הפינה ההיסטורית: מאה שנה לרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל

יעקב ישראל דה האן (1924-1881) היה ד"ר למשפטים, עיתונאי, משורר וסופר בשפה ההולנדית, שעלה ארצה בשנת 1919, ולאחר שלא הצליח להשתלב בתנועה ובמוסדות הציוניים, העמיד את כישוריו לרשות העדה החרדית, והיה לה ליועץ משפטי ואף נחשב לשר החוץ שלה. הוא היה מתנגד חריף של הציונות ומוסדותיה, יצא גם בחריפות נגד מנהיגי הציונות הדתית-לאומית כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרב האשכנזי הראשי), שהעריך את עבודת החלוצים החילוניים, ותקף את מנהיגי תנועת המזרחי בשל תמיכתם בציונות. זאת ועוד – דה האן יצר קשר שוטף עם ההנהגה הערבית האנטי ציונית בארץ, והיה גם בקשר ידידות עם האמיר עבדאללה מרבת עמון (שהיה למלך ירדן), ועם אביו חוסיין בן עלי.

בשיחותיו עמם הציג דה האן מדיניות הפוכה מזו של הציונות. הוא השיג מעבדאללה נוסח תצהיר, שהיהודים יקבלו זכויות אוטונומיות ויהיו קהילה בתוך פדרציה ערבית – והעדה החרדית תהיה עצמאית – וזאת תוך ויתור על שאיפות לאומיות להקמת מדינה יהודית.

דה האן התייחס בלעג לערך מרכזי שטיפחה ההנהגה הציונית – "כיבוש עבודה ואדמה". הוא טען שדבקות בערך זה, הינה גורם למתיחות עם הציבור הערבי ושגורם זה מקפח את העובד הערבי. הממסד הציוני רצה ליצור בארץ מעמד של עובד עברי – להכשירו לעבודת כפים בכל מגזרי המשק – ודה האן ראה בכך סיסמה ריקה, והתרעם על השכר הנמוך ששולם לפועל הערבי.

יעקב ישראל דה האן (צילום: מתוך ויקיפדיה)

הוא ניצל את קשריו האישיים והדיפלומטים, והיה לשופר רבני "הישוב הישן". בראשם עמדו הרבנים הקיצוניים, חיים זוננפלד, יהודה לייב דיסקין ומשה בלוי – ובתמיכתו בהם, העצים את הפער בין "הישוב הישן" ל"ישוב החדש". אפילו נושא כמו "מס המצות", שהנציב הבריטי התיר לוועד העיר הכללי (החילוני) של יהודי ירושלים לגבות בפסח, מס נמוך שישמש גם למימון קמחא דה פסחא ולניהול הקהילה הירושלמית, הפך דה האן למאבק עקשני. הוא שכנע את האורתודוקסים לא להעביר כספים לוועד החילוני, והביא לכך שהעניין הובא לפסיקה בפני בית משפט השלום. במשפט שהתקיים בירושלים הפסידו האורתודוקסים וחויבו בתשלום המס. דה האן שילם מכספו את הקנס שהוטל על העדה החרדית, כולל הוצאות המשפט, והאשים את השופט בחוסר אובייקטיביות.

דה האן המוכשר, אך מלא הניגודים ורווי בשנאה וכעס על המוסדות הציוניים שדחו אותו בהגיעו ארצה, יצר מערכת יחסים עצמאית עם ראשי הממשל הבריטי ועם הצמרת הערבית, והפיץ רעיונותיו בעיתונות האירופאית הכללית, ככתב של עיתון הולנדי ראשי (שדאג לפרנסתו). כתבותיו תורגמו גם לאנגלית והופיעו בעיתונות הבריטית, ונועדו לנגח את הממסד הציוני בארץ.

לאור זאת הוא נחשב ל"בוגד", ולצנינים בעיני ההנהגה בארץ. מנהיגים כמו דוד בן גוריון, יצחק בו צבי והקולונל הרמן קיש, הביעו סלידה מפעילותו המזיקה של דה האן, והתרעמו על אי היכולת לרסנו. דה האן הוזהר פעמים רבות לחדול מניהול מדיניות הרסנית והמסכנת את אושיות הצהרת בלפור, וכאשר לא שעה נגזרה ההחלטה של ראשי ההגנה להוציא עליו גזר דין מוות על ידי בית דין שדה. ההחלטה התקבלה במפקדה בתל אביב והועברה לביצוע למפקדה בירושלים – בה פעל והתגורר דה האן.

המתנקש אברהם תהומי (צילום: מתוך ויקיפדיה)

מפקד ההגנה יוסף הכט נתן הוראה למפקד סניף ההגנה בירושלים זכריה אוריאלי (כינויו היה "זכר"), לגייס שני מתנדבים לביצוע פסק הדין. הוא בחר בסגנו, אברהם תהומי (שכונה "גדעון"), ופקד עליו לגבש תוכנית לחיסולו של דה האן. תהומי, שעלה ארצה מאודסה ב-1923 בגיל 20, היה אידיאליסט ומסור בכל נימי נפשו לרעיון הציוני ולהגנה עצמית. כמו רבים, גם תהומי היה מזועזע מהפעילות של דה האן והזדהה לגמרי עם המשימה שהוטלה עליו. הוא החל לעקוב אחרי מסלול דרכו היומי של דב האן, ולמד כי תחנתו האחרונה טרם חוזרו לביתו בשעות ערב, היתה תפילה בבית הכנסת בבית החולים 'שערי צדק' ברחוב יפו.

בטרם ביצוע גזר הדין, תהומי החליט להיפגש עם דה האן אישית, ולנסות לשכנע אותו להפסיק את פעילתו. הוא אמר לו "אחרת הדבר יגמר לא טוב". דה האן לא שעה לאזהרתו והגיב בגידופים. ב-23 באפריל 1924, קיבל דה האן מכתב איום ובו אזהרה בחתימת "היד השחורה", שאם לא יעזוב את הארץ לפני ה-24 במאי – ירצח. אך לא אדם כמוהו המתגרה בגורלו, והשש לקרב, שראה עצמו כשליח ציבור המייצג את היהדות האמיתית בארץ, יברח. למרות זאת דה האן הרגיש פחד וחי בתחושה שעומדים לרצוח אותו. הוא קבע פגישה עם קולונל קיש ואמר לו שכל המוסדות הציונים רודפים אותו, וברור לו כי בממסד הציוני דנים בשאלה אם לרצוח אותו.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את האפליקציה באנדרוייד

הורידו את האפליקציה באייפון

"כל העיר" ירושלים בפייסבוק

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ – "כל העיר עדכונים בזמן אמת"

ההחלטה לרצוח את דה האן נדחתה בחודשים. כאשר פורסמה בעיתונות ב-29 ביוני הידיעה – שדה האן צפוי לצאת עם חברי אגודת ישראל נוספים ללונדון, נדלקה נורה אדומה בהנהגה הציונית. רשמית דה האן וחבריו עמדו לפעול בלונדון לביטול "חוקת הקהילות", שקבעה כי הקהילה האורתודוקסית תהיה כפופה בארץ לממסד הציוני, ולא תהיה עצמאית ושוות זכויות כפי שההנהגה החרדית דרשה. אולם, נודע גם שהם עומדים להיפגש עם שר המושבות הבריטי לצורך ביטול הצהרת בלפור. יוסף הכט החליט להגיע אישית לירושלים, ודרש ביצוע מהיר של פסק הדין, לרציחתו של "הבוגד".

תהומי טען את אקדחו, ויצא ביחד עם חבר נוסף של ההגנה, אברהם קריצ'בסקי (שכונה 'גיורא'), לתצפית על אזור בית החולים. דה האן יצא מבית הכנסת בשעה 21.45, לאחר תפילה, ותהומי הלך בעקבותיו. לאחר מספר צעדים שאל אותו "מה השעה"?, וכאשר דה האן הסתובב לענות לו, ירה בו שלושה כדורים שפגעו במטרה – היישר בחזה ובלב. תהומי היה שבע רצון ומשוכנע כי דינו של דה האן היה למות.

סווג 'סודי ביותר' – מכתבו של יצחק בן צבי (צילום: באדיבות ארכיון המדינה, נחקר על ידי ד"ר דותן גורן)

למחרת, ב-1 ביולי, תהומי, קריצ'בסקי ואוריאלי הגיעו לצריפו של יצחק בן צבי, שהיה ראש הוועד הירושלמי וממנהיגי הוועד הלאומי. תהומי מספר בזיכרונותיו, כי יצחק בן צבי היה מודאג מאוד, וביקשה שתהומי וקריצ'בסקי ייעלמו מירושלים. השניים נסעו לתל אביב ומשם עברו לגליל. מאחר שתהומי לא קיבל יותר תפקיד ב"הגנה", וחשב שדרכה מתונה מידי, הוא פרש מהארגון והצטרף ב-1931 לשורות האצ"ל.

פרס כספי גבוה הוכרז על ידי הממשל הבריטי לרוצחו של דה האן, תהומי הרגיש עצמו מבודד ומאוכזב ממאמר שפרסם משה בלינסון, ממעצבי הדרך של תנועת הפועלים, בכתב עת של תנועת העבודה. במאמרו זעק בלינסון, שדגל המדינה אסור לו להיות מוכתם "לא בדם נקיים, אף לא בדם חייבים". תהומי עקר ב-1945 ללוס אנג'לס, ומשם הגר עם אשתו לצורך עסקים להונג קונג. העיתונאי שלמה נקדימון פגש אותו שם לשני ראיונות (ב-1983 ו-1984). בראיונות אלו נטל תהומי על עצמו את האחריות לביצוע ההתנקשות, בהוראה שקיבל ממפקדו, אשר נצטווה לכך על ידי "מנהיג גדול בישראל" (תהומי לא הזכיר מעולם את שמו במפורש, מתוך נאמנותו למדינה).

נטיותיו ההומוסקסואליות של דה האן, שבאו לידי ביטוי בספריו ובשיריו וקשריו עם ערבים צעירים, גרמו לכך, שלאחר רציחתו רווח הסיפור שכנראה היה זה צעיר ערבי שירה בו. השערות רבות הועלו משך שלושה עשורים, בדבר זהותו של היורה ושולחיו. הפרשה התפוצצה מחדש ב-5 ביולי 1956, כאשר השבועון "העולם הזה", פרסם רשימה ובה קשר את הרצח לאברהם תהומי, ינאית בן צבי, מניה וישראל שוחט ויעקב פת (מפקד ההגנה בחיפה). הפרסום הזה, 32 שנה לאחר האירוע, קומם מאד את ינאית בן צבי וגרם אי נוחות לבעלה. ב-9 ביולי לאחר פגישה בביתם עם יוסף הכט, נשלח מכתב בחתימתו של יצחק בן צבי, המסווג "פרטי סודי", אל מחבר ספרי ההגנה יהודה סלוצקי. במכתב זה, יוסף הכט לוקח על עצמו את האחריות לרצוח את דה האן וטוען שלינאית בן צבי לא היתה שום נגיעה לאירוע. המכתב שהשתמר בגנזך המדינה מסתיים במילותיו של בן צבי: "נא לשמור פרטים אלו רק לעצמך".

הכניסה למבנה שערי צדק הישן, שבסמוך אליו נרצח דה האן (צילום: אדם אקרמן)

בהתערבות פרקליט המדינה נדרש עורך "העולם הזה" אורי אבנרי לפרסם הכחשה לכך שלינאית היה יד ברצח. ואמנם הביטאון פרסם הבהרה, והשאיר רק את אברהם תהומי כמואשם ברצח. תהומי פרסם בתקופה זו את ספרו "מגדל דוד", שבו קיבל תחת שמו המחתרתי "גדעון", את האחריות לרצח, שהיה לדעתו בלתי נמנע בנסיבות של אז.

דמותו רבת הפנים והניגודים של דה האן, ממשיכה להסעיר את החוקרים. אין ספק שאיש זה החדיר לחיים הציבוריים, יסודות של הרס ושטנה, והעמיק את הפער בין הציבור האורתודוקסי לחילוני. ברם, חוגי החרדים הקיצוניים בירושלים ממשיכים לכנות את דה האן "קדוש", ועולים לקברו בהר הזיתים מדי שנה, לאזכרה ולתפילות ביום הרצחו. אברהם תהומי הרגיש עד סוף ימיו, שהוא הוציא את הערמונים מן האש, עבור ההנהגה המדינית, שגזרה את דינו של דה האן.