השבוע חלמתי על ידידי המנוח סעדיה מרציאנו, שהיה חבר כנסת לתקופה קצרה מאוד. כדרכו, הוא התייחס לפגישה בינינו בענייניות גמורה, וניגש ישר לעניין. הוא סיפר לי על שיחה מרתקת שהיתה לו עם שר האוצר משה כחלון. הוא זכה למנת הבטחות שופעת בעבור כל עניי הארץ, ועל כן ביקש ממני להצטרף לרשימת תומכי כחלון שהוא מרכיב עכשיו. דחיתי את הבקשה מיד. "אם הוא איש המחנה הלאומי ותומך של בנימין נתניהו, אין לי מה לחפש אצלו. ממתי אתה מסתובב עם אנשים כאלה?". סעדיה התאכזב ממני, ולא בפעם הראשונה. "בחייאת חיים, תחשוב על זה לפחות" הפציר בי. אחר כך הזדעף, והתאדה אל השמיים המעוננים. הוא כעס עלי בעליל, אבל ידעתי שהוא ישוב ויחייך אלי כבר בעתיד הקרוב. לאנשים כמו סעדיה אין זמן למריבות ממושכות. החברים מאתמול והאויבים מהיום מתערבבים ביניהם ומי שניקב צמיגים אמש עשוי להיות ידיד נפש בעוד שבוע.
התעוררתי בקושי רב ומיד נזכרתי באסיפת בחירות של של"י שהתקיימה בכפר גבירול ליד רחובות. סעדיה הקים שם סניף משגשג של הפנתרים השחורים, והם כיסו את כפר גבירול בכרוזים של של"י. שנה קודם לכן רצח תושב הכפר את הכדורגלן מוטי קינד ממכבי רחובות לעיני אחיו התאום. הקבוצה כולה הושעתה מההתאחדות לכדורגל לכמה שנים. החבר'ה מהכפר שפגשנו היו דווקא נחמדים, אבל בחלו בהטפות מוסר של אשכנזים. סעדיה גרף שם 30 קולות במאי 1977 אבל לבסוף הפך כל העניין למקסם שווא. "הסניף" בשכונה הרחובותית נעלם כלא היה וחבר שהיה איתי במילואים ידע לספר לי שכל "הפנתרים" נשבעים בשמו של מנחם בגין.
כרגיל אחרי מערכות בחירות, קראתי גם השבוע בשקידה את כל הקינות והפנמתי את כל זעקות השבר בכלי התקשורת הקרובים אליי, ואיכשהו לא הידרדרתי ללבוש בגדי אבל ולפזר אפר על ראשי הלבן ממילא. הכול היה צפוי, ואם בכל זאת הצלחתי לחייך מול המרקע זה היה כאשר הזוג המוזר, נפתלי בנט ואיילת שקד ניסו להתנהג כמו וינסטון צ'רצ'יל בתחילת מלחמת העולם השנייה. לנוסח שלהם לפשיזם חצי חילוני ואולי מעט תרבותי היו מעט קונים, ואיבתם הכמעט גלויה לבנימין נתניהו דחתה מצביעים שהמונח "תרבות" מעלה בהם חלחלה. אפילו בירושלים עירנו זכו השניים רק ב-4.5 אחוזים מכלל הקולות. הלאומנים הצעירים בשכונות העיר העדיפו את איחוד מפלגות הימין (6.8 אחוזים) ואפילו את כחול-לבן, שזכתה בעירנו רק ב-11.8 אחוזים לעומת 45.8 בתל-אביב.
הצלחתי לחגוג את משבתם של מנהיגי הימין החדש במשך יממה אחת בלבד, ואז שמענו שהגברת שקד מנהלת משא ומתן עם הליכוד והבנתי שאולי היא תקבל לידיה שוב את משרד המשפטים, כדי שתוכל להמשיך במלאכת ההרס של שלטון החוק בכלל ובית המשפט העליון בפרט. אחר כך התבשרנו שחבר הכנסת יריב לוין לוטש את עיניו לעבר משרד המשפטים. יודעי דבר טוענים שלעומתו שקד היא ליברלית מובהקת, שילוב של אלינור רוזוולט וזהבה גלאון. האם ניתן לשמוח לאידה של שקד השחצנית ובו בזמן לחשוש גם מלוין? מסתבר שכן. אולי שמינית הכוס מלאה תתגלה לבסוף כעשירית ופחות מזה.
איילת שקד ונפתלי בנט (צילום: אליהו הרשקוביץ)
רבים מחבריי סבורים שבנט ושקד הם "מפלצות" ובעבר הקרוב מאוד הציגו אותה כרודנית ואנטי דמוקרטית. כיצד התפוצצה הבועה הזאת בבחירות? כאשר אין בסיס חברתי אמיתי לתנועה פוליטית הכישלון אורב לה בפתח. הקיצוניות של המתנחלים וחסידיהם לבשה בעשור האחרון אופי דתי, חרד"לי מובהק. בנט חשב ברצינות שבני חוגו של יאיר לפיד אוהבים אותו ואת חבריו אבל ההתרועעות עם החילונים לא היתה אמיתית. השנאה לבית המשפט העליון הפחידה גם תומכים טבעיים של "הימין החדש". מפלתם של בנט ושקד היתה תוצאה מרנינה של מערכת הבחירות בחורף 2019.
מוטב שנבין, שאין טעם לפחד דווקא מהקבוצות הפשיסטיות הגלויות. הליכוד כולו מאמץ סוג מסקרן של פשיזם ממלכתי, ומימינו יש רק שממה מוחלטת, שאותה מקשט רק איחוד מפלגות הימין הקיקיוני במהותו. התהליכים בירושלים הם שונים בשל נוכחותם הפעילה של החרדים. ש"ס ויהדות התורה צברו ביחד 36.9 אחוזים מכלל קולות בעיר, (הליכוד 24.8 אחוזים) וכך נפגע ייצוגם של הדתיים הלאומנים בזירה הפוליטית המקומית.
מי שחולם על הגירה לתל אביב, יתבשם אולי מכוחם הדל של החרדים בעיר האורות, רק 4 אחוזים לש"ס וליהדות התורה ביחד. לעומת זאת זכתה, כאמור, סיעת הגנרלים כחול-לבן ב-45.8 אחוזים. עיינתי בכובד ראש ברשימת כחול-לבן בכנסת. מנקודת מבט אלקטוראלית, היא מחקה את מפלגת העבודה אבל הרשימה עצמה היא די סתמית. אם סיעת רפ"י בשנת 1965 כללה את דוד בן-גוריון, יצחק נבון, שמעון פרס וגד יעקבי, בהנהגת כחול-לבן יש שלושה גנרלים וליצן אחד. בירושלים מיקסם השווא של כחול-לבן פעל הרבה פחות. העיר היא יותר אידיאולוגית, ההשתייכות לזרמים הפוליטיים היא אורגנית ושבטית ולכן אין טעם לבנות אצלנו על רעידות אדמה אלקטוראליות.
קשה למצוא במערכת הפוליטית הארצית מבנים חברתיים המבטיחים שינוי בעתיד הנראה לעין. הזירה היא ברובה שמרנית, ובלי הסכם כן עם המפלגות הערביות לא תהיה תקומה ל"תנועת העבודה". אני כותב את הדברים האלה כבר 40 שנה, והם עתה יותר תקפים מאשר בעבר.
אבי המנוח שהיה מנהיג מפלגת העבודה בירושלים נהג לקרוא לצמרת מפלגתו "הצמרמורת". בכך ביטא את יחסי הניכור בין הסניף הירושלמי לבין חבר ההנהגה, שישבו בעיקר בתל אביב. על "הצמרמורת" נמנו פנחס ספיר, לוי אשכול, זלמן ארן, יהושע רבינוביץ', אברהם עופר ועסקנים פחות ידועים מסניף תל אביב. היחסים ביניהם לבין הפריפריה היו תמיד בעייתיים. וכך, ראש עיריית חיפה אבא חושי היה חשוד בעצמאות יתרה. משה ברעם היה נאמן להנהגה כיוון שראה בה גרעין "לאחדות תנועת הפועלים". בשנת 1964 הוא הצליח להיבחר ליו"ר סיעת המערך בכנסת וליו"ר הנהלת הקואליציה, למגינת לבה של גולדה ואנשיה שתמכו בזאב שרף.
גולדה מאיר היתה שנואה בבית ברעם אחרי שחלקה לאימא שלי מחמאה גזענית (אי אפשר להאמין שהיא פרענקיניה). אני תיעבתי אותה מסיבות פוליטיות (יחסה לפנתרים והעוינות שלה לכל התקרבות לשלום). את אחי עוזי היא ניסתה להדיר מהרשימה לכנסת ולבסוף הוא נכנס בעל כורחה. סניף ירושלים דווקא סיפק את הסחורה. בעיר עם הרכב דמוגרפי ימני, הצליחו ראשי העבודה להשתלט על העירייה והסניף ברחוב יפו 62 היה דומיננטי מאוד בעיר. ועדי העובדים הגדולים היו כוח משמעותי בפוליטיקה העירונית והחרדים נאלצו להיאבק כדי לשמור על השפעתם הפוליטית בעיר. כל זה חלף לו עם הרוח.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
על זאת היה אבי האנרכיסט הרומנטי אומר : sic transit gloria swanson
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
קדימה הפועל