עמוס עוז היה טכנאי מלים מחונן, ואיש יפה מראה. אוסקר ויילד כתב שרק אנשים שטחיים אינם שופטים אחרים לפי ההופעה החיצונית. את עוז אהבו רבים גם בשל מראהו וגם בשל נימוסיו הטובים ויכולתו להקשיב לאחרים.
ספרו "מיכאל שלי" השפיע מאוד על בני דורי וגם על צעירים ממני. הרקע החרדי של השכונה מול סערת נפשם של החילונים, שגרו שם היה מוכר לנו היטב. גם הארוטיות הכבושה משכה אותנו. לא תמיד קרא עוז לדברים בשמם, אבל ככל שהכתיבה שלו היתה יותר אותנטית ו"ירושלמית" כך חלחלה יותר ללבנו. כאשר קראתי את תיאוריו על "בית שמש בשנת 1982" בספרו "פה ושם בארץ ישראל", לא יכולתי לשאת את הזיוף. הוא כתב בעצם על "סאלח שבתי" קולקטיבי, כפי שהוא מצטייר בעיני צבר מדור המדינה המוקדם. קסם הכתיבה שרה אפילו על הספר הזה, אבל הבהלה מעצם עלייתו של דור מזרחי חדש קלקלה את השורה. דברי הביקורת של בני ציפר על עוז היו צורמים, בעיקר על רקע חנופתו לזוג המלכותי מרחוב בלפור בעירנו, אבל גילינו בתוכם גם שמץ של אמת. ציפר טועה כאשר הוא מייחס לעוז ניתוק מן המציאות ורצון להנציח עבר שאיננו קיים עוד. דווקא היעדר נוסטלגיה אפיין יותר את כתיבתו של עוז. הוא היה די מפוכח ובערוב ימיו אף הביע את התקווה שאנשי הרוח שיבואו בעקבותיו יהיו שונים ממנו מאוד ברקע ובמוצא.
בשלב הנוכחי של ההיסטוריה שלנו בני דורו של עוז הם בעמדת התגוננות. לא רק המשיחיות של המתנחלים ותומכיהם מבעתת אותם אלא בעיקר השתלטות הימין החילוני הקטן והדתי הגדול על עמדות מפתח במשק, בצבא, בכוחות הביטחון ואפילו בתרבות. הדתיים הלאומנים בנו בסיסים גם בספרות, בתיאטרון ובקולנוע הישראלי ושום אדם חילוני וליברלי אינו יכול להיות כיום "גורו" משמעותי בחברה הישראלית. לכן עוז היה סופר חשוב ואיש יקר ללבם של רבים, אבל לא דמות משפיעה על החברה ועל הפוליטיקה. אהוד ברק טען השבוע שהוא "הושפע מעוז". זהו כזב נקלה. ברק מנצל עתה את זכרו של עוז לצרכיו המידיים.
בספרו הפופולארי ביותר, "סיפור על אהבה וחושך", כלל עוז בעלילה קטעים היסטוריוסופיים שהיו מיותרים לגמרי. הקטעים הזכירו לנו את ספר ההטפה "תולדות עמנו" שלמדנו בילדותנו. בכל זאת זה היה ספר נהדר מהיבטים רבים אבל חסר את הבוסריות הנהדרת של "מיכאל שלי". אחרי מותם של מאיר פעיל ואורי אבנרי הסתלק גם עמוס עוז. האופק שלנו מורכב עתה בעיקר משברי זיכרונות. יהי זכרו ברוך.
ג'ון גאלט
סופר ענק?! נו נו