שבוע קשה עבר על מדינתנו הקטנטונת. האדמה בערה, ולא רק בגלל מפגעים, אלא גם מתוכנו. נדמה שהכל רתח, לאן שהבטנו עלה עשן. עשן של פחד, של כעס ובעיקר של כאב.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- אמא ירושלמית – הטור של מיכל: עכשיו זה הזמן שלי, אל תפריעו
מתוך כל הכאוס, בחרתי השבוע לעסוק בקהילה הגאה. אותה קהילה שנאבקת שנים על מעמדה, על הכרה בה, על מקומה ובעיקר על גאוותה.
אתחיל דווקא מהסוף. כל אדם הוא אדם. ללא הבדל דת גזע ומין. זאת לא סיסמה, זאת עובדה.
אי אפשר לשנות את זה. כולנו נולדנו שונים. באופי, במראה, באמונה, אבל כולנו בני אדם. ממש כמו שכל אדם בוחר את הבגד שנוח לו, את האוכל שטעים לו, את העבודה שלו, את הבית שלו, את החברים שלו. הוא בוחר את מי לאהוב. הוא בוחר את החצי שנכון לו.
(צילום: טל כפיר שור)
אין כאן ניסיון לעשות כותרות, ובהחלט לא מדובר בניסיון ליצור מלחמות. נולדנו לאהוב.
חלקנו אוהבים אנשים גבוהים, חלקנו נמוכים. חלקנו אוהבים רזים וחלקנו שמנים. חלקנו אוהבים את המין השני, וחלקנו דווקא את בני המין הזהה. אבל בשורה התחתונה כולנו מחפשים להיות נאהבים, להיות אוהבים, ובסופו של יום ליצור מהזוגיות תא ביתי חמים.
לאדם יש צורך להעניק, לתת מעצמו, ליצור לו המשך, להשאיר אחריו חותם. את כל אלא ניתן באמצעות גידול הדורות הבאים. בזכות ילדים. הורות היא צורך בלתי נשלט שבא מבפנים.
(צילום: טל כפיר שור)
ואגב, להיות הורים זה לא בהכרח ללדת ילדים. זה לגדל אותם, לחנך אותם, לדאוג להם, להאכיל אותם, להלביש אותם ובעיקר, להיות שם. עבורם. יעידו על כך ילדים מאומצים – שהוריהם גם אם אינם ביולוגים, הם ההורים שבליבם. הם שגידלו אותם, טיפחו אותם, ודאגו לכל מחסורם.
אז איך… איך אפשר לשלול זאת מאנשים? מי שמנו בני אדם אחרים, להחליט על חייהם של זוגות, בשר ודם כמונו, בני אדם. כמונו דומים, עם לב ורגשות, בשר ודם ועצמות, והמון אהבה, שבעוונותינו אנחנו רואים בעיננו כשונים.
(צילום: טל כפיר שור)
אם אנחנו אוהבים כהים, ויגיעו זוגות לבנים, גם מהם נשלול זכויות?
ואם כבר לשלול, אז התחילו בבידוק הורי, והחרימו ילדים להורים מתעללים, מזניחים ופוגעניים. לאלה שהביאו ילדים מבלי לשאול או להזדקק לאישורים. ואת התמיכה העבירו לאלו שרוצים, שמשקיעים את מיטב כספם ומרצם כדי להעניק להם מאהבתם הגדולה והשקעתם המרובה.
אסכם במילה אישית. יום אחרי החתונה לא הבנתי איך אני עדיין לא הרה. כן, רציתי כבר להפוך לאמא. וכל אשה שהפכה לאמא מכירה את הרצון, הכמיהה והציפיה. אז דמיינו את זה על זוג החברים הכי טובים שלכם. שרוצים, אבל לא מצליחים. לא הייתם עושים הכל לתמוך בהם, לחזק אותם ולסייע להם בעצות למטרה? את הרגש הזה למענם תנצרו השבוע מהכתבה.
ותעשו לי טובה תתמכו בהם בדרך למשפחה. אל תמנעו מהם את ההגשמה.
ומי שכבר הקים משפחה, הרוויח ביושר את התואר "אמא" בזכות ההענקה ולא כי מי מאתנו מגדיר או עושה לו טובה.
המשיכו באהבת חינם. לכולם. באהבה.
תגובות