ביום שישי הקרוב, 15.3.19, יתקיים האירוע הספורטיבי הגדול ביותר בירושלים. העיר תיצבע ברצים וברצות, שיטפסו את העליות המאתגרות של העיר. דגלים כבר מתנוססים לאורך המסלולים השונים של המרתון, והמון של תושבים, כאלה שלא רצים, יצאו לעודד. המחשבה שספורט כל כך פשוט כמו ריצה, יכול להביא כל כך הרבה שמחה לעיר אחת – היא מרגשת. אחד הדברים היפים בכל הסיפור שכל אחד מכל גיל, מין ומעמד יכול למצוא לעצמו מקצה מתאים. אנשים בעלי מוגבלויות, מבוגרים, ילדים, נוער, משפחות ועוד הם רק חלק מקהל היעד. החל מ-800 מטרים של ריצה במירוץ הקהילות ועד למרחק המרתון – 42.2 ק"מ.
- 5 ק"מ או 10 ק"מ? המדריך שיעזור לך להחליט
- "ההישג הוא לא הקילומטרים" – קבוצת הריצה של אלי"ן שוברת את תקרת הזכוכית
- אלה הירושלמיות והירושלמים שחלמו בגדול וצלחו בענק 42.195 ק"מ
- תהיו אלופות, תהיו מנצחות, תהיו משוגעות
בימים האחרונים אני שומעת על רצים צעירים ביותר, מתחת לגיל המורשה בתקנון, שירוצו מרחקים ארוכים. מקצה ה-10 ק"מ פתוח למשתתפים מעל גיל 14 ומקצה חצי המרתון (21.1 ק"מ) פתוח לרצים מעל גיל 16. לעומת זאת, מקצה ל-5 ק"מ פתוח לכלל הרצים בכל גיל כמעט.
האם זה נכון עבור רצים כל כך צעירים לרוץ מרחקים כאלה ארוכים? האם זה מוסרי שהורים ירמו את המערכת, ישקרו עבור ילדיהם וירשמו אותם על שמם? יש לי קצת בעייתיות עם הנושא הזה ממספר בחינות.
בואו נדבר קודם על הפן המוסרי, שהוא בעצם הפשוט ביותר, לשקר עבור הילד שלנו כדי שיוכל להשתתף במקצה מסוים, שהוא אינו רשאי, הוא פשוט לא נכון. מבחינה חינוכית המסר שעובר הוא שזה בסדר להפר את החוקים. בין אם יש הסכמה עם מארגני התחרות לגבי העניין העקרוני הזה או אין – האחריות להחלטה כאן היא לא מוטלת על ההורים בלבד.
שנית, מהפן הבריאותי, אין הוכחות מחקריות שריצות ארוכות בילדים פוגעות בגדילה וההתפתחות. מפתיע מאוד, אך נראה שההפך דווקא עובד לא רע. כפרים שלמים של ילדים באפריקה שרצים הלוך ושוב מבתי הספר שלהם וצוברים קילומטרים רבים גדלים דווקא בסדר, ואף יותר מכך. הבעיה מתחילה דווקא שלוקחים ילד לא מאומן, שרוצה לרוץ מרחק ארוך. זה שקול במידה מסוימת למבוגר לא מאומן שמחליט לקחת על עצמו החלטה שכזאת. אסור גם לשכוח שילדים נוטים לעלות דופק מהר יותר וחשופים יותר לפגיעות של התייבשות.
כמות זאת לא תמיד איכות. כתבתי ואכתוב זאת שוב – בריצה – מרחק רב יותר הוא לא בהכרח איכותי יותר. אז הילד שלך רץ בשנה שעברה 5 ק"מ – האם זה אומר שכל שנה הוא ידלג למקצה במרחק הבא? לפי ההגיון הזה יש סיכוי שהילד כבר בגיל 12 ירצה לרוץ מרתון. אפשר להסביר לילדים שלנו שתוצאה טובה יותר במרחק קצר, שווה הרבה יותר מלסיים בקושי מסלול ארוך. כל הבלאגן הזה רק בשביל 5 ק"מ? כן, אנשים נוסעים גם חצי עולם לעתים בשביל לרוץ 100 מטרים.
בסופו של דבר, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, מאיפה מגיעה המוטיבציה של הילד שלנו לרוץ? האם אנחנו דוחפים אותו לעניין או שהוא רוצה זאת לגמרי מעצמו. יכול להיות שזה אפילו מהדוגמה האישית שהוא רואה בבית.
לסיום, לפני מספר שבועות ראיתי מחזה קשה. אב אימן את בנו בן ה-6 באימון אינטרוולים. הילד כבר עייף, מותש ובוכה והאב מפציר בו – "מה אתה לא יודע לרוץ מהר?". לא ככה מביאים את הילדים שלנו לאהוב ספורט. מה שחשוב הוא לגרום לאותם ילדים שעוסקים בגיל כה צעיר בריצות ארוכות לאהוב את זה גם בגיל מאוחר, ולא לגרום להם להישרף מנטלית. אחרי שהסדרנו את כל העניין הזה נראה לי שאנחנו מוכנים ליום שישי. בהצלחה לכל הרצות והרצים.
רותי זינדל אוכמן (צילום: פרטי)
רותי זינדל-אוכמן,
מאמנת ריצה מקצועית בירושלים והסביבה,
בעלת תואר ראשון בחינוך גופני מוינגייט,
רצה ואמא לשלושה מתוקים.
תגובות