הפינה ההיסטורית: האישה שלנו בלבנון – סיפורה של הירושלמית הנועזת והעטורה ביותר

לפני חודשיים בדיוק, ב-29.6.2024, נחנכה בשכונת רמת דניה כיכר עירונית חדשה על שמה של שלומית כהן-קישיק – בת ירושלים אשר נחשבת למרגלת הישראלית העטורה ביותר ואחת המרגלות הנועזות בהיסטוריה של ישראל. סיפורה אולי לא הפך למפורסם כמו זה של אלי כהן – האיש שלנו בסוריה – אבל 'האישה שלנו בלבנון' תרמה לא פחות למודיעין הישראלי ולביטחון מדינת ישראל.

במשך 14 שנים ניהלה שולמית כהן-קישיק חיים כפולים. היא נישאה לסוחר יהודי אמיד בביירות והעמידה לו שבעה בנים ובנות – ובו זמנית, בהיותה אישה ואם, הבריחה מאות פליטים יהודים שהגיעו מארצות ערב ללבנון והעבירה אותם לארץ. כמו כן, היא הנהיגה רשת ריגול ואספה מידע חיוני, מדיני וצבאי בעל חשיבות רבה למודיעין הישראלי. בשונה מסוכנות ריגול אחרות של המוסד, היא לא עברה הכשרה ולא מונתה לתפקיד, אלא בחרה מרצונה לשרת את המדינה תוך סיכון משפחתה ועצמה. לימים אמרה: "אני גייסתי את עצמי".

שולמית (שולה) היתה תלמידה מצטיינת תיכון לבנות אוולינה דה רוטשילד. בגיל 16 הוריה כפו עליה נישואין, לסוחר מצליח בביירות ז'וזף קישיק, שהגיע לעיר לחפש כלה. הוריה עשו זאת על מנת לשפר את מצבם הכלכלי שהידרדר, וכך היא נאלצה לעזוב את ירושלים, העיר שכה אהבה, ואת בית הוריה בשכונת מקור ברוך. בזמנים בהם ראו את כבודה של האישה בביתה, ולמרות שלא היה חסר לה דבר, היא הרגישה "כציפור הכלואה בכלוב זהב", בבית הפאר של בעלה ברובע היהודי בביירות.

אבן הזיכרון בכיכר ע"ש שלומית כהן-קישיק (צילום: אדם אקרמן)

כעבור תקופת הסתגלות קצרה, הפוטנציאל החברתי שהיה טמון בה לא נתן לה מנוח. היא לא שקטה על שמריה ופרצה מה"כלוב". תחילה לפעילות תרבותית-ציונית בבית הספר אליאנס ובסניף תנועת "מכבי", ולאחר מכן בפעילות מגוונת בקהילה היהודית. בזכות הופעתה המרשימה והמכובדת, שליטתה בחמש שפות, יכולתה להתחבר ולהתחבב על אנשים ובעיר בשל תעוזתה – היא הפכה לאשת חברה נוצצת, וקשרה קשרים עם צמרת השלטון בלבנון. בתושייה, בתחבולות וביכולת שכנוע ואלתור עלתה על מקורות מידע חשובים, והעבירה אותם למודיעין הישראלי.

שולמית פעלה ברצף החל משלהי שנת 1947 ועד למעצרה באוגוסט 1961. אהבת המדינה גברה אצלה על כל שיקול אחר, וגם בשעות מצוקה – היא שמה נפשה בכפה והמשיכה בפעילותה לקידום מטרות ציוניות. היא היתה אישה יוצאת דופן ואמיצה, עם עצבי ברזל. היא לא נשברה ורוחה היתה איתנה, גם תחת עינויים קשים וגזר דין של הוצאה להורג בתלייה. בהתחשב בהיותה אישה ואם, הומר עונשה לשבע שנות מאסר. כאשר בנה, יצחק לבנון (לימים השגריר במצרים), שהיה בן 17 בעת מעצרה, הצליח לבקר אותה בכלא, היא לחשה לו דרך הסורגים בעברית "לא הודיתי בכלום".

משך שש שנים היתה שולמית כלואה בכלא נשים בביירות. היהודייה היחידה בחברת פושעות, סוטות ואכזריות, עד ששוחררה בעסקת חילופי שבויים בתום מלחמת ששת הימים. בנה, יצחק לבנון, בעת שירותו במשרד החוץ, מצא שמסמך החנינה שניתן לה, נחתם על ידי נשיא לבנון עצמו – שארל חילו.

השבוע לפני 57 שנים, ב-24 באוגוסט 1967, שולמית עברה את הגבול בראש הנקרה, רק לאחר שווידאה שבעלה, שנשפט לשנת מאסר, וארבעת ילדיה (שלושה הנוספים היא שלחה לישראל בזמן פעילותה), יגיעו בטיסה דרך אירופה ארצה. וכך התאחדה המשפחה בירושלים.

דיוקן של שולמית כהן-קישיק בעת שהותה בלבנון (צילום: באדיבות המשפחה)

חרף סבלה, מתח עבודתה והעינויים האכזריים שעברה – היא התברכה ב-100 שנות חיים (2017-1917), חמישים מהם זכתה לחיות שוב בירושלים. בשנים אלו עוטרה באותות ותעודות הוקרה, יותר מכל סוכנת אי פעם בשרות המוסד. לאחר כעשר שנים שבהן נמנעה מפרסום, היא עוטרה ב-1978 ב"אות הנשיא", אותו קיבלה יצחק נבון. ב-1992 העניק לה מאיר עמית את תעודת "יקירת הסתר" של קהילת המודיעין. ב-2007 התכבדה בהדלקת משואה בטכס בהר הרצל, ובשנת 2010 העניק לה ניר ברקת את תעודת "יקירת ירושלים".

לקריאת כיכר על שמה בירושלים, העיר שהיא כנתה: "גג העולם – המקום הקרוב ביותר לשמים", זכתה רק שבע שנים לאחר מותה. המקום נבחר בכניסה לשכונת רמת דניה, בה מתגוררת בתה כרמלה אסל, שנולדה בביירות 1948. בהיותה ירושלמית, כרמלה היתה בקשר חם וחזק עם הוריה עד רגעיהם האחרונים (ז'וזף נפטר ב-1994 בגיל 94).

שולמית היתה פעילה מאוד עד גיל 88. היא התגוררה ברחוב רמב"ן ברחביה ועבדה עד שנת 2005, בניהול חנות מזכרות ועתיקות מול מלון המלך דוד. היא הופיעה בהרצאות במוסדות שונים – והרצאתה האחרונה היתה בבית הלוחם בירושלים ב-2012, בהיותה בת 95.

בעיתונות הערבית כינו את שולמית "ג'ימס בונד" ו"מאטה הארי" של המזרח התיכון. נשיאים, שרים וקצינים בכירים בלבנון קראו לה "מאדם כהן" ואילו הסוכנים והמבריחים שעבדו עימה, כינו אותה "מאסיה כהן " (להדגיש כי כוחה היה רב מגבר), או "אום איברהים" (כשם בנה הראשון אברהם). שם הצופן שהעניק לה המוסד – היה "הפנינה".

ניר ברקת מעניק לשולמית את תעודת יקירת העיר (צילום: באדיבות המשפחה)

בחצי הראשון של חייה – שאף הוא נמשך 50 שנה, הצליחה שולמית להתחבר לכל הצמרת הפוליטית והצבאית של לבנון. במרוצת הזמן היא הפכה למעשה לנציגת הקהילה היהודית בדמשק, שמנתה כ-5,000 נפשות. שולמית הרשימה באישיותה את ראש ממשלת לבנון ריאד א-סולח (שהזמין אותה לביתו), את הנשיא כמיל שמעון, את מנהיג הפלנגות הנוצריות פייר ג'מאייל – שביקר אותה גם בהיותה בכלא, כשר הפנים, ואף ציווה להיטיב תנאיה.

כאשר היה צורך לפעול להצלת 11 יהודים, שנחטפו ב-1958 בזמן לוויה על ידי המליציות המוסלמיות, שולמית לא היססה להיכנס ללב הרובע המוסלמי, כדי לפגוש את מפקדם אבו מוסטפה, ודרשה ממנו לשחררם. המפקד כל כך נדהם מתעוזתה ומאומץ לבה להגיע עד אליו – ראה בה גיבורה – וציווה לשחרר את החטופים. שולמית יצרה קשר אפילו עם מפעיל רשת של בתי קזינו וזנות לקידום יעילות ההברחה של צעירים יהודים מדמשק לביירות.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

כיצד הגיעה עקרת בית בת 30 בשנת 1947, ליצירת קשר עם המוסד הישראלי ונרתמה להעברת מידע מודיעיני חיוני? בהיותה מוזמנת למסיבת חג המולד בביתו של ראש הממשלה, ריאד א-סולח, ישבה לפוש על ספסל בגן המרהיב, לפתע ראתה את הרמטכ"ל הלבנוני והסורי עומדים ממש מאחורי גבה ומשוחחים בסבר פנים חמור. הסקרנות שבה לא נתנה לה מנוח והיא החליטה להאזין לשיחתם, והתחלחלה כולה. הם דברו על "אל יאהוד", ועל פלישה לצפון ארץ ישראל, הזכירו את שמו של פאוזי אל-קאוקג'י – כמפקד צבא הצלה – וציינו בשמם של שני מקומות: משמר העמק ונבי-יושע (ואמנם במקומות אלו התנהלו קרבות קשים). בחוזרה לביתה, היא יצרה מחומרים פשוטים דיו סתרים, כפי שלמדו אותה בעת פעילותה בצופים בירושלים. שולמית ניסחה את המכתב באנגלית, וסיפרה את מה ששמעה משני הרמטכ"לים וחתמה עם שמה המלא וכתובתה בעברית. על המעטפה כתבה "לאחראים לעניין – ירושלים".

משה ליאון בחנוכת הכיכר על שם שולמית ברמת דניה (צילום: אדם אקרמן)

שולמית שכנעה את בעלה שהמכתב הוא בעל חשיבות עליונה, ויש להעבירו לקצין ביטחון ישראלי מעבר לגבול. ז'וזף לא יכול היה לסרב לאשתו, ומסר את המכתב לסוחר נאמן עליו, שהיה לו חבר קצין ישראלי מעבר לגבול, במשגב עם. כעבור יומיים, היא שמעה נקישות בדלת וראתה גבר ערבי לבוש בחליפה אירופאית, ששלף פתק בעברית. בפתק היתה הסכמה של ש"י (שירות הידיעות של ההגנה) לשתף עמה פעולה, והוטלה עליה משימת מבחן. המשימה היתה לשחרר קצין מחתרת בשם וינקלר, שנעצר וגורש על ידי הבריטים. הוא היה על אנייה שהפליגה מחיפה, שהיתה צריכה לעגון למספר שעות בנמל ביירות, ולמחרת להעבירו את הגבול למטולה. שולמית עמדה במשימה. בעזרת בעלה היא גייסה יהודי בשם אבו ז'ק, שהיה בעל קשרים רבים, שהפעיל את מכריו בנמל. תמורת 800 לירות לבנוניות ששילם ז'וזף מכיסו, איתרו ידידיו את וינקלר באונייה, הורידו אותו לחוף מחופש לסבל – ותוך מספר שעות הוא הוברח לארץ.

למחרת הצלחת המשימה, אותו שליח ערבי הופיע בביתה ובירך אותה על המבצע המוצלח, ושאל אותה אם תהיה מוכנה למחרת להגיע למטולה בעזרתו, ולהיפגש עם מפעיליה במלון "ארזים". שולמית הסכימה בו במקום. בפגישה במטולה הוסבר לה, שאם לבנון תצטרף למלחמה כשתקום המדינה – והיא תיתפס במשימות הריגול שיוטלו עליה, היא עלולה לעמוד למשפט כבוגדת. לאחר שהסכימה מידית, הוצעה לה משכורת, אך היא סירבה ואמרה שהיא אמידה, והסכימה שרק הוצאות שיהיו לה בפעילות הריגול, יועברו למשפחתה בירושלים.

נדיה כהן, רעיית המרגל אלי כהן, מעניקה את מדליית דונה גרציה לשולמית (צילום: באדיבות המשפחה)

כך החלה פעילותה בת 14 השנים, עם מודיעים לבנונים שונים במערכות צבאיות ואזרחיות, שסיפקו לה מידע חשוב תמורת כסף. המסרים מישראל הועברה לה ברדיו בתוכנית "שרים עבריים", ששודרה בימי שישי בצהרים. פעמים רבות הגיעה בסתר לארץ ונפגשה עם מפעיליה כמו בנימין ג'יבלי ואיסר הראל. היא היתה המוח מאחורי מבצעי "להבה", שהחל ב-1959 להברחת מאות צעירים בני 18-16 מסוריה לביירות – ומשם הברחתם דרך הגבול לישראל. פעילותה לא נעלמה מעיני הסורים, שדרשו ממשרד הביטחון הלבנוני להעבירה לידיהם, והעבירו מידע מפליל לגביה.

שולמית, בדומה ל"איש שלנו בדמשק", אלי כהן – שביצע מעשי ריגול מדהימים בין השנים 1965-1962, התעלמה מאורות האזהרה שנדלקו – וכי קיים חשש שהיא תחת מעקב צמוד. בביקורה בארץ בראשית 1961 התריעו בה מפעיליה לא לחזור ללבנון. אולם היא החליטה לחזור בטיסה דרך רומא, וברדתה בשדה התעופה, הוקף המטוס בחיילים והיא נאסרה. למזלה הרב שלטונות לבנון סירבו בתוקף להסגירה לסוריה, וקבעו בפסקנות גם בתום משפטה, שמאסרה יתבצע בכלא מקומי, בהיותה אזרחית לבנונית.

בתה של שולמי כרמלה בכיכר על שמה (צילום: אדם אקרמן)

כאמור, רק כעשור לאחר חזרתה לירושלים, החלה להתראיין ונכתבו עליה ספרים (כמו של אביעזר גולן "הפנינה" ובספרו של מיכאל בר זוהר "לוחמות המוסד"), אך היו אירועים שאותם ספרה רק לבתה כרמלה ולסופר הירושלמי עזרא יכין – שהכתיבה לו אישית את זיכרונותיה. אלו ראו אור בספרו "שירת השולמית", שהופיע בשנת 2000. אחד האירועים שמוזכר בלעדית בספר, שטלטלו אותה בהיותה בכלא, אירע ב-1965. בוקר אחד הודיעו לה, שעליה להתלוות לכמה אנשי צבא, והסיעו אותה למשרד ההגנה. שם הוכנסה לחדר חקירות והמתינו לה מספר קצינים סורים בעלי דרגות גבוהות, וכן עמד שם אדם, שמראהו העיד שנחקר ועונה קשות. שולמית עומתה מול האיש האומלל והגנרלים התבוננו בהם בעיניים חודרות וציפו לתגובתם. שולמית נשאלה באם היא מכירה אותו, וענתה בשלילה. בתום המפגש היא הוחזרה לכלאה, ורווח לה, כי ליבה סער מהחרדה שתוסגר לסורים.

מאוחר יותר נודע לה, שהיה זה אלי כהן, שהוצא להורג בדמשק. מסתבר כי הסורים חשבו, בשל שם משפחתם הזהה והעובדה ששולה נולדה בארגנטינה (שם ניהל אביה מירושלים, עסקים גם בבואנוס איירס, ובאחד מביקוריו שם עם אשתו, היא נולדה) – ואילו אלי כהן עבר הכשרה בארגנטינה ומשם הגיע לסוריה. לימים התברר, ששולמית היתה הישראלית האחרונה, שראתה את אלי כהן בעודו בחיים.