בית הספר תחכמוני לבנים, היה מעוז "הפועל המזרחי" והציונות הדתית בירושלים, משך 66 שנה (1975-1909). הוא נוסד בשנת 1909 תחת השם "חדר תורה – תחכמוני", בבניין דו קומתי גדול ברחוב אתיופיה 12 בשכונת החבשים.
הוא הוקם ביוזמתם של משכילים דתיים, שרצו להקנות לבניהם "תורה עם דרך ארץ". שולבו בו ערכים דתיים, בצד השכלה כללית והכל בשפה העברית – במקום ביידיש או בלדינו. הקמתו עוררה את זעמה של העדה החרדית הפרושית, שרבניה ראו בתכניו ובהוראה בעברית – חילול הקודש.
בית הספר היה נתון לפיקוח של "עזרה" – ארגון יהודי גרמני שהעניק סיוע פילנתרופי למוסדות חינוך בארץ. יחד עם הסיוע ניסה גוף זה, לקדם את התרבות הגרמנית כמשקל נגד להפצת התרבות הצרפתית על ידי חברת אליאנס. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ותחכמוני סבל מחוסר תקציב ועמד בפני סכנת סגירה. ארגון "עזרה" רצה לנצל מצב זה, ולכפות תמורת המשך הסיוע, את הוראת המקצועות הכלליים בשפה הגרמנית. המורים, חרף המצב הקשה, סירבו לדרישה זו ובכך הצטרפו ל"מלחמת השפות" (שפרצה סביב השפה בה ילמדו בטכניון שהוקם ב-1913). המחלוקת הסתיימה בניצחון העברית – וכניעת "עזרה" לשביתת מורים שפרצה בכל מוסדותיו בארץ, שדרשו השלטת העברית ו"חדר תורה תחכמוני" ניצל מסגירה. עם הכיבוש הבריטי של הארץ ב-1917, המוסד צורף לבתי ספר בחסות מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית (בראשות דוד ילין).
תקופת פריחתו של תחכמוני והפיכתו גם מוקד לילדי משפחות חילוניות-אשכנזיות, החל עם מעברו ב-1929 לשני מבנים גדולים בשכונת מקור ברוך. השכונה שנוסדה ב-1924, נחשבה אז למודרנית ואיכותית. מקור ברוך נבנתה עם רחובות ישרים, נקיים ומסודרים ומשכה אליה את בני המעמד הבינוני, המשכיל והציוני. הודות להצלחתו של בית הספר במשימותיו החינוכיות והשתרשותו בקרב הציבור הירושלמי, כבר בשנת המעבר היו בו למעלה מ-400 תלמידים. המקום ברחוב החבשים נעשה צר, והמעבר לשני המבנים המרווחים במקור ברוך (שהיו מיועדים למעשה לבית היתומים דיסקין) נעשה בעזרת "קרן היסוד". המעבר התאפשר בזכות השתדלותו של המנהל הנמרץ צבי מרדכי אילן, שאחיו אריה אילן, שימש כסגנו והיה גם מורה בכיר.
מקור ברוך היתה ממוקמת בסמיכות לשכונות ותיקות כמו כרם אברהם וזיכרון משה, שבאותה תקופה התגוררה בהן עדיין, אוכלוסייה חילונית משכילה. חרף היות תחכמוני מוסד דתי, תכניו הציונים-לאומיים, הלימוד בעברית ומקצועות כללים כמו אנגלית, חשבון, מולדת, דברי הימים, ציור, אמנות ומלאכה – התאימו להורים רבים, שלא חששו כי ילדיהם יהפכו לדתיים. בתי הספר האיכותיים שקמו בבית הכרם או ברחביה שבהם למדו ילדי פרופסורים, רופאים, מורים ופקידים בכירים – קסמו להם מאוד, אולם הימים היו ימי מאורעות, פרעות ויריות, והנסיעה משכונות כרם אברהם, מקור ברוך וזיכרון משה, דרשה החלפת שני אוטובוסים על מנת להגיע אליהם – כך שתחכמוני היווה פתרון מתאים, אליו ילדיהם יכלו להגיע בהליכה רגלית נוחה.
שני הבניינים שופצו וכן שוכלל אולם "אוהל שם", ששימש כבית כנסת, לאירועים תרבותיים וגם לחגיגות בר מצווה. החצר האחורית רחבת הידיים שימשה למסדרים ולמשחקים. בקומת הקרקע של אחד הבניינים פעל בית דפוס, שבו הודפס בכל חודש עלון התלמידים "חברנו", שניתן להתפעל גם כיום מרמתם הגבוהה של התורמים לתכניו המגוונים. לבית הספר היתה תזמורת כלי נשיפה, ולרשות אוהבי המוזיקה עמד פסנתר, אקורדיון וגרמופון. גאוות בית הספר היתה המקהלה, שבשיאה מנתה 85 תלמידים, וכן פעל חוג לדרמה. כל אלו, בצירוף מורים מעולים שהיו פתוחים לרחשי ליבם של התלמידים וגם הקנו להם תרבות רחבה של "הגויים", יחד עם גאווה לאומית-ציונית, השאירו בקרב הבוגרים חוויה מכוננת מתקופת לימודיהם בבית הספר.
בין בוגרי "תחכומני" ישנם סופרים ומשוררים, עיתונאים ושדרנים, עורכי דין בולטים, רופאים, מדענים, אדריכלים ואנשי ציבור וצבא שתרמו למדינה בתחומים רבים. בין הבוגרים המוכרים: הנשיא יצחק נבון, הרמטכ"ל מרדכי מקלף, הסופרים אליעזר שמואלי, עמוס עוז, דוד שחר ואברהם חיים אלחנני. המשוררים יעקב אורלנד ויצחק שלו, אנשי תקשורת כמו יורם פרי, יצחק שמעוני, אליהו בן-און ושמעון פרנס. הזמרים בני אמדורסקי וישראל גוריון, פרקליט המדינה יונה בלטמן, הפרופסורים למתמטיקה אלי שמיר ומשה ירדן, הפרופסורים לגיאוגרפיה אלישע אפרת ומשה ברור. עוד למדו בבית הספר: עמנואל שחר ואוריאל חפץ – ממקימי חיל ההנדסה (אוריאל היה מתכנן הרכבל בהר ציון). הבלשן ראובן סיוון, המחנכים משולם טוכנר ומנשה דובשני (מחבר ספרי עזר למקרא ולספרות). אבשלום חביב מעולי הגרדום. הדיפלומטים ראובן שילוח ושלמה ארגוב (השגריר בלונדון שבשנת 1982 בעקבות ניסיון התנגשות בחייו, בידי אנשי הטרוריסט אבו נידאל – הוצתה מלחמת לבנון הראשונה).
תקצר היריעה לציין את מספר האישים הידועים, שמילאו את ספסלי בית הספר תחכמוני – אך יצוין כי לימודי תנ"ך, נביאים וכתובים, גמרא ותהילים – לא הפכו את החילוניים שבהם לדתיים. תחכמוני היה דוגמה לפלורליזם חברתי ודתי הן בקרב ההורים והן בקרב התלמידים – חילוניים, מסורתיים ודתיים. בספרו "עיר אבן ושמיים" כתב יהודה האזרחי: "כל בוקר חדש בתחכמוני היה לנו ממש חוויה – לא רק בגלל חברי לספסל הלימודים שנקבצו לכאן מכל קצוות העיר, והם שונים בלבושם ובנוהגיהם מהילדים של רחביה… אלא בגלל המורים שאהבנו…". יעקב אורלנד כתב: "תחכמוני – בית ספרי – ומדרשי הישן – מדי דברי בו – יהמה ליבי". עמוס עוז כתב בספרו "פה ושם בא"י": "היה זה בית ספר לאומי מסורתי לבנים, מוסד ברוח המזרחי-המפד"ל – ובו הגישו לנו תפריט לימודים בתערובת של יידישקייט מדושנת עם ניחוח רביזיוניסטי. לצד היהודיות הזעיר בורגנית, הגישו לנו כפות של חכמת הגויים. למדנו על גבורת המכבים, בר כוכבא וטרומפלדור. האזנו למוזיקה של שופן מעל גבי גרמופון שהונע בעזרת ידית וקבלנו חינוך גופני 'לקראת הגנת הארץ ובניינה'".
משנות ה-1960 של המאה הקודמת מקור ברוך, שבה חיו דתיים וחילוניים בהבנה הדדית, החלה להפוך לשכונה חרדית. התושבים החילוניים החלו לעקור ממנה לקרית משה, בית הכרם ורחביה – ויחד עמם ירד קרנו של בית הספר תחכמוני. מספר תלמידיו פחת והמורים האיכותיים, שהיו מופת בסובלנותם ובאיכותם, פרשו או נפטרו. הלחץ של הציבור החרדי על סגירת בית הספר, שלימודיו לא תאמו את השקפת עולמם, גבר והעיק על הנהלתו. בשנת 1975 הוחלט לסגור אותו. במקום הוקם תלמוד תורה –ולבסוף שכן בין כתליו המוסד החרדי "המסורה". לפני כשנתיים, המתחם כולו, על שני בנייניו, שהוקפו במבני מוסד "המסורה" – נמכר לקבלן פרטי. כעת מוקמים במקום, בתי מגורים ברמה גבוהה לציבור החרדי.
כיום אין זכר לבית ספר תחכמוני, ששכן ברחוב במספר 24 – ואין שילוט המזכיר את 46 שנות קיימו ופעילותו במקום. נותרה רק הנוסטלגיה. אולם הרוצה לחקור או לנבור בזיכרונות תחכמוני – מומלץ לו לבקר בארכיון עיריית ירושלים, אליו הועברו לפני כ-50 שנה (ב 1975), כ-4,000 תיקים, רשומות, מחברות תלמידים, גיליונות "חברנו" וקלסרים בהם מתויקים הציונים של התלמידים והערות הערכה של המורים. נראה שהחומר העצום ממתין גם לסופר, שיכתוב באופן מרתק ומחקרי, את סיפור תולדותיו של בית הספר תחכמוני.
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
אני בוגר תחכמוני
כדי להתקבל אליו למדתי כל הקיץ
כמהנדס חשמל חידשתי את כל מערכת החשמל וחיברתי חשמל לתנורי חשמל בכל הכיתות
המנהל אילן היה דמות מיוחדת שכולנו פחדנו ממנו
חבל
שנהרס
משה
צבי
עוד פעולה מפוארת ,אשר התחילה בבית הספר תחכמוני היה ״משמר הבטיחות״ אשר קדם ל״משמרות הזה״ב״ שהוקם לראשונה על ידי המורה לחינוך גופני, קלמן ריבק (רביב) בשנת 1948.. בשנת 1952, הפך המפעל למפעל כלל ארצי ובשנת 1953 הועתק בארה״ב ובמדינות מערב אירופה. המפעל,הציל חייהם של אלפי ילדים ברחבי העולם.
דודו ארז
לא הייתי תלמיד 'בתחכמוני' אבל כתל אביבי בשנות ה-50-60 שמעו יצא עד אלינו כדוגמא ומופת למוסדחינוכי דתי ופלורליסטי כאחד שראוי להתקנא בו. הן בזכות הצוות החינוכי, והן בשילוב של אוכלוסית התלמידים שהתחנכו בו (אני מדגיש את החינוך יותר מאשר את הלימודים…יעד שכ'כ חסר היום).
חבל מאד שהמוסד נסגר ועוד יותר מכך עצוב שהמסרים והיעדים החינוכיים הללו כבר כמעט לא קיימים היום במערכת החינוך הממלכתי.