הפינה ההיסטורית: תעלומת מנורת בית המקדש ותולדות החנוכייה

בעוד כשבוע וחצי, ב-24.12, יצוין חג החנוכה ומיליוני יהודים ידליקו נר ראשון של חנוכה. החנוכייה, כידוע, היא גלגול שני של המנורה – שהתקבעה כסמל של היהדות ושל ישראל. לראשונה נזכרה המנורה בספר שמות: "ועשית מנורת זהב טהור, מקשה אחת תיעשה המנורה… ושישה קנים יוצאים מציידיה… ועשית את נרותיה שבעה" (כה, לא-לט).

עם חורבן בית המקדש הראשון על ידי הבבלים (בשנת 586 לפנה"ס), המנורה המקורית נעלמה. שבי ציון, שחזרו כעבור כ-70 שנה, בנו בית מקדש צנוע מחדש (שהורדוס הרס והקים במקומו את בית המקדש השני שהיה המפואר ביותר בעולם של אז), והתקינו בו מחדש את המנורה.

אנטיוכוס ה-4 (אפיפנס), השליט היווני שהתנכל לדת היהודית, בזז בשנת 169 לפנה"ס את אוצרות בית המקדש, ביניהם את מנורת התמיד. כעבור 5 שנים, בשנת 164 לפנה"ס, יהודה המכבי כבש את ירושלים מידי היוונים וטיהר את בית המקדש. הוא עיצב מנורה חדשה זמנית, בעלת 8 קנים משיפודי ברזל, בהשראת פח השמן הקטן שנמצא ודלק שמונה ימים. חגיגות חנוכת המזבח מחדש, שהתקיימו בחודש כסלו, וחידוש כלי הקודש ובהם המנורה נמשכו 8 ימים.

המנורה שבסמוך למשכן בכנסת (צילום: אדם אקרמן)

החנוכייה

מסופר בספר החשמונאים (ב' פרק ט'), שיהודה ואחיו ציוו את "קהל ישראל" לחגוג את החג "שמונה ימים מידי שנה בשנה". כך הפכה מנורת 8 הקנים לסמלו של חג החנוכה, ומנורת שבעת הקנים נשארה כסמל יהודי -לאומי.

שמו הראשוני של החג היה 'חג חנוכת המזבח', ועם חורבן בית המקדש השני היה ל"חג חנוכת המנורה ונרותיה". הראשון המכנה את החג כ"חג האורים" או "חג הנרות", הוא ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים". מסתבר שעוד בדור שלפני חורבן בית שני, לא היו נרות חנוכה מנהג קבוע ונהיר לכל.

בימי הלל ושמאי היתה מחלוקת על מספר הנרות, שיש להדליק בכל אחד מימי החג. היו שגרסו שמספרם צריך להיות כמספר בני הבית. בית שמאי טענו שצריך ביום הראשון לחג להדליק 8 נרות, ומכאן ואילך פוחת מספרם. בית הלל אמרו שביום הראשון מדליקים נר אחד, מכאן מוסיפים כל יום נר נוסף – קביעה שכידוע התקבלה והתקבעה.

המלך הורדוס שהומלך רשמית על ידי הרומאים לשליט יהודה (כבר בדצמבר 40 לפנה"ס), חנך את בית המקדש בשנת 20 לפנה"ס בטקס מפואר (בחודש דצמבר). הוא קבע שיום הכתרתו בידי הרומאים, יהיה חופף עם טכס חנוכת המקדש. במקור לא כלל חנוכה הדלקת נרות – אך הורדוס החל בטכסים של הדלקת אש כחיקוי לטקסי האש שחגגו הרומאים ועמי האזור, בימי סוף דצמבר ל"אל השמש". טקסים אלו היו קשורים לחרדה המלווה את האדם הקדום מפני "העלמות השמש" והתקצרות היום. הורדוס הורה שחג החנוכה, שחל בסמוך לחגי העמים, יכלול גם הדלקת מוקדי אש לרגלי בית המקדש. הוראתו לא עוררה התנגדות מצד היהודים שממילא חגגו חג זה, כניצחון האור על החושך.

חנוכייה מודרנית מקרמיקה של האמנית זיוה אילון (צילום: אדם אקרמן)

המנורה

אף כי סמל מנורת שבעת הקנים, שהייתה בשני בתי המקדש, מלווה את העם היהודי כשלושת אלפים שנה, מהימים הראשונים בארץ ישראל, הרי סיפורה של המנורה נשאר אפוף במסתורין. היכן נמצאת המנורה אשר אחרי חורבן בית שני, בשנת 70 לספירה, נישאה בתהלוכת הניצחון ברומא ומגולפת על שער הניצחון של טיטוס?

מנורת שבעת הקנים שסימלה את החורבן והגלות, נבחרה בשנת תש"ח לשמש כסמלה הרשמי של מדינת ישראל המתחדשת, והיא מורה על הקשר עם העבר המפואר ועל החזרת העטרה ליושנה. בראשיתה המנורה היתה רק אחד מחפצי הפולחן המקודשים ביותר בבית המקדש, לצד שולחן הפנים והמזבח. בהדרגה במשך הדורות היתה גם סמל לגאולה, לתקווה ולרוחניות, על אף היעדרה כחפץ מוחשי.

ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) מספר כי מנורת הזהב הופקדה על ידי הקיסר אספסיאנוס בהיכל אלת-השלום ברומא. המנורה העשויה זהב בלטה בשלל שהובא באונייה, ויוספוס פלביוס מתארה בפירוט רב: "היא היתה מעובדת באופן שונה מאלו שאנו משתמשים בהם תמיד – כי היה קנה אמצעי שהיה קבוע בבסיס, ממנו היו מסתעפים גבעולים עדינים שהיו דומים לצורת קלשון משולש ובקצהו של כל אחד היה מולחם נר: "והיו שבעה כאלו".

בשנת 455 פלשו הוונדלים לרומא ובזזו את אוצרותיה, ולקחו איתם יחד את כלי בית המקדש לקרתגו. בשנת 533 הקיסר הרומי יוסטיניאנוס (565-527) כבש את קרתגו. ההיסטוריון שלו, פרוקופיוס שחי בקיסריה, מספר כי אוצרות בית המקדש נישאו במסע הניצחון שערך שר הצבא בליסריוס ברחובות קושטא. לפי המסורת הנוצרית ועדותו של פרוקפיוס, חכם יהודי הזהיר את יוסטיניאנוס מפני הסכנה הטמונה בהחזקת הכלים, כי הרי גם רומא וקרתגו חרבו, ולכן טוב אם לא יחזיקו אותם בקושטא. הקיסר שמע בעצתו והעביר את המנורה ואת שולחן הפנים לאחת הכנסיות בירושלים. האם היתה זו כנסיית ה"ניאה" (ששרידיה נתגלו ברובע היהודי) או מנזר עמק המצלבה? האם היו אולי הפרסים שהגיעו לירושלים בין השנים 628-614 וכבשו את שני המקומות האלו, ששדדו אותם? מכל מקום, מאז לא נודע מקומה של המנורה, כשאחת המסורות מספרת שהיא חבויה במרתפי הוותיקן.

המנורה על שער טיטוס (צילום: מתוך ויקיפדיה)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

תעלומה אחרת שלא נפתרה, היא מדוע המנורה החרוטה בקשת טיטוס, בסיסה שונה לגמרי מכל התיאורים המצויים במקרא ובממצאים הארכיאולוגים בני ימינו? בעוד הקנה המרכזי וסידור שבעת הקנים הקבועים במרחקים שווים זה מזה, ומתעגלים במקביל כלפי מעלה ומסתיימים בגובה שווה – מופיעים גם על שער טיטוס? הרי במקום הבסיס התלת רגלי בצורת חצובה – נמצא בסיס גדול, משושה ומדורג ועליו מגולפים סמלים הזרים למסורת היהודית. ניתן לראות נשרים המחזיקים זרי עלים במקורם, שהם סמל רומי, וכן מגוון של דרקונים וחיות ים, בהשפעת האלים ההלניסטים. נשאלת השאלה האם זו המנורה המקורית שעמדה במשכן? האם המלך הורדוס שהומלך מכוחה של רומי, שינה לה את הבסיס והתאים אותו להשפעה הרומית-יוונית? או אולי זו מנורה חלופית שהיתה תמיד במוכן, במידה והמנורה המקורית תבוא במגע עם טומאה? או היתה זו מנורה שהובאה לירושלים במתנה, מאחד מעולי הרגל האמידים מהתפוצות?

מנורת הזהב ברובע היהודי (צילום: אדם אקרמ)ן

יוסף בן מתתיהו מספר שבעת המצור של הרומאים על ירושלים, יצא אליהם כהן ממשמרת בית המקדש, שעל מנת להציל את עצמו מסר לטיטוס "שתי מנורות שהיו דומות לאלו שהיו מונחות במקדש". חוקרים אחרים סבורים שהבסיס המופיע על שער טיטוס הוא תוספת של אמן רומי, במקום הרגל המקורית שנשברה, או שזה ארגז מעץ, שלתוכו הכניסו את הבסיס המשופע והשברירי. כך נוצרה מסגרת חזקה שהקלה על נשיאתה של המנורה בעת התהלוכה. ואמנם ניתן לראות בבירור את המוטות, שהושתלו לצורך הרמתם על כתפי הנושאים. מקום חיבורו של הבסיס לחלק העליון, הפרוש לצדדים עם הקנים, היה נקודת תורפה במבנה המנורה – כך שתי האפשרויות האלו נראות סבירות.

בחמישה ממצאים ארכיאולוגים שהיו בירושלים, מופיעה תמיד המנורה המזכירה את צורת המנורה הטהורה שהיתה עשויה מקשה אחת זהב טהור, בעלת שבעת הקנים והנרות, אשר גם הנביא זכריה מתאר באחד מחזיונותיו (פרק ד, ב-ג). על קיר אחד הבתים ברובע ההרודיאני מתקופת בית שני, שברובע היהודי, נמצא איור חרוט על הטיח המפרט את מראה מנורת המקדש. החורט שראה כנראה את המנורה במו עיניו, מתאר מנורה בצורת שבעה קנים (מהם שלושת השמאליים חסרים), עם רגל בסיס משולש. הממצא הנוסף הוא מטבע שהוטבעה בידי מתתיהו אניטיגונוס, השליט החשמונאי האחרון (37-40 לפנה"ס). על צדו האחד של המטבע מברונזה נראית מנורת שבעת הקנים בעלת בסיס משולש, ועל צדו השני נראה שולחן הפנים. משפחת זיבנברג, שחפרה ביוזמתה מתחת לביתה שברובע היהודי בשנות ה-70, גילתה מתחת לביתה עמוד עם כותרת וסביבו שבע מנורות, כל מנורה בת שבעה קנים וכולן בעלות רגל משולשת. בחפירות הר הבית נתגלה שעון שמש מאבן מזמנו של הורדוס, ובגב השעון נמצאה חריטה של מנורת שבעת הקנים, עם הקנה המרכזי אך חסר בה הבסיס. בקבר יסון ברחוב אלפסי בשכונת רחביה, המתועד לסוף ימי החשמונאים, נתגלו חמש מנורות חרוטות על קיר הכניסה וכולן בנות שבעה קנים.

בול 'המנורה' (צילום: מתוך אוסף הבולים של אדם אקרמן)

ניתן להסיק כי סמל המנורה היה קשור בתחילתו אך ורק לבית המקדש ולכוהנים. במרוצת הדורות היה לסמל יהודי עמוק ורב משמעות, שהביע ייחוד והזדהות יהודית. ניתן לראותו במערות הקבורה בבית שערים, בבתי כנסת עתיקים ברחבי הארץ ובכל בתי הקברות היהודים בתפוצות. מרגשת העובדה כי בני הקהילה היהודית ברומא שנקברו בקטקומבות (מערכת קברים תת-קרקעית), אימצו מיד אחרי החורבן של הבית השני, את מנורת שבעת הקנים כסמל שהונצח על הקירות והסרקופגים (ארונות קבורה מאבן). צאצאי העבדים שהובאו מיהודה לרומא והשתחררו ובני הקהילה הוותיקה, בחרו את המנורה כסמל לזהותם היהודית, על אף העובדה שהתבליט בשער טיטוס בלב העיר, היה לבטח פצע פתוח בליבם והזכיר להם את אובדן החירות המדינית.

המנורה המודרנית המרשימה ביותר בארץ, המושכת מבקרים רבים מידי שנה, היא "מנורת הכנסת" הממוקמת בין גן הוורדי למשכן. היא עשויה מברונזה ומתנשאת לגובה של 5 מטרים ורוחבה 4 מטרים.

המנורה, שהוענקה למדינת ישראל על ידי הפרלמנט הבריטי, היא מעשה ידיו של האומן היהודי בנו אלקן – שעמל על פיסולה במשך שש שנים. המנורה מזכירה בצורתה את מנורת בית המקדש ועל קניה ובסיסה מתוארים 29 אירועים בולטים בתולדות העם היהודי. מנורה בעלת חשיבות רבה נוספת, נמצאת ברובע היהודי מאחורי זכוכית חסינה, ונקראת "מנורת הזהב". הוא ההעתק המדויק ביותר שנעשה של מנורת בית המקדש השני, פרי מחקר המכון למקדש בתרומתו של הפילנתרופ ואדים רבינוביץ.