הפינה ההיסטורית: תחנת הרדיו הראשונה בארץ

בין השנים 1936 ל-1948 פעלה מירושלים תחנת הרדיו הראשונה בארץ ישראל, שפעלה בחסות המנדט הבריטי ובפיקוחו. שעת השידור "השעה העברית" גרמה להתרגשות רבה ביישוב העברי של קום הקמת המדינה, אך לא כולם הסכימו עם קיומה של התחנה ויעיד על כך פיצוץ התחנה על ידי האצ"ל בשנת 1939.

תחנת הרדיו "קול ירושלים, שפעלה בארץ ישראל, החלה את שידוריה במרץ 1936, כתחנה מנדטורית. שידוריה נמשכו 12 שנים ברציפות, עד לאחר הכרזת המדינה ב-1948. למעשה, עם עזיבת הבריטים, היו שתי תחנות רדיו – התחנה בירושלים הייתה "קול ירושלים הישראלית" והתחנה השנייה הייתה "קול ישראל" בתל אביב (היא זו ששידרה את הכרזת העצמאות).

לאחר תום הקרבות של מלחמת השחרור והתבססות השלטון הישראלי בירושלים – עברו בהדרגה כל התשתיות ואנשי המקצוע של "קול ירושלים" ל"קול ישראל" – והתחנה הישראלית הממלכתית אמצה אף את תדר השידור של קול ירושלים. המעבר היה חלק, אך המיזוג המוחלט היה רק ב-1950.

המבנה שבו שכן רדיו 'קול ירושלים' (צילום: אסף.צ, CC BY-SA 3.0, מתוך ויקפדיה)

ההסכמה הבריטית לפתיחת שידורי רדיו בשלוש שפות – אנגלית, ערבית ועברית – נבעה מרצון לשלוט בדעת הקהל ובקשר עם האזרחים ונתינת כלי ביטוי הסברה עוצמתי בידי שלטונות המנדט. משרד החוץ הבריטי שוכנע כי שידורים בחסותו ובפיקוחו של הנציב העליון, ימנעו הקמת תחנה פרטית, שתקשה על השלטונות לפקח עליה. כמו כן שיקול היה כי השידורים, יסייעו להילחם בתעמולה הרוסית הבולשביקית והאיטלקית הפשיסטית, שהדיהם התחילו להגיע לארץ.

עם פתיחתה של התחנה נקבעו שעות שידור ספורות, שמתוכן שעה וחצי היו באנלית, שעה וחצי בערבית ושעה בעברית – שפת המיעוט היהודי (היישוב היהודי מנה ב-1938 כרבע מיליון נפש) – לעומת למעלה ממיליון לא יהודים. "השעה העברית" עוררה התרגשות רבה בקרב היישוב, כשלראשונה נשמע דיבור עברי ברשות הרבים. היה זה אירוע היסטורי-לאומי, שרבים ראו בו צעד לקראת הקמתה של מדינה יהודית. פתיחת שידורי "השעה העברית" הסדירה, היתה לנדבך חשוב בהגשמת המפעל הציוני.

מקלט הרדיו המוצג ליד כיכר ספרא (צילום: אדם אקרמן)

הגדיר זאת היטב איתמר בן אב"י "הילד העברי הראשון", שראה ב"קול ירושלים" חיבור בין הישוב הציוני בארץ, לעברית התנכ"ית – מעין התגשמות חזון תנכ"י. כאשר נשמעו המילים "ירושלים מדברת" בפתיחת השידורים מפי הקריין העברי, זלגו דמעות אצל רבים מהמאזינים המבוגרים והם לחצו יד רעהו בברכת "שהחיינו".

המשדר הראשי הובא באוניה מאנגליה והוצב על גבעה נישאת מצפון לרמאללה (כ-17 ק"מ מירושלים). באותם זמנים רווחה ההנחה כי תחנת שידור זקוקה לאנטנה גבוהה מאוד. שתי האנטנות שהוקמו היו בגובה 100 מטר. אולפני השידור מוקמו במלון פאלאס (כיום וולדורף אסטוריה), שנמצא כמתאים הודות לקרבתו למלון המלך דוד (בו שכנה מפקדת המנדט) ולבניין ימק"א. לטקס פתיחת השידורים ב- 20 במרץ 1936, הוזמנו -300 נכבדים: ראשי עיריות, דיפלומטים בכירים, אנשי דת וראשי עדות. הסוכנות היהודית יוצגה על ידי יו"ר ההנהלה דוד בן גוריון ולצידו ישבו ראש עיריית תל אביב מאיר דיזינגוף, שופט בית המשפט העליון דב פרומקין וראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ארתור רופין.

טקס חנוכות האנטנות של הרדיו (צילום: באדיבות של מרדכי מוטקה נאור)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

למנהל "השעה העברית" נבחר אליעזר לובראני, שרכש ניסיון ברדיו ברלין, טרם עלותו ארצה. בתקציב הדל שעמד לרשותו, 17 לירות לשבוע, הוא טיפח את פינת "הילד והנוער", רתם סופרי ילדים ידועים (כמו ימימה אבידר-טשרנוביץ), לכתיבת תסכיתים מרתקים והצליח לגייס אמנים מוכשרים. ביניהם היה קרל סולומון, מוזיקאי מחונן שנמלט מגרמניה הנאצית והתמנה למנהל תוכניות המוזיקה ואף הקים את תזמורת "קול ירושלים" וניצח עליה. הפסנתרן אריה זקס, שמשך 30 שנה פתח וליווה את משדרי המוזיקה הקלאסית, היה למותג ידוע לכל המאזינים תחת השם "אריה זקס ליד הפסנתר". בתו נעמי דליות, היתה לקריינית בולטת ושמה זכור עם הקרייניות הראשונות: חמדה פייגנבאום וריטה פרסיץ (שזכתה לשדר את טקס הכרזת העצמאות במוזיאון תל אביב). סגנו של של סלומון, שבתאי פטרושקה, היה הראשון שעיבד שירים עבריים עממים לביצוע תזמורתי, כתב מוזיקה לתסכיתים והקים את תזמורת 'Big Band' של קול ירושלים. לאחר המיזוג עם קול ישראל היה פטרושקה למנהל חטיבת המוזיקה של התחנה (שמו מונצח בסמטה הצמודה לבניין אשר שימש את האולפנים אחרי המעבר לרחוב הלני המלכה). ייזכר גם החזן אפרים די-זהב, שביצועו לפיוטים במוצאי שבת "המבדיל בין קודש לחול" ו"אליהו הנביא" שהחלו בימי קול ירושלים ונמשכו בקול ישראל, נחרטו באוזני המאזינים משך עשרות שנות פעילותו.

מהדורות החדשות היו מעוקרות ומצנזרות ונמנע מהן לדווח אפילו על אירועים סוערים (כמו השבת השחורה) או על התגברות מעשי הטרור עם פרוץ המרד הערבי הגדול 1939-1936. לעומת זאת, מבחינת תוכן תרבותי ובמיוחד לאחר הגדלת שעות השידור העברי בפרוץ מלחמת העולם השנייה, היה גיוון בתכנים ופנייה לקהלים רחבים. נוצרו תוכניות מיוחדות לנשים, לחיילים, לנוער, לחובבי ספורט, לימודי התנ"ך, פינת תיקוני שיבושי לשון ועוד. החלו להופיע ביטאונים עם פרוט לוחות השידורים, תקצירי הרצאות ופרשנויות שהושמעו מעל גלי האתר וצילומים מסטודיו. ההתחלה היתה עם שבועון "קול ירושלים", שמספר קוראיו הגיע ל-34 אלף, המשכו היה הדו-שבועון "הגלגל" ויורשו "המאזין. ביוני 1939 עברו האולפנים ממלון פאלאס למבנים מפוארים ברחוב המלכה מליסנדה (כיום רחוב הלני המלכה), הורגשה רווחה והושג ציוד טכני משוכלל.

כריכת הספר 'ימי הרדיו שלנו' (צילום: באדיבות מרדכי מוטקה נאור)

ברם, באוגוסט 1939 הופרה הרגשת הנוחות והקידום, כאשר האצ"ל, שראה בתחנת הרדיו אחד מסמלי השלטון הבריטי, הצליח להחדיר פנימה (באמצעות חבר בארגונו, שהיה טכנאי מתמחה במקום) שלושה מטעני חומר נפץ. בהתפוצצות העזה נהרגה הקריינית מלכה וייסברג והמהנדס הערבי שניסה לעזור לה. החבלה השביתה את האולפנים לזמן מה, והחדשות הוקראו מתחנת השידור ברמאללה. בפרוץ אירועי הדמים עם הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ, ובשל הקרבה לשכונות ערביות, עברו האולפנים למבנים חלופיים זמניים (כמו בית החלוצות ברחוב אבן גבירול, מבנה בשכירות בשכונת מקור ברוך ולמחנה שנלר). עם עזיבת הבריטים תחנת השידור ברמאללה, הייתה לרדיו הממלכתי של ירדן.

מקלט הרדיו הענק כשהוצב במדרחוב בן יהודה (צילום: נדב בן אוד)

בשנת 2006 במלאות 70 שנה להקמתה של "קול ירושלים", שוחזר השידור הראשן במלון פאלאס בהשתתפות גמלאי ובני משפחה של העובדים הוותיקים. קול ירושלים שהיה כפוף לשלטון זר, הצליח להביא לידי ביטוי את קולו של היישוב שנבנה אז בארץ ותרם לגיבושו. הרדיו היה לאביזר מרכזי ומקור למידע ובידור ושותף לשמחות ורגע עצב. פועלו התרבותי והחינוכי של "קול ירושלים", היה היסוד והתשתית לממשיכו "קול ישראל". ספור ימי החלוצים ב"קול ירושלים" – הוא סיפר מאבק יצירה וחיזוק האופי הלאומי של החברה הישראלית.

בשנה הבאה ימלאו 90 שנה לפתיחת שידורי רדיו ירושלים. שני הספרים המעשירים ביותר להרחבת הידע על הנעשה מאחורי המיקרופון – נכתבו על ידי מרדכי נאור: ימי הרדיו שלנו ושל איזי מן: קול ישראל מירושלים.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".