סיפור ירושלמי לחג: אדם נוסע בזמן

אדם מקול ישב ליד שולחנו המבולגן במשרד האוצר, ובהה כדרכו במגרש החנייה שמעבר לחלונו. הוא נחשב לאיש קצת תימהוני במשרד, ומרב, שכנתו לחדר, אמרה פעם שהיא לא יודעת אם הוא ישלוף סוכרייה מתיקו, או שמא אקדח. אדם חיבב מאוד את מרב מלאת הגוף, ולעתים נעץ מבט ארוך בגופה. היא לא חשה מבוכה כלשהי. גם ליצור לא מיני כמו אדם מותר לנעוץ עיניים לפעמים, והוא היה איש מתון, לא מאיים ולא מתלהם. היא שקלה פעמים רבות את האפשרות להזמין אותו לקפה בדירתה הקטנה ברחוב עזה, אבל איכשהו תמיד נמלכה בדעתה. הוא מסוגל להתעלם מגופי או לטרוף אותי, חשבה לעצמה מרב. שתי האפשרויות לא נעמו לה במיוחד. היא אהבה עדינות כמעט נשית ולטיפות ארוכות, ואדם נראה לה מכני מדי. הוא היה תמיד נקי ומטופח, אבל מבטו היה קצת זגוגי, כאילו צבען הכחול והשקוף של עיניו הגן עליו מפני העולם החיצוני. ביום חם באמצע השבוע הוא נמנם ליד שולחן העבודה שלו, ואחר כך שקע בשינה עמוקה, בלי נשימות כבדות ובלי נחירות. מרב העירה אותו בעדינות, ואדם נעץ בה מבט מעורפל, לא עוין וגם לא ידידותי במיוחד. היא יזמה שיחה שקטה וכמעט אינטימית ביניהם, ואדם סיפר לה על וודסטוק. זה היה סיפור שלא ייאמן שרק אדם היה מסוגל להתנסות בו, אבל מרב עצר את נשימתה מרוב סקרנות ועודדה אותו לדבר.

• הורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
• להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
• מדריך העסקים הגדול של ירושלים

בעת פסטיבל וודסטוק 1969 שהה אדם בניו-יורק. הוא אהב בעיקר את אלביס פרסלי ולא הכיר את הלהקות הצעירות שהשתתפו באירוע. שכן שלו במלון צ’לסי בניו-יורק דיבר בהתלהבות בשבחו של הפסטיבל, אבל לא היה מסוגל לעמוד על רגליו מחמת ההרואין שספג לתוך גופו. לחבר קראו מרווין והוא הודה שיש לו משאלת מוות. אדם בחן את השוק, ראה שיש המון אוטובוסים פרטיים שנוסעים לוודסטוק וגובים פרוטות מהלקוחות. הוא ארז כמה חפצים, ביקש להיפרד מחברתו מארי אבל היא היתה שקועה בשינה עמוקה. להפתעתו הנסיעה היתה קלה ונוחה, והוא הצטמצם לתוך עצמו לבל ייאלץ לחשוף את בורותו במוזיקה של סוף שנות ה-60. כאשר הגיעו לוודסטוק התפזרו הנוסעים כהרף עין בין מאות האלפים שהתרכזו סביב הבמה הגדולה ונהנו עד לדמעות. הוא רצה לטלפן למארי, אבל התורים סביב התאים הציבוריים היו עצומים. כיוון שכך, רץ אדם לקדמת הבמה וצפה בשירים רבים שהקנו לו תחושה שהוא איש האלוהים על פני כדור הארץ.

פסטיבל וודסטוק (צילום: Derek Redmond and Paul Campbell)

אדם היה ירושלמי, נינוח ומאופק מעצם טבעו, אבל עד מהרה נסחף בחגיגות. שתי בחורות חשופות חזה ממש נדבקו אליו ומיששו אותו כדי לאמוד את התגובה. הוא חמק מהן והן חיפשו בשקיקה קורבנות אחרים. הכרוז הציג את הזמר האנגלי ג’ו קוקר, שזכה לתגובת אהדה מופלגת מההמונים. קוקר הגיש להם את הופעת חייו בגרסה סהרורית של “עם קצת עזרה מידידיי” של הביטלס, ואדם חש שהוא מבורך. רק אז חל מפנה בתחושתו. הוא אכל המבורגר בכניסה שהכיל את כל שרצי העולם, וקיבתו התהפכה עליו. הוא רץ אל שולי הבמה של קוקר, כמעט והתעלף ומצא את עצמו על אמבולנס. צלילי שירתו הנפלאה של הזמר משפילד, אנגליה, ליוו אותו אל המרכז הרפואי ומשם לבית החולים לא הרחק מניו-יורק סיטי.

אדם איבד את ההכרה לשעות ארוכות, התעורר בארבע לפנות בוקר ושאל את הצוות אם יוכל לחזור לוודסטוק. כולם צחקו ואמרו שהם מקווים שאדם יוכל לעמוד על רגליו בעוד כמה ימים. אדם שקע שוב בשינה עמוקה, והקיץ רק אחרי יומיים. הפסטיבל כבר התפזר אמרה לו האחות היפה ובישרה לו שיוכל לחזור הביתה בקרוב.

כשחזר לצ’לסי הוטל מצא את מארי וחברתה לורה כלואים באותו מצב קיומי: הריח שנדף מהן היה מחליא, דומה שהן לא טרחו אפילו ללכת לשירותים. אדם, שלא היה איש אימפולסיבי במיוחד, ארז בשקט את חפציו, עלה על מונית לנמל התעופה קנדי, שקע בהמולה הגדולה שקדמה לטיסה ואהב אותה מאוד. על המטוס החליט שלא לדבר עם איש על וודסטוק. הוא בכלל לא היה בטוח שהיה שם. הוא חזר לבית הוריו ברחביה, מצא לו משרה במשרד האוצר, ושקע בעבודה סיזיפית ודי משמימה בחדר הקטן שהוקצה לו. רק מרב ממש שמחה לעבוד איתו בחדר ונוצרה ביניהם ידידות די ניטראלית, בלי ידיים אבל עם יותר משמץ של מתח מיני.

אדם ניסה לטלפן אל מארי בניו-יורק אבל מצא רק את מרווין המסומם. הוא התבשר שמארי נסעה למקסיקו עם “ברנש יפה תואר שנראה כמו סרסור”. כאשר הבין ששורשיו במנהטן נגדעו סופית, זנח לחלוטין את החלומות על ניו יורק. הוא מצא את עירו יפה וקרירה, ולימד את עצמו לדעת שהוא לא מתגעגע לשום דבר. “אין כמו ירושלים” השיח אדם לכל מי שהיה מוכן לשמוע. כל זה רק חיזק את התדמית התימהונית של אדם. כאשר פשטה השמועה שהוא היה בוודסטוק השתאו כולם. “אנשים שלא היו שם טוענים שבילו לפחות יומיים בוודסטוק, ודווקא אתה אינך אומר דבר?”, הטיח בו שרוליק רוזן הצנום להפליא, שחבש כיפה סרוגה אבל הצביע בעד גולדה מאיר. אדם פשוט הכחיש שהיה בוודסטוק אבל לחץ חברתי ממוקד אילץ אותו להודות. הוא אמר בפשטות שעזב בסוף שירו של קוקר, כיוון שחש ברע. כל העיניים ננעצו בו והוא חש חובה גדולה לומר את האמת: “היה לי משעמם שם, לפרקים קר מאוד ולפרקים חום אימים. המוזיקה היתה טובה בדרך כלל, אבל לא את כל השירים אהבתי. לבסוף פינו אותי משם באמבולנס”. בחדר נשתרר שקט מוחלט, לא מאיים אבל מוזר. רוזן הטיח באדם שהוא “האיש הכי מוזר שעבד אי פעם במשרד האוצר”. אדם רק חייך.

משרד האוצר (צילום: nafrenkel 88)

אחר כך דיבר עם מרב על משמעות המציאות. “וודסטוק מהבהב נוכח עיניי כמו חלום בלהות חרף המוזיקה הטובה”, אמר לבסוף, “אם הייתי נשאר שם אפילו עוד יממה אחת, היו מפנים אותי ישר לבית הקברות”. מרב התחילה לבכות, נצמדה אליו וליטפה את גופו. הם הלכו לחדרה, עינגו אחד את השנייה והציצו מחלונה בבתים הירושלמים המצופים באבן לבנה. כשנרדם בזרועותיה חלם על ג’ו קוקר, ותהה בפעם האלף אם באמת היה שם. לפחות אני נמצא בעיר הולדתי, זה בטוח, אמר לעצמו כשהתעורר מקץ שעות ארוכות.