אבי אלוש מקטמון נעלב כאשר חברתו מזה שנתיים, תמי, סירבה שוב לנסוע איתו לירושלים לבקר את הוריו. שניהם גרו ביחד במרכז בעלי מלאכה בתל אביב, ואבי הסתגל היטב למזג האוויר הלח. הם עבדו במלצרות כדי להתקיים, ואבי גם למד כלכלה באוניברסיטת תל אביב. תמי נולדה ברמת גן אבל היתה תל אביבית בכל רמ"ח אבריה. בעיניה, ירושלים היתה מצודה על ההר, מאוכלסת בבריות משונות ומדיפה רעל כלפי חילונים כמוה. בביקוריה בבית הוריו של אבי היא היתה מנומסת, אבל מסויגת. ההורים שלו לא היו דתיים או מסורתיים, אבל נהגו כבוד ברבנים של קטמון, כיבדו את החגים וחיו עם השכנים בשלום. תמי לא הבינה את הדקויות של ירושלים, והקידוש בערב שבת עורר בה צמרמורת. הוריה היו עורכי דין, סברו שהם מלח הארץ אבל בכל זאת קיבלו את אבי בחום. סטודנט מוכשר לכלכלה תאם את הציפיות שלהם, והם נהנו לטפח חבר ממוצא מרוקאי, ששאף להסתפח למעמד החברתי שלהם. אחרי ביקורים אחדים בירושלים, סלידתה של תמי מהעיר גברה והלכה. אבי חש פחד גדול: אם תמי האהובה לא מחבבת את עירי, משהו מזה ידבק גם ביחסים בינינו, במוקדם או במאוחר.
תמי מצאה עבודה בדיזנגוף סנטר, ואהבה מאוד את המקום. עקיצותיו של אבי על הסנטר הקיטשי לא חדרו מעבר לעור העבה של חברתו. במקום העבודה ובסביבתו היו לה מחזרים רבים ותמי, שאהבה מאוד את אבי, נהנתה מפלירטוטים לא מחייבים ומהמבטים שננעצו בגופה היפה. שניהם עבדו קשה, והגיעו לדירתם בסוף היום רצוצים ממש. "יש לנו רומנטיקה כמו זוג נשוי וביטחון קיומי של קשיי יום", נהג לומר אבי. תמי שלחה אליו חיוך מבהיק, אבל חסר שמחה. כאשר אבי החליט לעלות לירושלים לבדו, תמי לא נפרדה ממנו בחום רב. היא כעסה שהוא לא רואה את העיר דרך העיניים שלה. גם הסבריו על יום שישי אחר הצהריים בירושלים נפלו על אוזניים ערלות. אין "לכם" תקנה נהגה לומר, ואבי הבין שהוא בהחלט כלול בקטגוריה הלא מחמיאה הזו.
אבי ירד מהאוטובוס בשעה מאוחרת יחסית ליום שישי, והחום היבש כבר פג כמעט לחלוטין. הוא הלך ברגל למרכז העיר ההולך ומתרוקן, ישב לקפה הפוך טעים ברחוב בן יהודה והתגבר על הפיתוי לטלפן לתמי. כאשר הגיע לבית הוריו זכה לקבלת פנים נרגשת כאילו חזר מחוץ לארץ אחרי שנים רבות. הבית הקטן בקטמון היה משופץ ומבהיק מניקיון ואבי שמח לראות את אחותו הקטנה עדי, שקיבלה את פניו בחום רב. אבא שלו, יצחק, שאל אותו: "איפה האשכנזייה שלך?", אבל מיד זנח מיד את הנושא. בבית של אבי לא שנאו אשכנזים, אבל הם חששו שתמי היא קצת סנובית. זה היה חסר שחר. תמי ידעה שאבי הוא הרבה יותר חריף וידען ממנה, ובמידה ידועה אפילו יותר תל אביבי ממנה. גם אבי ידע שהשוני ביניהם איננו כה גדול, ותמיד אמר לחבריו שעליהם לזנוח את הסטריאוטיפים ולראות בעיניהם את האנשים ולא רק את התדמיות. תמי לא אהבה את עירו ירושלים, אבל אבי לא האמין שזה יחצוץ ביניהם לנצח. הוא בילה סוף שבוע נהדר בבית הוריו, ורק חשש שזלל יתר על המידה. הוריו הלכו במוצאי שבת לקונצרט של מוזיקה קלאסית בבנייני האומה וחזרו כשנהרה על פניהם. הם ישבו במטבח ושתו תה, ואבי הבין שכל מילה ממנו תפר את שלוות רוחם. מוצרט וזוגיותם התמזגו בהרמוניה מופלאה שאבי לא היה חלק ממנה. הוא התמקם מול הטלוויזיה וראה סרט תיעודי נהדר על חיות הפרא במרכז אפריקה. אביו הציץ לרגע לסלון כאשר יגואר יפהפה ופראי זינק על אנטילופה חסרת אונים. החיה המשוסעת בותרה לחלקים אכילים והזינה את היגואר ואת גוריו. אבי כעס על עצמו כאשר קלט, שהטרגדיה בג'ונגל לא הזיזה לו. "גם אנחנו חיות", אמר לאביו המופתע, והליט את פניו בידיו.
יצחק אלוש ידע היטב שבנו עבר חוויות נוראות בשטחים, ושהוא וחבריו שפכו דם, גם של ילדים צעירים. הוא היה חבר פעיל במפלגת העבודה והתגאה תמיד בבנו, החייל הקרבי. לימים למד שנפשו של אבי היא מסוכסכת ומעורערת. באחת החופשות מהצבא אבי הסתגר בחדרו, וסירב לצאת אפילו לסעודת השבת. רק אימו הצליחה לחלץ ממנו רסיסים של חוויות מזוויעות, ומהם למדה שאבי חשש מאוד מחבריו, שכמה מהם "מורעלים" ואיבדו צלם אנוש. יצחק דיבר עם מפקדו של אבי, שהוציא אותו מהפלוגה הקרבית ושלח אותו למפקדה. אבי לא ממש נעלב. רווח לו, וחיי השגרה שלו בצבא השתפרו מאוד. הוא חזר לשפיות וזה אפשר לו להתכונן ללימודים בתל אביב. הפטוֹר משירות מילואים העמיק את תחושת החופש שלו. באוניברסיטה הצטרף לתא שמאלי, אבל לא היה פעיל במיוחד. הוא עדיין חלם על הנער הקטן, שנורה כאשר ידה אבנים על רכב צבאי. תמי, שאיכשהו לא הגיעה כלל לבקו"ם, תיעבה סיפורים על הצבא. "אפילו הפציפיזם החדש שלי הוא אלים בעיניה", סיפר אבי להוריו. הם חייכו. אבי היה ידוע בשנינותו וגם בשמחת החיים שלו. משהו מזה אבד והם תהו מתי בנם ישוב לחייך בעליצות אמיתית.
רוצים להישאר מעודכנים?
תמי יצאה ביום שישי בערב למועדון עם רמי, חבר ישן מבית הספר. הרעש במועדון היה נורא, האוויר היה דחוס והאווירה מעיקה ומלהיבה בעת ובעונה אחת. הם שתו בירה וצ'ייסר, אבל לא חוו התרוממות רוח של ממש. כאשר הגיעו לחדרו לפנות בוקר הלכו יחד למיטה כמצוות אנשים מלומדה. בעצם, תמי נהנתה מהסקס ולא חשה אשמה מיוחדת. את רמי הכירה מגיל שלוש ולכן היתה קצת נבוכה כאשר התפשטו אבל היא "זרמה" עם זה. לא עלה כלל על דעתה לספר על כך לאבי, אהובה. הוא מבלה עם הוריו בעיר הקודש, חשבה, ואני מבלה עם רמי בתל אביב, זהו סדר העולם האמיתי. בבוקר רמי הכין קפה, סיפר לה על בית הקפה שפתח בלילינבלום. תמי התחילה להשתעמם אבל סירבה לדבר על אבי. רמי התעניין בכל הפרטים, ולבסוף אמר נואש. הוא הלך לעסקיו, ותמי ישנה שעות ארוכות. כאשר שבה לבית הוריה הם לא שאלו דבר ורק סיפרו ששיחקו ברידג' בלילה הקודם. אבי חזר לתל אביב ביום ראשון בצהריים ותמי כבר היתה בדירתם במרכז בעלי מלאכה. אבי לא סיפר דבר על ירושלים ותמי שמרה גם היא על זכות השתיקה.
ירון ידען
אתה ממש דור הולך ונעלם. מי קורה היום את הסיפורים האלה? ספרדים-אשכנזים סקס ובגידות אלה מוטיבים שאתה חייב להכניס לסיפורים שלך