הטור של חיים ברעם | פוליטי, רעיוני ואפילו דתי

קיומי

ירושלים מוצפת בקרני שמש חורפית, והלב יוצא אליה. אני אוהב את העיר הזאת, ותוצאות הבחירות לא ישפיעו עליי. בצהריים עדיין יש אולי סיבה לאופטימיות זהירה. אני מקרטע אל הקלפי ברחוב אוסישקין, מאמין לחלוטין בהצבעה עבור עופר ברקוביץ, ומאושר מהחלטת המועצת לאפשר לחסידים חופש הצבעה. הקריאה שלי “אל אחיי החסידים” נענתה לפחות באורח עקיף, וטוב היה לשבור את החזית החרדית בעד משה ליאון.

בלילה לפני ההצבעה חלמתי שאני משלשל בטעות את הפתק של ליאון. זוהי טעות בלתי נסבלת ואני מבקש מאנשי ועדת הקלפי להוציא את הפתק שלי מהתיבה ולהצביע שוב. הם מחייכים בסבלנות ומסרבים. רק אחרי שאני מתחיל לבכות הם קוראים לאמבולנס. חובשים בריאי גוף מובילים אותי ליעד לא ידוע. סיוט.

הקולות מאשקלון ומשאר יישובי הדרום משככים קצת את ההתלהמות המאפיינת בדרך כלל את יום הבחירות. לא היינו רוצים לגור עכשיו באשקלון או בעזה. המאבק לשחרור העם הפלסטיני מהכיבוש יגיע לסיומו רק סביב שולחן המשא ומתן. עוד לפני שישתרר שקט בדרום, נחזור למאבק על דמותה של עירנו.

בבוקר הטלפון שלי מוצף בהודעות מטעם המועמדים. זה מיותר לגמרי. אנחנו אזרחים שורשיים בעיר הזאת, ואין לנו צורך במסעות שיווק. בכל מקרה, זוהי מערכת בחירות מרתקת במיוחד, ותמשוך כנראה הרבה בוחרים, גם מהצד החילוני. גורלנו לא יוכרע בבחירות האלה, אלא בהיערכות שאחרי יום הבוחר. תל אביב בחרה שוב ברון חולדאי, איש די אפור שמבטא את אופייה הסופר בורגני של העיר. למאבק בתל אביב היה אופי עירוני; למערכה בירושלים היה אופי פוליטי, רעיוני ואפילו דתי. בעתיד נשתדל לשתף את רוב הבוחרים הערבים, ולבנות איתם חזית מוצקה ועמידה.

ועדת הקלפי ברחוב אוסישקין היא על טהרת החרדים, למעט אישה אחת עם זהות לא ברורה. בתור הכרתי כמה חילונים, בתוכם אישה אחת שלא טרחה להצביע בפעם הקודמת ומתייסרת על כך. האווירה בתור היתה נינוחה ורגועה, עד שאישה אמריקאית לבושה הדר, עם פאה יפה ובגדים חגיגיים, מתעלמת מהתור ונכנסת ישר פנימה. הערות קולניות מהעומדים בתור הרתיעו אותה. היא יוצאת בארשת פנים נבוכה וקצת מתחטאת. משום מה יצאנו לרחוב בתחושה טובה. חשבתי על משחקי הדרבי הרבים בהם הייתי בטוח שננצח את בית”ר. התחזית הזאת אכזבה ברוב המקרים. גם הפעם.

האור בקצה המנהרה היה כמו פאטה מורגאנה במדבר. התעתוע נמשך כמעט כל הערב. סופו שלא הבקיע לתוכה ולא שימח את הלבבות.

ליאון

כל הצבעה בעד משה ליאון היתה גם פעולת איבה נגד כל הציבור החילוני בעיר. קראנו את המפה היטב וחלמנו להשיג קצת תמיכה מהחסידים כדי שנוכל להשתית כאן מסד אמיתי לחיים ביחד. זה הצליח רק חלקית. “המתנגדים” וש”ס פשוט צפצפו עלינו והעדיפו שנטע זר כמו ליאון יהיה ראש העיר; אולי גם חלק מהחסידים, שהיו להם סיבות רציונליות ורגשיות להצביע בעד עופר ברקוביץ, נרתעו מעצם העובדה שהוא איננו חובש כיפה. כך בוזבזה ההזדמנות לבניית חברה חדשה וסובלנית יותר בעירנו ולמסע לעצירת הנדידה החילונית לשפלה. גם בעתיד ננסה לחפש דרכים להתפייסות וגם לשכנע אחרים ללכת בדרך הזאת. לא ניתן לאף אחד לפסול אותנו, או לקלל ולהגדיר אותנו כבני השטן. דריסת הרגל שלנו בעיר הזאת היא מוחשית מאוד, וגם הדתיים והחרדים יודעים זאת היטב.

מטה ליאון בלילה שבין שלישי ורביעי, השבוע (צילום: אוליבייה פיטוסי)

ברקוביץ

אין שום סיבה לקחת מעופר ברקוביץ את התהילה. הוא זכה להישג היסטורי, והיה קרוב עד לכאב לניצחון. עופר כמעט החזיר את ירושלים לשנת 1955, כאשר גרשון אגרון המנוח החליף את קודמיו הדתיים והפך לראש עיר טוב. אגרון היה חייב את ניצחונו גם לרחמים כלנתר, איש העדה הבוכרית, שהחליט לשתף פעולה עם מפא”י וסייע לשנות את צביונה של העיר. כלנתר הושמץ והמונח “כלנתריזם” הוטבע כדי לתאר בגידה ברצון הבוחרים ומכירת השלטון בעיר. למען האמת, הוא היה איש פיקח ונעים הליכות, שבחל בגזענות של העסקנים האשכנזים של המפד”ל.

בסיבוב השני בבחירות 2018 ניסו החרדים ואנשי הימין הקיצוני להחזיר אליהם את ההגמוניה בעיר, ולזכות ברקוביץ יש לומר, שהוא היה הסכר האחרון בפניהם. מערכת הבחירות שלו היתה מאורגנת למופת, והישגו היה פוליטי וחברתי. גם זאב אלקין ניהל מערכה משומנת בסיבוב הראשון, אבל הציבור החילוני הביס אותו. מסתבר שיש בסיס חברתי בעירנו למועמד חילוני צעיר ונמרץ. יש להניח שעמדותיו הפוליטיות אינן שמאליות במיוחד, אבל בלית ברירה תמכנו בו עד לאיש האחרון. ידענו שפתק הבוחר שלנו נועד לשתי מטרות: לבחור את ברקוביץ ולנצח את משה ליאון. נכשלנו בזה עכשיו אבל יש לגשת לפוליטיקה המקומית בעתיד בטקט ובשום שכל, כדי לשפר את מצבו החברתי התרבותי של הציבור הליברלי בעיר, ולעצור את העריקה לתל אביב. השידוך בין ברקוביץ לבין איש אגודת ישראל יוסי דייטש מבטיח נוכחות חזקה של אופוזיציה במועצת העיר, ואולי דף חדש ביחסים שלנו לפחות עם חלק חשוב מן הציבור החרדי בעיר.

עופר ברקוביץ (צילום: אוליבייה פיטוסי)

הישגו הדל של ליאון היה גם כישלון חלקי של אביגדור ליברמן ואריה דרעי. אם שני אלה לא ניצחו בקלות בעיר הכי ימנית והכי דתית בארץ, הגיע הזמן שהם יבחנו מחדש את דרכם. ליברמן הוא מקרה אבוד, שכן שנאתו לערבים באשר הם מעבירה אותו על דעתו. הוא אחראי ישיר לגל האיבה לתושבים הערבים שפקד את העולים מרוסיה. דרעי לדעתי עשה מקח טעות. היו ימים שדווקא יונים וליברלים תלו בו תקוות ושרים שישבו איתו בממשלה שבחו את כישוריו האנאליטיים. גם בשמאל קיוו שהוא יחזיר את ש”ס לדרך הישר ויטהר את הכהניזם שפרח בתנועתו תחת מנהיגותו של אלי ישי. אם דרעי היה מושך את תמיכתו מליאון ניצחונו של ברקוביץ היה יכול להיות משכנע ואפילו מוחץ. כיום קשה להבחין בין דרעי לבין ישי, וזה מאכזב עד מאוד. נאומי ההכפשה שלו נגד החילונים הגדישו את הסאה. לכנות פוליטיקאים חילונים “שליחי השטן?”. זה כבר טמטום מוחלט. דרעי הוא “אחד מהם” עכשיו, וחבל.
ברקוביץ יוכל לבנות ברית עם החסידים אנשי דייטש, עם מרצ ועם חביליו. אם המסר שלו יהיה חדש, מרענן ומושך לב, תהיה לו תמיכה אדירה בעיר. ליאון הוא סתם עסקן; אבל ברקוביץ יכול לבנות לעצמו תדמית מושכת של מנהיג צעיר וחדשני. אסור לו לבזבז את האשראי הענקי שקיבל בחודשים האחרונים. דייטש יהיה בעתיד סגן ראש עיר מושלם. הוא לא חייב שום דבר לחרדים או לימין והניסיון שלו בניהול העיר לא יסולא בפז.

היעד הבא, הערבים

כדי להתקדם ולהגיע להישגים עלינו להקים גוף שתפקידו יהיה לקרב את הציבור הערבי ולקדם את האינטרסים שלו. עלינו להתייחס באהדה למוסדות תרבותיים פלסטינים בעיר ולהגן עליהם בפני מעשי דיכוי ואפליה. כאן לא מדובר רק במעשים, אלא גם בכוונות טובות. ההתקרבות לתושבים הערבים חייבת להיות מלווה בהידברות עם צמרת הרשות הפלסטינית ברמאללה. יש לנווט את מהלכי השלום בעיר מלמטה, ברמת התושבים משני העמים, ולא להסתפק במחוות של השרים. רבים מנציגי הממשלה, ברמה הנבחרת וברמה הממונה, מדברים בגלוי על כך שאין לישראל מה להרוויח מהסכם שלום. תושבי העיר נקראים לשוחח זה עם זה גם ברמה הפרקטית. כל זה לא יתרחש בלי ארגון טוב מצד פעילי שלום מנוסים, שימנעו גלישה למריבות קטנוניות.

עלינו להתעקש שהתושבים הערבים יקבלו את כל השירותים העירוניים ולא יראו בעירייה עוד מנגנון מדכא מטעמים לאומניים.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

תוגת החילונים

ציפינו אבל לא קיבלנו התפרצות גדולה של שמחה ואנחת רווחה של החילונים בעיר. כמעט והתחולל כאן מעין נס, אבל לא עד הסוף. לא התגברנו על הבעיות הדמוגרפיות בעיר, אבל ניצלנו את הפילוג במחנה החרדי לטובתנו. עתה נגמרו ההזיות על נקמה והתחיל חשבון נפש נוקב. יש להבטיח בכל מחיר את השלום בעיר, ולהושיט יד גם לצד הערבי. כך יבטיחו החילונים עוד שנים רבות של פעילות פוליטית חיובית בעיר, שתהיה בה רוח של נדיבות ושל נתינה. לא עולה כלל על דעתנו להיפרע מהחרדים בשום צורה, גם לא מאנשי ש”ס ודגל התורה. נקיים את אורח חיינו ונטפח את התרבות שלנו בהשקט ובבטחה, ובעת ובעונה אחת נקדיש משאבים רבים ורצון טוב במאמץ כביר להתפייס עם האוכלוסייה הערבית בעיר.

המערכה על ירושלים השלימה מפנה גדול בתולדותיה ומהווה בסיס למאמץ להחזיר את העריקים משפלת החוף. הפוטנציאל הליברלי בעיר שעליו אני מדבר כל השנים חי וקיים. בנוסף אליו ניתן לאתר עשרות אלפי ירושלמים שמגדירים את עצמם כאנשי מרכז מובהקים, בלי שום קשר אורגני לשמאל. הם יכולים להיות נצים וביטחוניסטים ובתוך הציבור הזה חיים אנשים רבים שאין לחשוד בהם בחיבה ייתרה לערבים, אבל הם מבינים היטב את חשיבותה של השלווה והשכנות הטובה. יש לנו הפעם סיבה טובה לאופטימיות זהירה, ואין טעם להסתייג מהצעירים ששרו ברחובות העיר. התחושה שלא הכול אבוד מתחזקת מציאות שבה אנשים מביאים בעצמם את החיים הטובים לבתיהם.

חגיגות הימין

כפי שהיה ניתן לצפות, החרדים ואנשי הימין שתמכו בליאון גם לפי צו הרבנים והמנהיגים, חגגו. הצעירים צהלו על ההישג של הרבנים שלהם שהיטו את תוצאות הבחירות נגד ברקוביץ. ליאון איננו אהוד בעירנו, ורוב מצביעיו החרדים בסיבוב הראשון עשו זאת משנאת אחיהם החסידים. השיקולים הזרים של מנהיגים תככנים לא יחזירו את ימי הביניים לעיר. נראה שניאלץ להמתין עוד כמה שנים כדי ליהנות מראש עיר משלנו. צריך להמשיך לשתף פעולה עם אנשי דייטש עד הבחירות הבאות ומעבר להן.

העיר שלנו היא פלורליסטית ומרתקת ויש עתיד למאבק על צביונה. היא שלנו, היא של הערבים, היא של החרדים ואיננה שייכת בלעדית לאף קבוצה חברתית.

יום חדש

אנחנו מתעוררים ליום חדש, חוגגים בצניעות את ההבנה שנבנתה עם הציבור החסידי ואת ההתעוררות של החילונים. ההפסד הזעום מרגיז, אבל בהתחשב באופייה של העיר הוא איננו חמור. נלחמנו לא רק על העיר בהווה, אלא גם על תדמיתה בעתיד. אין לנו אלא לקרוא לכולם לחזור הביתה ולעזור לנו לבנות כאן חברה חדשה.