ביולי 1904, לפני 120 שנה, נפטר בנימין זאב הרצל – ומותו בטרם עת בגיל 44, הכה בתדהמה את העולם היהודי כולו, ובמיוחד את פעילי התנועה הציונית שייסד. הרצל, כידוע, היה המייסד של הציונות המדינית, ההוגה החשוב ביותר של התנועה הציונית ומניח היסודות שקדמו לקום מדינת ישראל. הוא יזם את בניית הכלים הארגוניים, הפיננסים והמנגנונים – שאפשרו את המעבר לממלכתיות.
את שמו קנה לעצמו בפברואר 1896, אז פרסם חוברת בת כ-50 עמודים תחת הכותרת "מדינת היהודים". מסמך אשר שם עליו את אור הזרקורים והניע את התהליך להפיכתו לתנועה שאיחדה כמעט את כל יהודי העולם. משפטן, מחזאי ועיתונאי, שהיה לדיפלומט ודובר עמו, במנוי עצמי וללא אמצעים. הרצל היה זה שכינס את הקונגרס היהודי הראשון – כגרעין של פרלמנט ממלכתי – הקים את ההסתדרות הציונית, את בנק אוצר ההתיישבות וקידם את ההצעה להקמת קק"ל (קרן קיימת לישראל). יהודי שהוא ומשפחתו עמדו על סף התבוללות, התעורר לפתע לפעולה מאומצת ותוך שנתיים נפגש עם ראשי קהילות ורבנים חשובים, עם מהחשובים מהמדינאים באירופה ובאימפריה העות'מנית. ניסה לגייס את אילי ההון היהודים, ממשלות ונציגי האפיפיור, כדי למצוא פתרון ל"צרת היהודים". היו להרצל לא מעט כישלונות, אך בזכות פעילותו ופועלו קיבל העם היהודי הכרה עולמית כאומה בין האומות.
הרצל על מרפסת המלון בבאזל לקראת פתיחת הקונגרס הראשון (צילום: באדיבות מוזיאון הרצל)
לקונגרס הציוני הראשון בבאזל באוגוסט 1897, הגיעו כ-200 מוזמנים מ-24 מדינות. בסיומו הפך הרצל למעין נביא מודרני וכתב ביומנו: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים…אולי בעוד חמש שנים… לכל היותר בעוד 50 שנה – יכירו בה הכל". ואמנם כעבור 50 שנה – בכ"ט בנובמבר 1947 הצביעה עצרת האו"ם על תוכנית החלוקה, ותוך שנה קמה מדינת ישראל. בשער ספרו "אלטנוילנד" כתב הרצל בהבלטה: "אם תרצו אין זו אגדה", וחתם במשפט "אבל אם לא תרצו – הכל יישאר אגדה".
לקראת האירוע החגיגי לציון 120 שנה לפטירתו, שבו השתתפו ראשי ההסתדרות הציונית ומוזמנים נכבדים, הוציא מרכז הרצל מהדורה מחודשת של שני ספריו – "מדינת היהודים" והרומן האוטופי "אלטנוילנד" (נכתב ב-1902), שבו תיאר הרצל את המדינה העתידית שתקום. כמו כן, פורסמה אסופת מאמרים, של 60 כותבים בולטים מכל גווני קשת הדעות, בהם נשיא המדינה יצחק הרצוג, שהביעו את מבטם על חזונו של הרצל בראי מציאות ימינו. קירות האולם בו הושמעו הנאומים קושטו בצילומים מתחנות בחייו של הרצל.
הכנס לציון 120 שנה לפטירתו של הרצל (צילום: באדיבות מוזיאון הרצל)
מרגשים הצילומים בהם רואים את הטסת ארון קבורתו של הרצל, מבית העלמין בווינה לארץ באוגוסט 1949 – וממסע הלווייתו וקבורתו בהר הרצל. בכך מולאה צוואתו, בה הורה: "אני מבקש להיקבר בארון ממתכת – ולשכב שם עד שהעם היהודי יעלה את גופתי לארץ ישראל". הפרוכת בצבעי תכלת ולבן, שהוכנה לקראת קבורתו, עליה נרקם אריה בתוך מגן דוד ולצידו שבעת כוכבי זהב (כאזכור לכוכבי הזהב שהציע לדגל המדינה היהודית).
פסל בגודל מלא המוצג בכניסה למוזיאון הרצל (צילום: אדם אקרמן)
ירושלים היתה קרובה לליבו. הוא הקדיש לה פרק מלא בספרו הנבואי "אלטנוילנד". זכורה קריאתו המסכמת בקונגרס הציוני השישי בו הוצעה הצעה ליישוב זמני (כ"מקלט לילה") ליהודים באוגנדה, ולאחר שהבין את עוצמת ההתנגדות של חלק גדול מ-600 הצירים שהגיעו, הרצל נסער והכריז בהתרגשות רבה: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני". סמלי שמילותיו אלו, היו גם האחרונות שהשמיע בקונגרס ציוני, כי היה זה האחרון בו השתתף טרם מותו.
רוצים להישאר מעודכנים?
הרצל ביקר בירושלים פעם אחת בחייו, ושהה בה כשבוע. מטרת ביקורו היתה פוליטית – פגישה עם הקיסר הגרמני וילהלם השני, שהתקיימה ב-4 בנובמבר 1898. פעם שניה הוא שב אליה רק בעיני רוחו וחזונו בספרו "אלטנוילנד", כאשר הוא כביכול בשנת 1923, מבקר שוב בארץ ובירושלים בפרט – כלומר כ-25 שנה מאוחר יותר – מביקורו הממשי. הוא עושה זאת, על מנת לתאר את השוני והמודרניזציה שעברה העיר, שהוא כה השתוקק אליה והתאכזב ממצבה הירוד, בעת ביקורו ההיסטורי בשנת 1898.
בדומה לכל דיווחי הסופרים והעיתונאים שביקרו בירושלים בשלהי מאה ה-19, הרצל ראה עיר קטנה ומוזנחת, דחוסה בין החומות ורק שכונות בודדות סביבה. הוא התעצב למראה הלכלוך והעוני, התברואה הירודה והקנאות ששררו בעיר. בסיוריו בעיר משך חמישה ימים, הרצל ביקר בכותל המערבי, במגדל דוד, בבית הכנסת "החורבה", בבית החולים "ביקור חולים", בקברי המלכים ובהר הזיתים. הוא עלה גם למגדל כנסיית הביקור (טור מלכא) המשקיף על מדבר יהודה וים המלח.
הקבר בהר הרצל (צילום: אדם אקרמן)
בדמיונו האוטופי בחוזרו כביכול לירושלים כעבור חצי יובל, כתב הרצל בשם שני גיבורי ספרו: "אז ראינו עיר מנוונת ועגמומית, היום עומדת לפנינו עיר תוססת ורבת הוד, שחידשה את ימיה כקדם. ירושלים קמה לתחייה. היא מלאת שמחה וחיים. מחוץ לחומות נבנו רובעים חדשים, הותקנה רכבת חשמלית, נסללו רחובות, ניטעו עצים, נשתלו מדשאות, שדרות וגנים – שהחיו את השכונות הצפופות. נוסדו מוסדות לימוד וחינוך, נבנו בנייני מסחר ובתי מגורים מפוארים ונפתחו מקומות בלוי. ירושלים היתה למטרופולין בינלאומי. בולט הבניין החדש "ארמון השלום", כמרכז יוזמות בינלאומיות, להקל על סבלם של האומללים, שנפגעים באסונות של שרפה, שיטפון, רעב או מגפה – במקום כלשהו בעולם. בין החומות העתיקות לא מקוננים עוד הזוהמה, הרעש והסירחון. הרחובות והסמטאות רוצפו באבנים חדשות – כבר לא נותרו כמעט בתים למגורים פרטיים – וכל המבנים משמשים למטרות צדקה או דת. ירושלים היתה למקום לכנסים בינלאומיים ומורגשת בה אווירה שלווה של עיר הקודש". אכן חזון לא יאומן – שברובו התגשם.
הרצל נואם בפתיחת הקונגרס הראשון בבאזל (צילום: באדיבות מוזיאון הרצל)
הרצל האמין גם כי שיבת העם היהודי למולדתו תשנה את תדמית היהדות בעיני כל העולם. השיבה תתרום לדעתו לעולם כולו: "העולם בשחרורנו משתחרר, בעושרנו מתעשר ומתגדל בגדולתנו". הוא חזה מדינת רווחה בה משגשגת התעשיה, החקלאות, המדע והחינוך. ירושלים עם כנסיותיה, מסגדיה ובתי הכנסת שבה תהייה דוגמה לסובלנות – כך קיווה הרצל. הוא פסק כי לאנשי דת קיצוניים, לא יינתן "להרים ראש". הם יזכו בכבוד המגיע להם, אך עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב בניהול המדינה. לדבריו האמונה תלכד אותנו והמדע יעשה אותנו לחופשיים – אך כל אדם יוכל לחיות באמונתו, וגם לבני אמונות אחרות שישבו איתנו – תינתן הגנה מכובדת וזכויות שוות.
הפינה – חדר העבודה של הרצל (צילום: באדיבות מוזיאון הרצל)
ניתן לסכם כי בנימין זאב הרצל נכנס לפנתיאון של זיכרון העם היהודי. אישיותו השופעת כריזמה וקסם, מראהו החיצוני המכובד והמטען המוסרי שהעניק לבני עמו, יחד עם כוח ויכולת ביצוע ואמונה במדינה יהודית, הפכו אותו, כדברי הנשיא יצחק הרצוג, לאחד המנהיגים הגדולים של עמנו. הרצוג במאמר הפותח לאסופה (הנקראת "מחדשים את החוזה") כתב: "יש הטוענים במידה רבה של צדק, שהרצל הוא "משה של העת החדשה"… ודמותו ורוחו – הובילו למהפכה בלתי נתפסת של חזון יהודי חדש ומכונן – המהפכה הציונית".
- הכותב הוא אדם אקרמן, מחבר הספרים: "101 אתרים בירושלים" ו"ירושלים המסתורית: 99 אתרים חבויים".
תגובות