ראש העיר ניר ברקת יצא סופית מן הארון. תמיד חשבתי שהוא איש ימין מובהק שאין לו תקנה, ועתה גם מגניו לשעבר התפכחו מהאשליות על אודותיו. הוא חבר לבנימין נתניהו, ושואף לקושש קולות במרכז הליכוד לקראת הבחירות לכנסת הבאה. הציר שמחבר אותו עם השרה מירי רגב הוא טבעי, והם באמת עושים יד אחת כדי לחבל בפעילות התרבותית-ליברלית בעיר ואיבדו לגמרי את הבושה. לאחרונה הם משתתפים באורח פעיל במסע ההסתה של הליכוד בניצוח נתניהו נגד ארגון "שוברים שתיקה". הימין השתלט על התודעה של בני עמנו ונוקט באסטרטגיות פשיסטיות באורח גלוי. מכאן נובעת גם ההתנכלות המחפירה לגלריית ברבור במרכז העיר. אחרי אירוע בהשתתפות יולי נובאק, מראשי שוברים שתיקה בעבר הקרוב, ברקת תרגם את ההסתה של נתניהו ואת ההשמצות של רגב לשפת מעשים. הוא הורה על סגירת הגלריה בפברואר 2019, ואפילו השופטים שאישרו את הצעד החמור הזה רמזו שהוא נובע מסיבות פוליטיות אבל ברוח הזמן נתנו את ידם למעשה. "הארגון פוגע בחיילי צה"ל", אמר ברקת ובכך חשף את פרצופו האמיתי. קוראי "כל העיר" יכולים להתברך בכך שבעיתונם הופיעו אזהרות מפורשות נגד בחירת ברקת ונגד השימוש הציני בפחד מהחרדים כדי להכשיר את בחירתו של לאומן קיצוני ואנטי דמוקרטי לתפקיד ראש העיר.
ציבור היעד של ברקת השתנה: הליברלים בעיר שבחרו בו בהמוניהם חרף האזהרות הוצאו בכוח הזרוע מקבוצת ההתייחסות שלו. איש ההייטק זרק אותם מהמחשב המצועצע שלו והוא לועג להם בלבו. "איך הם לא הבינו שהאסטרטגיה שלי היתה ליצור בעיר אליטה שלטונית חדשה, שמורכבת מאנשי ליכוד ומציונים לאומנים, כולל ראשי המתנחלים?" הוא לבטח שאל את עצמו. לנערים שרקדו נוכח עיניו וליקטו מהמרצפות את הסוכריות שזרק להם, ברקת בז בכל לבו. לא בכדי יצא במתקפה כזו נגד עופר ברקוביץ. הלשון שבה נקט נגדו הזכירה לי את הנאומים של ראשי הפשיסטים בברלין נגד מתנגדיהם במנגנון העירוני. האיש שהיה נעים הליכות גם בעיניי הפך בן רגע לזאב טורף, משולח רסן וחשוף ניבים. ברקת הנחמד הפך מפוליטיקאי חילוני ושמרן לחלק מרכזי במחנה החדש של כהניסטים וקנאים, שמנסים לנכס להם את מסורת הימין ולנדות ממנה את "הציונים הכלליים". עתה יתמכו השמרנים ברובם המכריע בזאב אלקין, שהוא גרוע מברקת מבחינה רעיונית ופוליטית. הייתי שמח לראות את ברקוביץ בכיסאו של ראש העיר, חרף העובדה שהוא לא גיבור חלומותיי. צריך ללמד את הימין החילוני כביכול לקח, ולשם כך נחוצות התארגנויות אד-הוק לצורך ריכוז ומיצוי של הכוחות החיוביים בעיר. אינני יודע אם הנס הזה אכן יתרחש.
"מדוע אתה מחפש דרך להמתיק את הגלולה המרה שניחתה על כולנו?", את השאלה הזאת אני שומע גם ממיטב חבריי שחלקם כבר נמלטו מהעיר ואחרים יעשו זאת בעתיד הלא רחוק. השאלה הזאת מזכירה לי את טובי הלוחמים האנטי פשיסטיים במדריד בתחילת שנת 1939. הם כבר ידעו שהפסידו במלחמת האזרחים עקובת הדם, אבל גם אחרי שחדלו להאמין בסיסמה ההרואית "הפשיזם לא יעבור" הם הבינו שלמען ההיסטוריה אסור להם לוותר. כך ניהלו מלחמת מאסף, חרף הגייס החמישי של פרנסיסקו פרנקו בתוך מדריד. גם אחרי ניצחונו הסופי של הפשיזם, רבים מהלוחמים ומתומכי הרפובליקה נרצחו על ידי קלגסיו של פרנקו. יש ערך לגבורה הנפשית והפיזית של הלוחמים למען שוויון, חינוך לכול ונטרול הכנסייה מהשפעתה על החיים הפוליטיים והכלכליים. כאן, בנתונים הרבה יותר קלים, אין לאיש מאיתנו פטור מהמאבק האנטי פשיסטי והאנטי לאומני.
גלריה ברבור (צילום: באדיבות גלריית ברבור)
על הגלריה יש לשמור באמצעות צעדים משפטיים חדשים וגם בהפגנות ובמשמרות מחאה. הצלחה של המנגנון העירוני לסגור את "ברבור" תגרור בעקבותיה התנכלות לסינמטק ולמוסדות תרבותיים חשובים אחרים. אני מקווה שרוב העיתונאים בעיר, גם אלה שיש להם נגישות לכלי התקשורת הארציים, ישתתפו במלחמת התרבות החשובה העומדת על סדר יומנו. לעיר יש שם בית"רי וחרדי, אבל אפילו הרוכש החדש של בית"ר משה חוגג מודה ש"80 אחוזים מכלל האוהדים מגיעים מחוץ לעיר". מחזות אפוקליפטיים שמתארים את המלחמה בין ירושלים החרדית לתל אביב החילונית יכולים לשעשע את הכותבים ואת קומץ הצופים, אבל לצערי הם עוזרים להפוך את הנבואות הקודרות למציאות בהתהוותה. יבוא יום שמישהו יכתוב מחזה על מלחמת המאסף שלנו נגד הימין הלאומני והדתי בעיר, ואנשים בקהל (אולי בתל אביב) ימחו דמעה וייבכו את גורלם של החילונים בעיר. אולי יימצאו כוחות שיאסרו על פרסומם של טורים כאלה ב"כל העיר". חלק מהליברלים ינערו את חוצנם מאיתנו וינסו להשתלב איכשהו בסדר החדש. הוותיקים שבתוכנו ייעלמו בקרוב מן הזירה העירונית ובמקרה הטוב ימצאו מישהו שיקריא להם את הכותרות הפוליטיות בבתי האבות שלהם. הצעירים יעזבו את העיר או את הארץ. כל מעשה פוליטי שלנו שהוא פטריוטיזם טהור, נועד לעצירת הזרם הזה. לסכר שאנחנו מנסים לבנות נגד הפשיזם והגזענות יש תפקיד נוסף, לא פחות חשוב: לנסות לשכנע את מיטב הצעירים בעיר שקיימת עדיין תקווה.
הפגנות לסגירת גלריית ברבור בשנה שעברה
הייאוש בחוגים שלנו מתסכל מאוד אבל ניתן להבין אותו. ידידי קובי ניב, מטובי הכותבים של השמאל, קורא בחודשים האחרונים לעזיבה מאורגנת של הארץ כדי להציל את הילדים ואת הנכדים שלנו. אני חש כך לעתים קרובות, אבל מסרב להפנים את המסר הזה, גם כשהוא בא מתוכי. אנחנו מרגישים נבגדים, כאשר חיילי הצבא מתנכלים לפלסטינים בשטחים ובעירנו. כל חייל שמכה זקן פלסטיני שנלחם על חלקת אדמתו, פוצע את נשמתי. במלחמה על האדמה בין הפלסטינים לבין הפולשים הגזעניים אנחנו חייבים לבחור צד ולנקוט עמדה: היא תמיד תהיה נגד המתנחלים ונגד הקלגסים הפועלים בשירותם.
רוצים להישאר מעודכנים?
בעינינו ירושלים המערבית היא בירת מדינת ישראל ולא "בירת העם היהודי". כיוון שהימין ובני בריתו מתנועת העבודה יצרו כאן מציאות "בלתי הפיכה", עלינו לפעול בדרכים מתוחכמות כדי לשנות את פני הדברים. הידברות ישירה בין השמאל העירוני שלנו לבין ראשי הרשות יכולה להניב שיתוף פעולה פוליטי עם הציבור הפלסטיני בעיר. אם ראשי הרשות יתירו ואולי אפילו יעודדו את התושבים הערבים בעיר לקחת חלק בבחירות העירוניות, נוכל לשנות לחלוטין את מאזן הכוחות בירושלים. כך נהפוך עשרות אלפי בני אדם לחלק חיוני בבניית עתידה של העיר. הפעילות החברתית והתרבותית כאן תשנה כיוון במטרה לבנות שותפות שתשנה את צביונה של החברה העירונית. נילחם בפסיכוזת מלחמת הנצח, ואנחנו אופטימיים.
יובל
אנשים כמוך רק גורמים נזק לאנשי שמאל מתונים
ואתה מייצג רק מעטים ביותר שקיבלו על עצמם את הנרטיב של האויב
וחבל