סיפור לשבת: גלות רוחנית בנחלאות

אולגה ישבה ליד החלון בדירתה הקטנה בנחלת צדוק שבתפר שבין שכונת נחלאות לרחביה. את הדירה קנתה בכסף שקיבלה מבעלה לשעבר, שחזר לאוקראינה אחרי הגירושים. היא עבדה כשיננית במרפאה מפוארת ברחביה, והיתה שמחה בחלקה. היא היתה חילונית לגמרי, אבל השכנות לשערי חסד החרדית לא הטרידה אותה במיוחד. ממילא לא לבשה שמלות חשופות, שלא לדבר על מכנסיים קצרים, וגם השכנים בנחלת צדוק או ברחוב הירשנברג הסמוך לא היו קנאי דת. בשלב הזה היא לא חיפשה בן זוג חדש. אולגה היתה יפה ומושכת וקיוותה לחיות בשקט בשכונה החמודה, לשוטט ברחביה הסמוכה או במרכז העיר ולקנות לעצמה בגדים יפים, אבל צנועים. במרפאה היו לה כמה מחזרים אבל היא למדה להפריד בין העבודה לבין חייה הפרטיים. לפעמים התגעגעה לקרבתו הפיזית של גבר כלשהו, אבל לא עשתה דבר כדי לממש את הערגה הזאת. האווירה בשכונה היתה מאוד רוחנית בעיניה, והזרות שלה לא הפיגה את התחושה שהיא חיה בחלום. היא שיננה לעצמה שדווקא בירושלים היא חווה גלות פיזית ורוחנית. העברית שבפיה לא היתה מושלמת, רק סבירה במקרה הטוב. היא קראה בעיקר ברוסית ולעתים גם באנגלית. אולגה חשבה שעבודתה כרוכה בעיקר בריכוז רב ובמאמץ פיזי, אבל לא בממד האינטלקטואלי.

הרופאים במרפאה התייחסו אליה היטב. היא היתה חכמה, לא רק עובדת חרוצה ומסורה. אולגה לא התנשאה על אף אחד. היא התבוננה בחבריה לעבודה בעיניה החומות הגדולות, שהיה בהן ניצוץ של ביקורת אבל הרבה חום. רבים מהחולים דיברו אנגלית, ואולגה היתה בקיאה בשפה הזאת עוד מלימודיה בקייב. היא היתה שמחה בחלקה עד גבול מסוים. לא היו לה כמעט חברות, רק דודנית בתל אביב ששמה ז’ניה. הן נפגשו פעם בכמה שבועות, בדרך כלל בתל אביב, ובילו את רוב זמנן בחנויות. אולגה אהבה את תל אביב, אבל לא את הקיץ הלוהט והלח. לפעמים הלכו לים, והתמודדו היטב עם המבטים שננעצו בהן. כאשר שבה לירושלים, אולגה התבוננה בבתי האבן ובעצי האורן והברוש, והרגישה כמעט כמו בבית. היה לה פעם חבר כדורגלן מקצועי, ששיחק בדינמו קייב. ההורים שלה לא התלהבו מהחבר הבלונדי ושמחו בשקט כאשר הרומן הסתיים. אולגה חיבבה אותו בעיקר פיזית, אבל הטעם שלו בסרטים או במוזיקה היה ירוד בעיניה. היה נדמה לה שהוא שונא יהודים, אבל אנטון היה חף מרגשות כאלה. הוא היה שאפתן, רצה להגיע לליגה הספרדית וכבר צבר כמה הופעות בנבחרת אוקראינה. היא העריצה את יופיו ואת החיוך הילדותי שלו, אבל הסיפור ביניהם נועד לכישלון. היא ידעה זאת; אנטון ידע זאת והם ניצלו היטב את הזמן הקצר שעמד לרשותם כדי להשתעשע ביחד. בכל זאת היא עברה משבר נפשי קשה כאשר הם נפרדו “בהסכמה הדדית”. למזלה היתה לה אופציה של עלייה לישראל, והיא נפרדה מארץ מולדתה והשתקעה בירושלים.

הסבא של אולגה היה רב בעיירה קטנה ליד גבול פולין. הוריה היו קומוניסטים, וראו באידיאולוגיה החילונית אנטיתזה ללאומנות האנטישמית באוקראינה. אולגה עצמה היתה חפה מכל אידיאולוגיה. מפעם לפעם הלכה להצגות תיאטרון דלות תקציב ונמשכה מאוד לרעיונות אוניברסליים, ולכן סלדה גם מתעמולה ציונית, שלא לדבר על ציונית-דתית. במועדונים אוונגרדיסטים בקייב פגשה יהודים רבים, שגם הם חיפשו מחסה מהלאומנות באמנות חובקת עולם. לפעמים הלכה עם חברים למיטה, נהנתה מבלי לתת לעצמה או לאחרים דין וחשבון. בכל זאת חלמה על אנטון, שעזב את קייב ועבר למוסקבה. אנטון החליט שהוא רוסי ולא אוקראיני, והאופנה הזאת פשתה בקרב רבים מצעירי קייב. הוא כתב לה והציע שתבוא גם היא למוסקבה, אבל היא לא ענתה על המכתב. אם לצאת מקייב, עדיף להגר לישראל.  חשבה ועשתה.

בדרך לשדה התעופה היא הבחינה בצעיר שהיה מאוד להוט אחריה לאחרונה. הוא רץ אחרי האוטובוס כמו תלמיד צעיר בתיכון. זה נגע ללבה, ואולי לא רק ללבה. היא חייכה אליו מהחלון והסבה מיד את עיניה. הפגנות של בכיינות רומנטית לא התאימו לה ערב ההרפתקה הגדולה שציפתה לה במזרח התיכון. בזמן הטיסה ישנה היטב. לא חשה חרטה או כמיהה לקייב. כל זה היה כבר מאחוריה. מקץ חודש כבר מצאה עבודה, התמקמה במרכז העיר וחשבה שירושלים מקסימה, חרף העליבות של כמה שכונות. אולפן הערב במרכז העיר לא היה מושך לב במיוחד אבל הוא סייע לאולגה להבין את המתרחש סביבה. היא אפילו מצאה מספרה מפנקת מול האולפן, ופינקה את עצמה לפחות פעם בחודש. אולגה חיזקה את הבלונד בשערה, כאילו ביקשה להיטמע בין הגויים. בעצם, הבלונד שלה היה די חריג בנוף העיר, ומשך אליה מבטים קצת רטובים. מקץ זמן מה קלטה שהשוק הגדול במחנה יהודה קרוב מאוד לאולפן ברחוב בצלאל. מאז נהגה לסעוד בשוק לפחות פעמיים בשבוע. בתוך זמן קצר פגשה אמריקאי שלמד באולפן והם נהגו ללכת ביחד לשוק. היא הבינה שעל אף הצעד הנועז של עלייתה ארצה, היא לא לבד בעולם.

מפעם פעם כתבה להוריה, שעדיין חלמו על הקמתה מחדש של ברית המועצות. הם לא כעסו עליה, רק ביקשו ממנה להתייחס לציונות באותה דרך ביקורתית שבה קראה את הקומוניזם. אולגה נענתה ברצון, הסבירה להורים שגם כאן משתוללות הגזענות והלאומנות. “למרבה המזל זה לא מופנה נגדי עכשיו”, כתבה לקייב, והוריה חייכו בינם לבין עצמם. חברה מאוקראינה שאותה פגשה במקרה במדרחוב הזמינה אותה לסינמטק שהקסים אותה לגמרי. מַאשה היתה חברה בחד”ש, פקדה את הפעילויות ברחוב כורש והאיצה באולגה ללכת עימה. אולגה רק חייכה ואמרה: “שם לא הייתי קומוניסטית, אז את חולמת שאהיה כזו כאן?”.

בסינמטק פגשה גבר מרוסיה, יפה כמעט כמו אנטון, שהיה חיית קולנוע אמיתית. היא הזמינה אותו לדירתה בנחלת צדוק, ובוריס היה מוקסם מכל דבר. עד מהרה הפכו לזוג אוהב וחם. מי שחשב שאולגה תיקלע לשממה תרבותית וקיומית בירושלים טעה לגמרי. “יש לי כאן הכל”, היא כתבה להוריה, “אפילו גבר מקסים משלי”. בוריס היה באמת בהיר (“בכל מקום” אולגה לחשה למאשה) וחיוכו היה קורן. הוא עבד “בממשלה” ולא הוסיף על כך דבר. אולגה הבינה שהוא עובד במשרה חשאית. היא שבעה עד לזרא מאנשי מנגנוני החושך בארץ מולדתה. הוא מעולם לא דיבר על פטריוטיזם אבל בארצו ספג הרבה איבה לכל תופעה איסלמית. “בינתיים טוב לי”, לחשה אולגה לעצמה, והמושג הזה, “בינתיים” שיקף את השקפת עולמה.