סיפור קצר לשבת | הזהות הירושלמית של עובדיה/עבדאללה

עובדיה, בן 67, עבר באחת המסעדות המזרחיות במרכז ירושלים. עד מלחמת ששת הימים חי בכפרו הדל, וכולם קראו לו בשמו המקורי, עבדאללה. אחרי 1967 אביו יעץ לו לשנות את שמו. האב הקומוניסט ממילא לא האמין באלוהים, לא בשלהם ולא בשלנו, והתייחס לעניין השמות בשלוות נפש סטואית. השם עבדאללה היה תעודת ביטחון נגד מנגנון החושך הירדני הידוע לשמצה. האב נלקח לחקירה כמה פעמים, ואף הוכה קשות. "למה לא קראת לבנך סטאלין?", שאל אותו החוקר. הוא לא השיב. היו לו מספיק צרות גם כך, וממילא נושא השמות היה זניח בעיניו.

עבדאללה עבד באותה מסעדה עשרות שנים ושם התרגל די בקלות לשם עובדיה. בחודש הרמדאן לא אכל במשך היום, ואביו התייחס לכך בלגלוג טוב לב. דווקא אצל היהודים אתה צם, ואילו אצלנו, בבית חופשי לגמרי, תמיד אכלת כרצונך. אביו לא הבחין או לא רצה להבחין בשינויים שחלו בכפר. ידידים רבים שלמדו איתו בבית הספר גידלו עכשיו זקנים והלכו ביום שישי למסגד. הסניף הקטן של המפלגה הקומוניסטית בכפר הלך והתמזער עד שרק ישישים מופלגים עוד הגיעו לאספות. "עובדיה" לא הלך למסגד, וגם לא לפגישות של המפלגה. הוא היה תלוש, מצוי יותר בהווי היהודי מאשר בהוויית בני עמו. אימו דאגה שמא לא ימצא לעצמו אישה, אבל עובדיה לא דאג. הוא היה איש מלא חן ופופולרי, ובעצם מצא לעצמו חברות יהודיות במערב העיר. השם עובדיה הגן עליו ואולי גם על החברות המזדמנות מרחביה ומבית הכרם. לפעמים עטה על גופו הצנום חולצה צהובה של בית"ר. עובדיה היה חולה כדורגל ולא נטה להאמין שיש חשיבות כלשהי לקבוצות הכדורגל האחרות בעיר. הוא לא העז ללכת לטדי. חבריו הרבים מהמסעדה לא יוכלו להגן עליו מפני הבריונים הגזעניים ביציעים. הוא עדיף לצפות בכדורגל בטלוויזיה והעריץ בכל ליבו את ריאל מדריד ואת מאמנה האגדי, זינאדין זידאן. אביו סלד מריאל, טען שריאל היא קבוצה פשיסטית ושראשיה היו שותפים לרצח קומוניסטים רבים. עובדיה הקשיב אבל לא התרשם. בקרב הלקוחות היו אנטי פשיסטים רבים שנהו דווקא אחרי הפועל. אבל עובדיה, כדרכו, חי בבועה משלו. הוא הכיר את האנשים ואת הדעות, אבל הפנים רק את החוויות שעבר בטלוויזיה. הוא מצא שסופרים ועיתונאים אהבו מאוד אוכל מזרחי וברובם לא היו אנטי ערבים.

לבסוף מצאו לו כלה מבוגרת קצת ממנו שהסכימה לגור איתו במערב העיר. הוא קיבל על עצמו לכבד אותה וגם את סגנון הלבוש המוסלמי שלה, והבין שדווקא אשתו השקטה והצנועה תעזור לו לעבור את כל המשברים הכרוכים בכפילות בחייו. הוא היה ערבי פלסטיני מוסלמי מבית קומוניסטי, ולא חש שום הזדהות עם מדינת ישראל. עובדיה פשוט חיבב ישראלים רבים, וסלד מאחרים. העברית שבפיו היתה מצוינת ולדעת בעלי המסעדה הוא דווקא משך אליה לקוחות, גם כאלה שהצהירו שהם שונאים ערבים. הנה כי כן, עובדיה התבצר בזהותו הערטילאית: לא לגמרי ערבי, בכלל לא ישראלי, לא דתי ולא ממש חילוני. אשתו עליה אהבה את העמימות הזאת, שמנעה ממנה לחץ משפחתי לעזוב את עובדיה. היא תמיד קראה לו "עבדאללה" אבל כיוון שלא הופיעה כלל במסעדה זה לא הטריד אותו. בבית היא בישלה אוכל ערבי מעולה וחבריו המעטים ממש ליקקו את השפתיים. אחרי האוכל תמיד הניחה אותם לנפשם, הלכה לסרוג מול הטלוויזיה הקטנה בחדרם ואילו בעלה וחבריו צפו בכדורגל. עובדיה כבר לא היה בטוח מה היה שמו האמיתי. אבי היה חולה ואיבד את הזיכרון וקרא לו פשוט "בּני". אימו של עובדיה כבר נפטרה ושני אחיו עבדו באבו-דאבי. לעיתים שוחח עם לקוחות במסעדה ופשוט שכח שהוא ערבי ואף דיבר על הישראלים בלשון "אנחנו". הוא אפילו אהד את נבחרת ישראל בכדורגל אם כי הודה, כמו כל אדם שפוי, שהיא לא שווה הרבה.

עליה רצתה ילדים ובינתיים הם בוששו לבוא. לעתים היא תמהה מדוע נפל בגורלה להינשא לאיש כה מוזר: חצי ישראלי, בלי שום רגש לאסלאם, קומוניסט בלי מולדת מאז שברית המועצות נעלמה מהנוף הבינלאומי. היא היתה הרבה יותר משכילה מבעלה, והאמינה שגורלה המר לה, רק מפני שנולדה כל כך מכוערת. בעצם, סבר עובדיה, היא לא כל כך מכוערת אבל טוב שהיא חושבת כך. אחרת היתה מתנשאת עליי, עם הכסף של הוריה והערבית המצוחצחת שלה. הוא השלים עם גורלו: תמיד יעבוד במסעדות פועלים פשוטות וירתום את החן האישי שלו להצלחתו בעבודה. הוא צדק בנושא החן האישי. אנשים אהבו אותו, הוא השתדל לשוות כנות להתעניינותו בהם ובמעשיהם. באחד הימים הופיע במסעדה יהודי לבוש הדר וביקש לשוחח עמו. הבעלים התרגש מאוד מהאורח הבלתי צפוי והכניס אותו למשרד. האורח ביקש מעובדיה להיות סוכן ב"שירות" תמורת כסף רב. עובדיה סירב. הוא הבין שאביו כבר לא יידע דבר על הבגידה האיומה שלו, אבל בפעם הראשונה מזה שנים פעם בו משהו הדומה למצפון, ואולי גם לרגש לאומי כלשהו. האיש לחץ את ידו והלך לו בשקט. בחודשים הארוכים שעברו מאז עובדיה איבד את שלוות רוחו. האיש, חרף התנהגותו המנומסת, המיט עליו חרפה.

הוא הפסיק לזעום על אשתו שהתעקשה לקרוא לו עבדאללה. זהו שמי, אמר לעצמו, איתו נולדתי ואיתו גם אמות. ביום שישי הלך בפעם הראשונה למסגד. הוא לא סבל במיוחד, אבל לא תמיד הבין את הטקסטים ולפרקים חשב בעברית. לפחות הוא שימח את אשתו, שקידמה את פניו בפנים מאירות ובישלה אוכל נפלא. כאשר הרתה, לא ידע את נפשו מרוב שמחה. הוא המשיך לחשוב כמו קומוניסט פלסטיני, כמו ישראלי, כמו ערבי מוסלמי, כמו אזרח העולם שאיננו שייך בעצם לשום מקום. במסגד התייחסו אליו קצת בחשדנות, כאילו ידעו משהו על חיזורי השב"כ אחריו. היה נדמה לו שמישהו עוקב אחריו בדרך למסעדה, אבל הוא ניסה להתנער מההזיה הזאת. גם כאשר נדקר בגבו במעלה רחוב בן יהודה היה בטוח שסתם נתקל במשהו חד. הוא הובהל לשערי צדק, נרשם שם בשם "עבדאללה" וכמה עובדים שהכירו אותו מהמסעדה התקשו לעכל את שמו הערבי. הרופאים אמרו שאין סכנה לחייו אבל הוא קצת הופתע ואולי אף נבהל מכך שאיש מבעלי המסעדה לא טרח לבקרו. רוחו הטובה חזרה אליו בהדרגה אבל הוא הבין איכשהו שמה שהיה כבר לא יהיה.