הפינה ההיסטורית: אנדרטת ההנצחה בהר הרצל לזכר יהודי אתיופיה שנספו בדרך לארץ

בשבוע שעבר, ב־28 בנובמבר, ציינו יוצאי העדה האתיופית בהמוניהם את חג הסיגד. קרוב ל־16 אלף מהם נקבצו בטיילת ארמון הנציב וציינו חג קדום זה – שנחוג 50 יום אחרי יום הכיפורים. "סיגד" פירושו סגידה לאלוהים, צום ובקשת סליחה והבעת כיסופים לירושלים. ביום זה היו בני העדה עולים על הר גבוה ומשם התפללו לשלום ציון וירושלים. הם ראו בכך חידוש הברית של עם ישראל עם האלוהים – במעמד הר סיני. כיום מציין החג את האיחוד מחדש עם בני ישראל במדינה יהודית. השנה מלאו גם 40 שנה ל"מבצע משה" (21 בנובמבר 1984 – 5 בינואר 1985) – המבצע הגדול הראשון והמורכב ביותר בתולדות המדינה – להעלאתה של עדה קדומה זו ארצה.

לא רבים הם המגיעים בימות השנה למתחם, הסמוך לבית הקברות לחללי צה"ל, בהר הרצל – שהוקם עליו אתר זיכרון מרשים – עבור התייחדותם של עולי אתיופיה עם אלפי הקורבנות שאיבדו בדרכם לארץ. האתר מוקדש לזכרם של כ־4,000 יהודי אתיופיה שנספו בדרך הייסורים לישראל. יהדות אתיופיה, המכונה גם "ביתא ישראל", שלמה מחיר כבד בדרכה לארץ בשלהי שנות ה־70 וראשית שנות ה־80 ושנות ה־90. את האתר המרשים, שעלותו הייתה 3.5 מיליון שקל, מימנו ההסתדרות הציונית העולמית, המשרד לקליטת עלייה ומשרד הביטחון. טקס הזיכרון התקיים תחילה בתוך אחד הקראוונים ב'גבעת המטוס' (הסמוכה לדרך חברון), ולאחר מכן באנדרטה סמוכה לקיבוץ רמת רחל, שהוקמה בשנת 1987. האתר בהר הרצל נחנך בשנת 2007, ומאז בכ"ח באייר, ב'יום ירושלים', מתקיים בו מדי שנה טקס אזכרה ממלכתי.

חג הסיגד בשנים קודמות (צילום: מערכת "כל העיר")

האתר בהר הרצל נותן ביטוי מרגש לטרגדיה שפקדה את העדה האתיופית בדרכה למימוש חלום רב-דורות לשיבה לירושלים – היא ציון – ולהתאחד עם שאר קהילות ישראל. בשנת 1979 עזבו אלפים בחשאי את כפריהם באתיופיה. הם התארגנו בחופזה למסע לישראל, ובדרכם שעברה בסודאן, נספו כארבעת אלפים מהם ברעב, במחלות ובהתקפות של שודדים. הם עברו ברגל מרחק של כ־600 ק"מ במסלול הררי ומדברי, בשמש קופחת ובקור מקפיא. קהילה שלימה, בנעריה ובזקניה, טיפסה על הרים וחצתה נהרות. מתים רבים נקברו לצידי הדרך. הם הגיעו לסודאן חסרי כל, ושהו במחנות ארעיים, באוהלים עלובים ומתפוררים. ההמתנה הארוכה בתנאי תברואה קשים גרמה אף היא לתמותה רבה. בשנת 1983 היו במחנות מגפות קטלניות. כאמור בשנת 1984 התקיים "מבצע משה". היה זה מבצע הטסה בשיתוף אמריקאי, סודאני וישראלי (עם תחנת ביניים בבלגיה) שבמסגרתו הועלו 6,500 מיהודי אתיופיה ארצה – ברכבת אווירית של מטוסים ישראליים. בגלל פרסום המבצע בטרם עת נשארו מאחור 1,700 יהודים בתחנות מעבר ברחבי סודן – ביניהן משפחות קרועות ומפולגות. הסודנים הסכימו במרץ 1985 במבצע משלים של חיל האוויר האמריקאי, שכונה "מבצע יהושע". במסגרתו הועלו היהודים הנותרים – כך שיחדיו עלו ב"מבצע משה" כ־8,000 נפש. ב"מבצע שלמה" שהיה במאי 1991 הגיעו ארצה עוד כ־15 אלף מיהודי אתיופיה, ברכבת אווירית נוספת – ב־30 טיסות. הפעם הטיסות היו ישירות מאדיס אבבה – תמורת כופר רב שניתן לממשל האתיופי. היה זה מבצע ההברחה האווירי הגדול ביותר בתולדות המדינה – שנמשך יממה אחת בלבד.

עמודי הבזלת עם שמות הנספים מקרב יהודי אתיופיה (צילום: אדם אקרמן)

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

 "כל העיר" ירושלים בפייסבוק 

 הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

האנדרטה בהר הרצל תוכננה על ידי האדריכל הירושלמי גבריאל קרטס, בהתייעצות עם נציגי העדה האתיופית. בתהליך התכנון הוא התבסס על סרטי וידאו של עולים מאתיופיה, שחזרו לבקר את הכפרים שעזבו. האנדרטה מדמה כפר אתיופי, מספרת סיפורים נוגעים ללב על סבלות הדרך, ומאפשרת הזדהות עם ציבור גדול שעזב חיים כפריים פשוטים ושקטים ונקלע לסבל לא יאומן.

בכניסה לאתר ההנצחה ניצב לוח אבן המגולל בשלוש שפות – עברית, אמהרית ואנגלית – את סיפורה של העדה האתיופית, שמאז גלות בית ראשון הייתה מונעת על ידי חלום השיבה לציון, עד שגמרה אומר לקום ולעלות. במבואות האתר נטועה קבוצת עצי זית המייצגים את הכמיהה לירושלים. האתר כולו משוקע במדרון עם טרסות טבעיות. בתחתיתו ישנה רחבה להתייחדות עם הנספים, ובחלקו העליון נבנה תיאטרון עם מושבי אבן לכנסים.

קייסים בטקס האזכרה השנתי של יוצאי אתיופיה (צילום: אדם אקרמן)

המקיפה אותה היא "עשב פאמפס" בעל תפרחת גבוהה ומכסיפה דמוית צמחי קנה וסוף, ויוצרת אפקט של כפר אפריקאי שהיה ונעלם. בתי הכפר הריקים שנעזבו נראים אטומים. תלוליות האבן מעוצבות בהשראת קבריהם של אלה שמתו בדרך ובסודאן. הבקתה המרכזית, שהיא ביתן הסיפורים האישיים, נבנתה כחצויה, והפנים החלול שלה עוצב כבית מגורים מסורתי באתיופיה. על קירותיו ועל גבי לוחות אבן חקוקים סיפורים אישיים שלוקטו מהעולים. ארבעה סיפורים חקוקים שם: ילד המתאר את היציאה לדרך מכפר אתיופי, עדות אחד מראשי הקבוצה על תלאות הדרך, תיאור החיים האיומים בסודאן המכונה "זיכרונות של אימא", והתרגשותו של 'קייס' בעת העלייה למטוסים לישראל. האיורים נעשו על ידי מעצב גרפי ממוצא אתיופי.

ארבעה-עשר עמודי האבן השחורים הפזורים ברחבה שבחזית ביתני הכפר נוטים באלכסון, כסמל לבני העדה, שיצאו בזקיפות קומה מאתיופיה לכיוון ירושלים, אך בדרך שחה קומתם בשל הסבל שעברו. על עמודי הבזלת חקוקים שמות הנספים. וקרובי משפחתם מניחים עליהם חלוקי נחל לבנים, המבליטים את הקשר שלהם לאדמת הארץ המובטחת.

הקמת אנדרטת ההנצחה היא חלק מהמאמץ לקרב את סיפור יהדות אתיופיה למורשת התרבות בישראל. במטרה זאת הוקם גם המרכז הממלכתי למורשת קהילה זו בירושלים. סופרי העדה ופעיליה מקדמים באמצעות המתנ"סים פרויקט הנקרא "סיפור על הדרך". נעשה מאמץ שהישראלים ייחשפו לתכנים ההיסטוריים והתרבותיים של שבט קדום זה, וגם שבני העדה יהיו גאים בסיפורי העולים לא פחות מבני קהילות אחרות המרכיבות את הפסיפס של החברה הישראלית. במסגרת זו קיים רצון להעניק מעמד ממלכתי ל'חג הסיגד'.

שלט לאתר ההנצחה לעולי אתיופיה (צילום: אדם אקרמן)

עדיין מעטים הישראלים שמזדהים עם חג זה ורבה הפעולה החינוכית הנדרשת להפוך אותו, ליום של שמחה בציבוריות הישראלית. כיום חיים בישראל כ־175 אלף יהודי אתיופיה. כ־40 אחוז מהם כבר ילידי ישראל – שאחד מהוריהם לא נולד באתיופיה. ישנו שיפור רב בהשתלבותם בחברה הישראלית – וניתן למצוא בין בני העדה – משפטנים, עיתונאים ואנשי תקשורת, רופאים – ובצבא הם בולטים כחיילים מצטיינים. העדה מיוצגת עם שלוש חברות כנסת, ועם פעילים חברתיים רבים. כל זאת מראה על הפוטנציאל הטמון בבני העדה. ברם, קיים עדיין פער ניכר בין שכרם של האתיופים – לבין שאר המועסקים היהודים. השכר הממוצע של יוצאי אתיופיה נמוך בעשרות אחוזים ביחס לכלל הציבור. זוהי תעודת עניות למדינה – ויש לפעול לצמצום תופעה זו ולהגברת שוויון הזכויות להשתכרות גבוהה יותר של בני העדה.

יחד עם זאת הדור האתיופי החדש גאה בכך שנולד בישראל ורבים מהם לומדים ומנסים לרכוש השכלה. הם שואפים גם להתקדם ולהגיע לדרגות גבוהות יותר בצבא. האתיופים רוצים לחוש שהם יותר ויותר חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית.

• הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים"ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".