סיפור קצר לשבת | ההתבגרות של יואב מקרית היובל

יואב, נער שקט וכחול עיניים מקרית היובל, מצא את עצמו מזמזם את השיר "שבחי ירושלים" במהלך מנוחה קצרה במחנה הצבאי שלו. זה בא אולי בתגובה לשיר "בן-פורת יוסף", ששרו חבריו הטירונים. החבר'ה המזרחים מיהרו להצטרף אליו. בעיניהם זה היה שיר של בית"ר, קבוצה שיואב תיעב בכל לבו. אחרי האימון הנוסף הלכו כולם לנוח באוהל, אבל יואב בחר לו עץ אקליפטוס גדול ליד גדר בית הקברות. הוא העדיף ברושים או אורנים אבל לא מצא כאלה בחולות של בית ליד. נינה, הפקידה הפלוגתית הבלונדינית, הגיעה לעץ מיד אחריו. נינה חיפשה אותו, זה היה ברור לגמרי ליואב, אבל הוא סבל בצבא מליבידו חלש ואיבד את ביטחונו העצמי עם בחורות. היא לא התרגשה מביישנותו היתרה. עיניה הכחולות היו מרוכזות בו ובעל כורחו חש בתגובה הגופנית בתוך מכנסיו. נינה חייכה בידענות מוגזמת לגילה. כבר בבוסניה היא הכירה גברים חושניים, שלא היו אדישים כלפי יופייה המהמם. היא הבטיחה לו טיול בחורשה ממערב למחנה, ויואב הבין מיד שהיא מכינה לו את מיטב הרפרטואר שלה. עד מהרה נקראה למשרד המ"פ, ויואב נשאר עם ההבטחה העמומה שבכל זאת הסעירה אותו. חולצתה הצבאית בקושי הכילה את שדיה ורבים במחנה חשקו בה. היא התעניינה דווקא ביואב הביישן, שזלל ספרי קריאה ממש כמו אחיה הגדול, האהוב.

• תחזית מזג האוויר לסופ"ש בירושלים
• בדיקת "כל העיר": אחת הסיבות לפקקי הענק בירושלים – עשרות "רמזורים חכמים" מקולקלים
• ההחלטה הדרמטית של סיטיפס בנוגע להפעלת הרכבת הקלה

• תושבי ירושלים – יש לכם תלונה דחופה או משהו שחשוב לטפל בו? פנו למייל האדום של "כל העיר" [email protected]

בשעה 22:00 בדיוק, כשכל חבריו היו שקועים בשינה עמוקה אחרי יום מפרך במיוחד, התגנב יואב לחורשה. הירח היה מלא ובכל זאת קשה היה להבחין בדמויות כלשהן בחורשה. יואב שנא אקליפטוסים, כי דלילות עליהם לא הסתירה אותו כיאות ממפקדיו. מפעם לפעם היה נדמה לו שהוא קולט בחורשה דמות כלשהי, אבל התבדה כהרף עין. נינה יכולה לפצות אותו על בדידותו, על השנאה העמוקה שרחש לצבא. כאשר קרא בשמה של נינה ניגש אליו לפתע הרס"ר ענק הקומה, שנולד בסין למשפחה מרוסיה. "גם אתה מחפש את הזונה הזאת?", שאל את יואב. אחר כך נוצרה שתיקה ביניהם. יואב לא העז לשאול את הרס"ר מה פשר מעשיו בחורשה. הוא פזל לעברו של הענק ואילו איש הקבע נעץ את מבטו בנקודה רחוקה כלשהי ולא יצר עוד קשר עין עם יואב. נינה לא הופיעה, ויואב הפטיר "לילה טוב" מהיר וחזר למתחם הפלוגה. ליד האוהל חיכה לו שלמה, שהבין היטב ללבו של יואב. גם הוא חיכה לנינה בשבוע הקודם, והיא הבריזה גם לו.

גם שלמה היה ירושלמי, כמו מרבית חיילי הפלוגה, אבל לא היה דתי. ההורים שלו עלו מטורקיה, והוא טען שיש לו "קרבה בלקנית" עם נינה. יואב לא אהב ללגלג על חברים, בעיקר לא על שלמה שהיה חבר קרוב ואיש טוב לב. בלבו חשב שגזרתה השופעת של נינה ושערה הבהיר קסמו לשלמה עוד יותר ממוצאה הבוסני, אבל הוא שמר את מחשבותיו לעצמו. ממילא לא היה מסוגל להגות בנינה מבלי לנשום בכבדות, כמו אנס הילדים ריצ'י שגר ליד יואב בקרית היובל. ריצ'י טען שהוא אנגלי, אבל הוא בעצם נולד בארץ ולנטיותיו המיניות לא היה שום הקשר אתני. יואב השתייך לחבורת ילדים מבית ספרו בשכונה שרובם התנדבו לשרת בגולני. "אתה חושב שהרס"ר ינקום בי על הפגישה הלילית בחורשה?", שאל יואב. שלמה חשב שה"סיני" לא יעשה דבר. הוא רודף אחרי צילה של נינה כבר חודשים רבים והיא דוחה אותו. זה פוגע בכבודו הגברי.

למחרת נתקל יואב בנינה בפתח חדר האוכל. היא שלחה אליו חיוך זוהר מבלי להתנצל על היעדרותה בליל אמש. "אני עדיין חולמת עליך", לחשה נינה וקולה הענוג חלחל אל לבו של יואב. היא הסבירה קצרות שחששה מאוד מהרס"ר ש"עוקב אחריי יום ולילה". נינה התוודתה שהיא אשמה במצב הזה, אחרי שאפשרה לסיני לשחק קצת בגופה. יואב התפוצץ מקנאה אבל לא אמר דבר. "זה אפס לעומת מה שאתה תקבל ממני" לחשה נינה והציתה אש בכל גופו. אחרי אימון הבוקר משך רס"ל יגודניק בזרועו של יואב. הוא הזהיר את יואב ש"משחק באש" והזהיר אותו מכעסו של הרס"ר הכול יכול. לבסוף סיפר ליואב שאשתו של הרס"ר חולה מאוד. יש לו אימא בירושלים ובכך מסתכמת כל "מצבת" משפחתו.

ביום שישי בבוקר, לפני חופשת שבת המיוחלת, קרא הרס"ר ליואב למשרדו. הוא נעץ ביואב את מבטו המפחיד אבל קולו היה רך מאוד. "אני נוסע לירושלים לראות את אימא", אמר, "ואתה יכול לנסוע איתי בשעה אחת בצהריים". יואב חשש להסכים אבל פחד עוד יותר לסרב. בשעה היעודה נכנס לרכב הצבאי של הרס"ר והסיני לא אמר דבר. הם עברו דרך כפר סבא, והרס"ר ביקש מיואב לחכות במכונית עד שיסיים את ביקורו בבית החולים "מאיר". הוא חזר למכונית מקץ רבע שעה, ועיניו היו דומעות בעליל. "היא גמורה" הפטיר כמעט ביובש. הוא הוביל את יואב לתחנת האוטובוס ברעננה והתנצל שלא יוכל להמשיך בדרכו לירושלים.

יואב נשם לרווחה אבל קצת התבייש להודות בכך, אפילו בפני עצמו. החשיפה לצד הרך של הרס"ר ריגשה אותו מאוד, אבל גם הביכה אותו. הנסיעה לירושלים היתה ארוכה, והחנייה בקיוסק בהר-טוב לא הצטיינה בשום דבר מהותי. יואב נזכר שגם נינה באה מירושלים וגרה במקור חיים. הוא לא ידע את שם משפחתה והבין שאין שום טעם לחפש אותה. בביתו בקרית היובל חיכו לו כל בני המשפחה. יואב היה מאופק, אבל דמעות נקוו בעיניו. הוא לא אמר דבר על הרס"ר. לא הרחק מביתו שיחקו ילדים ליד "המפלצת", הסמל המכוער אבל הפופולרי של השכונה. חברו יוסי, שלא התגייס מפאת נכותו, הזכיר לו שמחר הולכים "כולם" לקטמון, לראות את הפועל ירושלים נגד מכבי נתניה. יואב שמח. הפמיליאריות של קטמון היתה כצרי בעיניו "גם אם נפסיד". הפועל דווקא ניצחה, הבלם רחמים חנוני הבקיע ארבעה שערים ואת יואב פקדה תחושה אופטימית: גם בלי נינה ירושלים יכולה להיטיב עימי, אמר לעצמו.

לקראת השינה בלילה, כבר ירד עליו ענן כבד. הוא הכיר היטב את טבעו הקודר של הענן, את מרקמו העדין שלא היה בו כדי לסוכך עליו מפני המציאות. הוא ידע שלא יצליח להעלות באוב את נינה. אולי את הרס"ר האומלל, שכוחו להפחיד את הטירונים לא ניחם אותו על המכאובים האמיתיים של חייו. יואב חש שהוא התבגר בתוך סוף שבוע אחד.