל המאזינים האמינו שדבר כזה הוא אפשרי.

אימא שלי הפיקה לקחים. היא תיעבה את המופתי בעיקר אחרי שאיש הדת כרת ברית עם הנאצים. אבל היא תמיד האמינה שלכל הכיבושים שלנו יש ערך זמני. הערבים לא יוותרו לעולם על ארצם, חזרה והדגישה. קשה לומר שהיא היתה פרו ערבית. במערב העיר היא קיבלה חינוך ציוני מובהק ובתנועת הנוער הפכה לציונית-סוציאליסטית. עם זאת, היה לה רגש כלפי הערבים המקופחים והמנושלים. ב-1968 היתה במספרה כאשר פיצוץ גדול זעזע את כל השוק. הנער שניקה את הרצפה במספרה ממש רעד מפחד, וזעקות של "מוות לערבים" הדהדו במחנה יהודה. אימא נטלה את זרועו של הנער והובילה אותו לעיר העתיקה שבה התגורר. לאורך כל הדרך היא שוחחה עימו בערבית, הרגיעה אותו והבטיחה שלא יאונה לו כל רע. בסופו של הטיול הקצר שנראה לשניהם ארוך מאוד הוא כבר קרא לה "דודה".

העיר העתיקה ירושלים (צילום: אמיל סלמן)

אימי הכירה כל סימטא בעתיקה, ופעם הובילה אותי בסמטאות ברובע המוסלמי שאותו הכירה היטב, וספרה לי על הקורות והמוצאות אותה בתוך החומות. כאשר עברה משפחת אלקיים לרחוב אגריפס ליד קולנוע "עדן" היא חשה קצת כמו דג מחוץ למים. אבל העבודה במתפרה של אדון מאי היתה לרוחה ושם הצטרפה תחילה לנוער העובד ואחר כך לבחרות הסוציאליסטית. היא תמיד שמחה לדבר בערבית. המבטא הלבנוני שלה הפך בהדרגה לפלסטיני ורק כאשר עזבה סופית את ירושלים לטובת בית אבות בשפלה הפכה העיר העתיקה למחוז חפץ עלום ומרוחק, כפי שהיה לפני 1967.