בתחילת שנות ה-80 כתבתי לשבועון "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי מאמרים פוליטיים מהכנסת. באותה תקופה העתיקה כתבת "ידיעות אחרונות" (העובדת עד היום בעיתון) קטעים רחבים ממאמריי, ממש מילה במילה. כאשר הבחנתי בכך, שתקתי. חברים האיצו בי לכתוב נגדה או אפילו לתבוע אותה לדין, אבל סירבתי. כאשר התמידה בכך הזכרתי את מעשיה באחד הטורים שלי, והיא חדלה מזה. לחברים הסברתי, שאני רוצה להפיץ רעיונות, ולא אכפת לי בכלל מי לוקח קרדיט על כך. לימים היא התפתחה, הפכה לעיתונאית די מוצלחת, וניתן לפרגן לה מבלי לנזוף בה שוב ושוב על שגיאותיה בעבר.
בשבועות האחרונים חלה הסלמה בעימות בין פקידיו של ראש העיר משה ליאון לבין עינב בר כהן, מספר 2 ברשימת 'התעוררות', על הקרדיט לתוכנית למתן פטור מאגרת שילוט לעסקים קטנים ובינוניים בעיר. בר כהן מתלוננת על גניבת הקרדיט על התוכנית, וכל המנגנון העירוני התגייס נגדה ואף האשים אותה בניגוד עניינים, שכן בעלה הוא איש עסקים מקומי שעשוי אולי ליהנות מהפטור. סערה בכוס תה? אולי, אבל הרגשות סוערים, המכתבים ומכתבי הנגד מרטיטים בתוכנם הרגשני כאילו מדובר בהחלטה מדינית חשובה על עתיד העיר.
מעורבות המנגנון העירוני בוויכוח בין נבחרי ציבור היא פסולה ומנוגדת לכללי המנהל התקין. הפקידים יכולים לחוות דעה על התוכנית לעזור לבעלי העסקים, אבל אסור להם להכפיש את עינב בר כהן. ליאון ניצח בבחירות בעזרת הסיעות חרדיות, ואין לו שום בסיס ציבורי בעיר. לכן מסע החנופה כלפיו בספרא מעורר בחילה. כדאי לפקידים להנמיך פרופיל, שכן פעילותם הרעשנית בנושא הזה איננה ראויה. מוטב שראש העיר עצמו יקרא אותם לסדר.
יכול להיות ש"גניבת קרדיטים" היא חלק מהדי.אן.איי. של אנשי 'התעוררות'. רוב הפוליטיקאים עוסקים בכך, והיחצנים ששולטים במפה הפוליטית מכתיבים את הקצב. ייתכן שסיעת אופוזיציה חייבת להצדיק את קיומה גם באמצעים כאלה. הפטור החדש עצמו הוא מבורך. העיר הדלה שלנו (מבחינה כלכלית) זקוקה לזריקות התאוששות מסוג הזה. קשה להאמין שפטור מאגרות שילוט יציל את כלכלת העיר, אבל הוא אולי צעד בכיוון הנכון. אם בר כהן הגתה את הרעיון המעמיק ומרחיק הלכת הזה, תבורך. ממש מיותר לזעוק בשער בת-רבים על כך שבעירייה מתעלמים מתרומתה. אז אנחנו מברכים אותה כאן, וגם חיי שעה קרויים חיים.
ראשי 'התעוררות' הם פוליטיקאים צעירים די ממולחים, וחבל שהם יתבזו בהתרסות פתטיות נגד העולם שמפנה אליהם כתף קרה. מעבר לנושא השילוט השרוי במחלוקת מלאכותית, הם חייבים לטפל גם בנושאים אחרים, חשובים גם הם. המגזר הערבי בעיר זקוק להשקעות מאסיביות כדי לשפר את מצב התברואה, מוסדות החינוך ומערכת הבריאות. זה אולי לא פופולרי לעסוק בנושאים האלה, אבל לסיעת אופוזיציה צעירה אין שום סיבה לרדוף אחרי אהדת הקהל הדתי-חרדי-לאומני. תלמדו מכל הסיעות במישור הארצי: בהיעדר מסר ייחודי ומשמועתי הן איבדו אהדה ורבות מהן התפרקו, אחרי הצלחה דרמטית במערכת בחירות אחת או שתיים. הצלחת 'התעוררות' בבחירות העירוניות נבעה מריכוז קולות של הציבור החילוני והצעיר, שעדיין קיים בעיר. רוב המצביעים בעד עופר ברקוביץ לא ראו לנגד עיניהם את השלטים המוזלים, ואפילו לא את גברת בר כהן הנכבדה. זו היתה הצבעה נגד החרדים והלאומנים. 'התעוררות' לא הצליחה למנוע את השתלטות 'דגל התורה' באמצעות ליאון על עירנו, ולא באשמתה. היא מיצתה את האפשרויות במצב הדמוגרפי הקיים בעיר, וראויה על כך להוקרה מסוימת. מי שמוכן להתבונן בעיניים מפוכחות על העתיד מבין, שיחסי הכוחות בקרב הציבור היהודי בעיר לא ישתנו לטובת החילונים גם אם ליאון יצהיר במסיבת עיתונאים ש'התעוררות' יזמה את הפטור מהשילוט. דומה שהסיכוי לכרות ברית עם החסידים של יוסי דייטש הסימפטי אבד מן העולם ואולי היה קיים רק במוחי הקודח. אבל בהיעדר חזון תיפרע 'התעוררות'.
אחרי מבצע אנטבה (1976) פרץ קרב חריף בין יצחק רבין (ראש הממשלה) ליריבו שמעון פרס על הקרדיט למימוש התוכנית הנועזת לשחרור העצירים, שהוחזקו בשדה התעופה על ידי החזית העממית לשחרור פלסטין. אבי משה ברעם, שהיה חבר הממשלה אז והעדיף משא ומתן על פעולת קומנדו, סיפר לי לימים ששניהם בעצם תמכו במבצע בשינוי ניואנסים. המלחמה על האשראי ארכה שנים, רוויות מרירות ואוויר דחוס מסיגריות. רק מעטים הבינו אז, שהמבצע היה עתיר סיכונים והצליח (חלקית) ממש בנס. מטוסי ההרקולס האיטיים שעברו מעל מדינות עוינות יכלו להיות מטרה קלה לטילים פשוטים או אפילו לתותחי נ"א. מה היה קורה אם המטוסים, או חלק מהם, היו מוּפּלים וגורמים לנו לאובדן טרגי של עשרות לוחמים ואנשי צוות אחרים? בסופו של דבר "רק" יוני נתניהו קיפד את חייו, וכמה לוחמים נפצעו וכך גם כמה חטופים. אבל ההצלחה הזינה את המיתוסים על הלוחם הישראלי הכל יכול, שנפגמו קצת במלחמת 1973. הנואלות של המלחמות על הקרדיט בולטת במיוחד בפרשת אנטבה. לא צריך להיות ציניקן גדול כדי להגיע למסקנה, שאם חס וחלילה היה המבצע מסתיים באסון נורא, רבין ופרס היו נאבקים על נושא אחר לגמרי: מי מהם לא רצה בהרפתקה המסוכנת באנטבה.
גם ההחלטה של יפן לתקוף את האמריקאים בפרל הארבור בשנת 1941 לא היתה פשוטה. ניטשו מסביבה ויכוחים לוהטים וגנרלים יפנים עם רקורד צבאי נפלא הוקעו על ידי חוגים קיצוניים כבוגדים מכיוון שהתנגדו לה. הם לא היו פציפיסטים אבל חששו מהתגרות בארצות הברית החזקה. רבים מהם הכירו היטב את אמריקה והתרשמו מהתפתחותה התעשייתית. הם הבינו שבטווח הארוך אי קטן יחסית כמו יפן אינו יכול להביס את ארצות הברית, גם לא בעזרת גרמניה הנאצית. גם אחרי שניצחו על המתקפה המבריקה בפרל הארבור הם המשיכו להאמין שהניצחון הטקטי יוביל למפלה אסטרטגית. למרבה האירוניה, האמריקאים תלו גנרלים רבים מיפן אחרי כניעת ארצם בעקבות שתי ההפצצות הגרעיניות על הירושימה ועל נאגאסקי. המחלוקות על הקרדיט לעתים מתחלפות למסך עשן של תירוצים על הנזקים האדירים שנגרמו.
עינב בר כהן לראש העיר משה ליאון: "הנח בצד את השיקולים הפוליטיים ואשר את הוזלת מחירי השילוט לעסקים"
בר כהן מ'התעוררות' לא השתתפה בהכרעות כה חשובות, אבל אין טעם לזלזל במאבקים שלה למען אנשים פשוטים בעיר. היא רק חייבת לקחת דברים בפרופורציה הנכונה כדי לא לעשות את עצמה ללעג ולקלס. אינני מכיר אותה אישית, אבל היא בת עירי, מהצד הנכון של המתרס. מוטב שתקדיש את מרצה לעשייה למען הכלל ולא למלחמה על יוקרה מלאכותית וחסרת ערך.
חוזליטו
ברעם לך הביתה פג זמנך. לא מביך אותך לברבר ולקשקש על שטות כמו קרבות אגו בין ראש העיר עם אחת ששמה כהן על איזה בולשיט כמו אגרת שילוט. לך לנוח טרחן ברברן קשקשן.