בכל בית יש את השעה הזאת בערב. אותה שעה קסומה להורים שבה הילדים נכנסים למיטות, האורות מתעמעמים, הווליום נחלש, והשלווה משתלטת על הכאוס.
השעה משתנה על פי גיל הילדים, אך הממוצע נע בין השעות 18:30 ועד 21:00.
אין הורה שלא מחכה לרגע הזה. הרגע בו ימרח על הספה, יניף את רגליו מעלה, יאנח בנשימה עמוקה, ואם יהיו בו כוחות אף יתפנק על כוס קפה חם.
הבעיה, אין אף ילד שמשלים עם החלום הזה של הוריו, עם הצורך להפנים כי המרחק בין הורה סבלני להורה מצמיח קרניים תלוי על בלימה שמציצה מהשעון ומתקתקת ממש כמו פצצה קטנה כשהילד מחליט לבחון גבולות.
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באנדרואיד
- להורדת האפליקצייה של "כל העיר" באייפון
- מדריך העסקים הגדול של ירושלים
- לכל הטורים של מיכל פישמן-רואה ב"כל העיר"
שמתם לב פעם איך דקת הפרידה ללילה טוב בקלות הופכת לשעה? איך כל פלאי תבל מתרכזים לרגע הקסום הזה של כיבוי אורות? לפתע, אחרי צהריים שלם שניסיתם לדובב את הילד לשאלה: "איך עבר היום?" ונענתם בתשובה הקבועה: "כיף", פתאום נפתחים מעיינות ההבעה, והילד נזכר לספר בפרטי פרטים על יומו הפורה מהרגע שנפרדתם בשער, ועד הרגע שחזר הביתה. זה יכלול תיאור של כל פסיעה, כל לגימה, וכל חבר שראה בדרך. הירידה לפרטים תכלול תאור של זמזום הפלורסנטיים שנחרט בזכרונו בדיוק לכבוד הרגע הזה שהוא פשוט ח-י-י-ב לספר לכם עליו.
ואם לא הם מספרים, אז הם מבקשים מכם לספר להם סיפור, ועוד סיפור, ועוד סיפור, ועד שלא תוכתרו בתואר "יוסף המספר" או לפחות תרדמו על דפי הקריאה, הילדים לא יאמרו נואש.
ואז, כשתסיימו להתעדכן במעללי היום, ולקרוא כל ערך אינציקלופדי שקיים, תפסעו סוף סוף מחוץ לחדר הילדים, יתחיל קונספט חדש ומפואר בזכות עצמו.
סבב ה"יש לי פיפי", "אני צמא". כמעט מבלי להתבלבל הם מצליחים לגרום לנו להאמין שאכן מדבר סהרה עבר אליהם לחדר, ואם לא ישתו ממש עכשיו, הם יתייבשו ללא יכולת לשרוד. ואחרי ששתו, חייב סבב פיפי, כי בכל זאת, הם עכשיו שתו. אין מנוס מהסבב, זה בהגדרות שלהם.
המסקנה שלי: אצלנו חוויות מספרים בסבב בארוחת הערב, סיפור בוחרים מראש, אין שתיה בחדרים, ופיפי עושים לפני שעולים למיטה.
אז זאת המסקנה שלי.
לצערי הילדים לא קיבלו אותה. ולכן כמו בכל ערב, כנראה יצמחו לי קרניים לפני שאגיע לספה. אבל היי, בסוף אולי אצליח אפילו לשתות קפה. וזה דווקא סבבה.
ליל מנוחה!
תגובות