דעה | הכתובת על הקיר של כולנו

קרה דבר בישראל. תופעת הרצח והאלימות כנגד נשים כבר איננה מתרחשת רק בשולי החברה והופכת למרכזית. אנחנו רגילים לשמוע בחדשות על עוד אישה שנרצחה או נמצאה מוטלת ללא רוח חיים ולשכוח מכך כאשר עוברים לידיעה הבאה. אבל אסור לשכוח – כל אישה היא עולם ומלואו, חיים שלמים, חלומות ותקוות שנגדעו. לנרצחות האלה יש משפחות ולעתים אף ילדים אשר נשארים יתומים בעולם אכזר.

מאות בעצרת נגד אלימות כלפי נשים בכיכר ספרא

בכל שנה נכנסת לסטטיסטיקה זועקת רשימת שמות ארוכה של כעשרים נשים שנרצחו. לצערי, השנה המציאות עלתה על נתונים אלו ונרצחו 24 נשים, כאשר עוד לא הסתיים חודש דצמבר. רצף האירועים הרצחניים לימד אותנו שלאלימות נגד נשים אין גיל, צבע, דת או מעמד. סילבנה היתה רק בת 13. הצמות היפות שלה והחיוך התם יהיו חקוקים בזיכרוננו עוד זמן רב. יארה היפה היתה רק בת 16 ותמימות הנעורים שלה הסתיימה ברצח במקום בעוד סיפור אהבה. הבנות האלה הן הילדות של כולנו ועלינו לזעוק את זעקתן.

היום, נשים מהמרכז והפריפריה, יהודיות וערביות, נשים באשר הן, אומרות – לא נהיה יותר קורבנות, לא נשתוק כשהאלימות משתוללת ולא נחכה לרצח הבא. המחאה המתגבשת חדרה אל לב הקונצנזוס הישראלי ואסור לאף אחד לעצור אותה. מדי שנה נשים מגישות תלונות למשטרה בגין אלימות ואיומים על חייהן וכ-8,000 תיקים נסגרים, 87 אחוזים מהם בשל "חוסר ראיות". ואני שואלת – האם אישה צריכה להגיע עם חבלות למשטרה בכדי שיהיו ראיות?

חבת הכנסת פנינה תמנו-שטה (צילום: דוברות הכנסת, יצחק הררי)

המאבק אינו רק על 250 מיליון השקלים שהובטחו לתקצוב התוכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים, אלא גם על יישום, אכיפה ופיקוח. אנחנו דורשות תוצאות, דורשות שלא יפקירו נשים וילדות. אין זה מספיק לומר לאישה לברוח למקלט – צריך לדאוג שגבר אלים ימצא עצמו תחת סורג ובריח.

לאחרונה העליתי לוועדת השרים הצעת חוק שתשים סוף לאבסורד לפיו גבר הרוצח את אשתו יורש 50 אחוזים מהדירה המשותפת לפי חוק יחסי ממון. הצעת החוק שלי תשלול את זכותו גם לרצוח וגם "לרשת", וכל הזכויות על הדירה יעברו לרשות היתומים אשר איבדו את אימם. אף על פי שיהיה כמעט בלתי אפשרי להקל על סבלם, חובתנו לדאוג, ולו במעט לרווחתם הכלכלית. היום כולנו זוכרות וזוכרים את הנרצחות ואומרים – לא עוד אלימות, לא עוד רצח, הפעם האלימות נמצאת על הקיר של כולנו.